תרומת הדשן

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
(הופנה מהדף פרשת תרומת הדשן)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תרומת הדשן היא מצוות עשה במקדש מדי יום ביומו, כשכהן שזכה בכך בפיס מוריד חלק מן הדשן (אפר הקרבנות) מתוך המוקד שעל המזבח, ונותנו על רצפת העזרה במזרחו של כבש המזבח. מצווה זו הינה המצווה הראשונה בסדר העבודה היומי במקדש ונעשתה בדרך כלל בסמוך לעלות השחר.

פרט נוסף הכלול במצווה, שכאשר הצטברה כמות גדולה של אפר על המזבח, היו מפנים אותה - לאחר תרומת הדשן - למקום מיוחד מחוץ למחנה הנקרא בית הדשן.

עבודת המצווה מבוארת בחסידות, כי הדשן הוא האפר והפסולת שנשאר מהקרבן, שהטוב של הקרבן עולה לריח ניחוח לה' והאפר נשאר שהוא ענין בחינת שמאל דוחה.

מקור המצווה[עריכה | עריכת קוד מקור]

המצווה מופיעה בתורה בפרשת צו:

צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה, הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ. וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ, וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ, וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים, וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר

ויקרא ו, ב-ד.

העבודה בבית המקדש התחילה בכל יום עם עלות השחר ב"תרומת הדשן". הכהן התורם היה טובל, לובש בגדי כהונה פחותים, מקדש ידיו ורגליו, נוטל מחתה עשויה כסף, ממלאה באפר כשיעור מלוא הקומץ מתוך המוקד שעל המזבח ונותנו במזרחו של כבש המזבח.

בזמנים מיוחדים בשנה בהם היה ריבוי קורבנות התחילה עבודת תרומת הדשן מוקדם מהרגיל. כך לדוגמא במועדים העבודה התחילה בשליש הלילה ואילו ביום הכיפורים היא התחילה מחצות.

החלפת בגדים[עריכה | עריכת קוד מקור]

לפני תרומת הדשן התורה מצווה כי על הכהן להחליף את בגדיו לבגדים פחותים. רש"י מפרש שאין זו חובה אלא דרך ארץ שבגד שמבשל בו קדירה לרבו לא ימזוג בהם כוס לרבו ואם בגדיו ממילא שחוקים לא חייב להחליפם. מנגד, הרמב"ן מפרש שזו חובה על הכהן להחליפם וזו מצווה מדרך מוסר העבד לרבו.

בתורת החסידות[עריכה | עריכת קוד מקור]

שתי בחינות בבירור הרע[עריכה | עריכת קוד מקור]

בתרומת הדשן יש שני בחינות, האחת - מה שהיו מניחין הדשן אצל המזבח וכמו שכתב "והרים את הדשן ושמו אצל המזבח" והיה נבלע שם, והשניה - מה שהיו מוציאים הדשן מחוץ למחנה וכמו שכתוב "והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה", והיינו שהאפר עצמו, הגם שהוא פסולת, יש בו גם בחינת טוב עדיין שהוא יכול לעלות למעלה, וכמו שכתוב ביעקב ויאבק איש עמו עד עלות השחר וארז"ל שהעלו אבק עד כסא הכבוד, ופירש בזהר[1] אבק דאשתאר מן נורא, והיינו שיעקב העלה גם את בחינת האבק, וכמו כן הדשן שהיו מניחין אצל המזבח, הטוב שבו היה נבלע במקומו וזהו עלייתו, אך הדשן שהיו מוציאין מחוץ למחנה היינו מה שלא היה יכול לעלות.

ובעבודה שנייה זו, מבררים את המרירות על הריחוק מתוך העצבות, שהמרירות אף שהיא בחינת שמאל דוחה, אף על פי כן יש בה רוח קדושה וקרבת אלוקים לאחר הבירור כמו שנאמר "שמאלו תחת לראשי", שאף השמאל נעשה בבחינת הנאמר "ימין מקרבת", שעל ידי זה נעשית צעקה עמוקה ופנימית - "ויצעקו אל ה' בצר להם", ואחר כך על ידי המרירות יבוא לבחינת שמחה, כי כל המשפיל את עצמו הקב"ה מגביהו וזוכה לנשיאת ראש, והיינו על ידי התבוננות שמתבונן אחר השפלות והכנעה איך דשאין ריחוק אמיתי מה' כמו שנאמר "גם חשך לא יחשיך ממך", ו"מרחוק ה' נראה לי", ובכך נעשה מן השפלות העלאת מ"ן להכלל באחדות ה', אך העצבות היא אסקופה הנדרסת לכל העוונות, שמייאש את עצמו מכל וכל, וזהו מקור לכל העוונות ולכן צריך לדחות את העצבות מכל וכל[2].

קישורים חיצוניים[עריכה | עריכת קוד מקור]


הערות שוליים