תחנון

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
תמונה נדירה של הרבי בנפילת אפיים שבסדר התחנון במנחה

תחנון כולל את הענינים הבאים: אמירת וידוי, י"ג מידות, ונפילת אפים. בשני וחמישי אומרים גם והוא רחום.

אמירת וידוי לאחרי שמונה עשרה דוקא[עריכה]

לפני אמירת תחנון אומרים וידוי.

הרבי[1] מקשה, מה הטעם אמירת סלח לנו בשמונה-עשרה ותחנון לאחרי שמונה-עשרה דוקא - שלכאורה הייתה צריך להיות אמירת תחנון בתחילת העבודה, כשם שצריך להתוודות על החטא קודם הקרבת הקרבן.

וביאר הרבי, כי, דוקא לאחרי העבודה של פסוקי דזמרה, ברכות קריאת שמע וקריאת שמע, עד לשמונה עשרה, שאז היא הדביקות עם הבורא, אזי באים להכרה שאותם ענינים שהיו חשובים אצלו עד עתה לענין של עבודה ומצווה, הם בגדר ד"מחוי במחוג קמי מלכא", ובמילא, הרי זה "עבירה" שדורשת תשובה!

אמירת תחנון בימי הילולא[עריכה]

לומר תחנון ביום הסתלקות של צדיקים אדמו"ר הצמח צדק אמר שאדרבה, היכן יש עוד יום מתאים כל כך לומר תחנון מיום ההילולא שהוא עת רצון.[2].

הרבי סיפר: שאלתי פעם אצל מו"ח אדמו"ר מהו הטעם שאצל חסידי חב"ד נוהגים לומר תחנון ביאָרצייט של צדיקים (דלא כמנהג חסידי פולין).

והשיב, שזהו הזמן היותר טוב לבקש ולפעול כו' ("וואו איז דאָ אַ בעסערע צייט אויף אויסבעטן").

ביאר הרבי: הביאור בזה - שאצל פולין אין אומרים תחנון, מפני שהעלייה שביום היאָרצייט אצל הצדיק ש"באמונתו יְחַי'" פועלת עליה אצל כל מקושריו, שנמצאים במעמד ומצב שלמעלה מהענינים שצריכים לומר עליהם תחנון (אף שאין זה בדרך פנימיות); אבל חסידי חב"ד, שתובעים מהם פנימיות ועבודה דוקא, רוצים להעלות ("מיטנעמען") גם את הגוף, גוף רחוץ ("אַ אָפּגעוואַשענעם גוף"), ולכן גם אז אומרים תחנון.[3]

תחנון במנחה[עריכה]

מנהג חב"ד לומר תחנון בתפילת מנחה.[4]

בימים שאין אומרים בהם תחנון מצד הקדושה שלהם עצמם (כגון בשבת), הקדושה של היום מתפשטת כבר מחצות היום שלפניו, ונוהגים שלא לומר תחנון גם במנחה שלפניהם, כגון ערב ראש חודש, ערב חנוכה, וערב פורים[5].

היחס החסידי לאמירת תחנון[עריכה]

במכתב מתאריך ב' חשון, שהינו היום הראשון לאמירת תחנון לאחר חודש תשרי, מפיק הרבי הוראה מהסיפור החסידי אודות ר' הלל מפאריטש שלא אמר תחנון ביום זה כיון שה'תחנון' עצמו הוא האורח, שלכבודו אין אומרים תחנון, שאצל עובד השם, היחס לאמירת תחנון היא לא כמשהו מצער, אלא אדרבה, כמו אורח שמביא לשמחה, היות שביכולתו של האדם לתקן את העבר עד שהוא אפילו יכול להפוך את העבירות לזכויות[6].



קישורים חיצוניים[עריכה]

  • הרב יהודה לייב וייסגלס, יחוד הכי נעלה, 'פנימיות' גליון 108 - כסלו תשפ"א קובץ PDF

הערות שוליים