תהלים ט"ז

תהילים ט"ז מִכְתָּם לְדָוִד
א: מִכְתָּם לְדָוִד שָׁמְרֵנִי אֵ-ל כִּי חָסִיתִי בָךְ: ב: אָמַרְתְּ לַה' אֲ-דֹנָי אָתָּה טוֹבָתִי בַּל עָלֶיךָ: ג: לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם: ד: יִרְבּוּ עַצְּבוֹתָם אַחֵר מָהָרוּ בַּל אַסִּיךְ נִסְכֵּיהֶם מִדָּם וּבַל אֶשָּׂא אֶת שְׁמוֹתָם עַל שְׂפָתָי: ה: ה' מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי: ו: חֲבָלִים נָפְלוּ לִי בַּנְּעִמִים אַף נַחֲלָת שָׁפְרָה עָלָי: ז: אֲבָרֵךְ אֶת ה' אֲשֶׁר יְעָצָנִי אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי: ח: שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט: ט: לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח: י: כִּי לֹא תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל לֹא תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת: יא: תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים שֹׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח

תהלים ט"ז הוא המזמור השישה-עשר בספר תהלים, הפותח במילים: מִכְתָּם לְדָוִד.

על פי תקנת הבעל שם טוב לומר פרק אישי בהתאם למספר שנות חיי האדם, נוהגים לומר מזמור זה החל מכניסה לשנה השישה-עשר ביום ההולדת ה-15, ועד ליום ההולדת ה-16.

תוכן המזמור

בכותרת המזמור בתהלים אהל יוסף יצחק נכתב: "אם צריך לאיזה בקשה לא יבקש בזכות עצמו, באשר שזכותו צריך להניח לבניו אחריו".

במזמור זה דוד מתפלל לקב"ה ומבקש ממנו שישמור אותו, ומדגיש שאינו מבקש בזכות עצמו אלא בזכות הצדיקים שנפטרו, ה'קדושים אשר בארץ'.

בשל העובדה שהמזמור חותם בתפילה על הנפש שלא תכלה עם הגוף, ושהאדם יזכה לאריכות ימים, בחלק מעדות ישראל יש הנוהגים לומר מזמור זה בבית האבל, בבית העלמין, בתפילות אזכרה שנערכות לעילוי נשמת הנפטרים, אך לא לפי מנהג חב"ד. כמו כן, מזמור זה הוא נכלל ב'תיקון הכללי'.

בפירוש המילה "מכתם" הפותחת את המזמור, יש ביאורים ומדרשים רבים:

• יקר ונכבד, כמו זהב (מלשון 'כתם פז').
• כינוי לנעימה, על פיה ידעו הלוויים באיזו מנגינה לשיר את המזמור בבית המקדש.
• רומז למעשה דוד ובת שבע, שדוד מבקש כי לאחר שחזר בתשובה שלמה, לא יישאר לו כל כתם מעוון זה.
• נוטריקון של 'מכתו תמה', שדוד המלך נולד כשהוא מהול, והמקום שהיה ראוי למכה, נותר תם ושלם.

1. כשם שבקטנותו (מך = תם) הקטין דוד עצמו אצל מי שגדול ממנו ללמוד תורה, כך בגדולתו גם היה תם.

בפסוק ח' מופיע הביטוי 'שיויתי ה' לנגדי תמיד', אותו קבע הרמ"א בפתיחת הגהותיו לשולחן ערוך והוא הפך לביטוי יסודי המבטא ומדגיש את חובת האמונה ותפיסת ה' כנוכח בכל רגע, והוא נפוץ כשילוב בעיטורים על עמודי התפילה, פרוכות ארון קודש, סידורים, ופריטי יודאיקה בבתי כנסת.

הפסוק האחרון "תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח" משמש לפי נוסח חב"ד ונוסחים נוספים כנוסח האר"י כאחד מפסוקי הרחמים שאומרים בקריאת שמע על המיטה.

ביאורי החסידות

• לקדושים אשר בארץ המה - במסכת אבות מביאה המשנה פסוק זה כראיה שבני ישראל הם מה'חמשה קנינים' שקנה הקב"ה בעולמו (כראיה נוספת על הפסוק 'עם זו קנית'), כיון שהמשמעות של ה'קנינים' הללו זה הקשר המיוחד שלהם שגם לאחר שנבראו כמו שהם בעולם מודגש הקשר המיוחד שלהם עם אלוקות והם מבטאים גילוי אלוקות כאן בעולם, ולכן מהפסוק הראשון היה אפשר לחשוב שהקנין של בני ישראל זה רק כמו שהם מצד הנשמה, ופסוק זה מדגיש שזהו גם 'קדושים אשר בארץ', כמו שהם כאן בעולם בענינים הארציים.
• ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי, תומיך הוא מלשון סיוע, שהאדם עוסק במלאכה והקב"ה מסייע לו שהפרנסה תספיק בשפע, ואילו 'מנת חלקי' פירושו שהקב"ה נותן לאדם את כל ה'מנה' והפרנסה המצטרכת לו במתנה מלמעלה, ואלו כמו אלו - הקב"ה הוא זה שמעניק להם פרנסתם, גם אם נראה שהוא עושה כלי בדרך הטבע, והפרנסה הגשמית משתשלשלת מהפרנסה הרוחנית.
• אתה תומיך גורלי - בכל אחד מישראל יש בחינת גורל, המקשרת אותו עם הקב"ה למעלה מכל מציאותו ולמעלה מטעם ודעת, וההתמסרות המוחלטת הזו של יהודי לעבודת השם שבבחינת גורל, מגיעה מ'אתה', עצמותו יתברך שלמעלה מכל הדרגות.
• שיויתי ה' לנגדי תמיד - אדם צריך לנהוג במידת ההשתוות, שידע שהכל מאת הקב"ה ולא יגע לו אם משבחים אותו או מבזים אותו, כיון שהכל מאת הקב"ה ובכל אופן היא עבודת השם.
• לנגדי תמיד - מכך שהפסוק הובא על ידי הרמ"א בפתיחת השולחן ערוך, זו הוראה שהדבר שייך לכל יהודי, ואין הכוונה להתבונן בכך תמיד, אלא שמתבונן בזה בתחילת היום, וכאשר יצרו במשך היום מתגבר עליו, יזכר בענין של 'שיויתי השפ' ובכך יתעורר להכנסה מתוך שמחה וגאון יעקב.
• כי מימיני בל אמוט - שם הוי' צריך להיות כמו שפוגשים חבר, שכאשר אדם נותן לחבירו שלום - הימין שלו כנגד צד שמאל של חברו, וכך שם הוי' שהוא בחינת ימין, צריך לפעול על צד שמאל דווקא.
• אורח חיים, שובע שמחות את פניך, נעימות בימינך נצח - שלושת ענינים אלו רומזים לשלושה ענינים בעבודתם של ישראל שמגלים את האוצר של מעלה, לימוד תורה ("חיים את בעי - צפה לתורה"), עבודת הצדיקים ("שבע כתות צדיקים"), ובעיקר על ידי הענין השלישי שקשור עם מידת הנצח, עבודתם של ישראל שבשבילה המלך מבזבז את כל אוצרותיו, למעלה מכל טעם וחשבון.

ראו גם

• מידת ההשתוות

קישורים חיצוניים

• תצלום המזמור מתוך תהלים אהל יוסף יצחק
• יהל אור - פרק ט"ז, באתר ספריית ליובאוויטש