סימני הסדר

שולחן ליל הסדר

סימני הסדר הם סימנים המקובלים בעם ישראל, אשר נועדו כדי לזכור ולסדר לפיהם את ליל הסדר, הערך בליל הראשון - ובחוץ לארץ אף השני - של חג הפסח.

קדש

קדש הוא מצוות קדוש על היין, כבכל שבת ויום טוב. מוזג כוס אחד, ואומר עליו קידוש היום.

בליל פסח, נוספו על מצווה זו, דיים המיוחדים לחג: מצוה לחזור אחר יין אדום (אם אין הלבן משובח ממנו). ומצוה מן המובחר לקחת יין משובח, שאינו מבושל ושאין בו תערובת כלל.

מזיגת הכוס

ערך מורחב – ארבע כוסות

.

לא ראו את נשיאי חב"ד משתמשים בגביע שיש לו רגל. ועל פי קבלה יש להדר להשתמש בגביע כסף משום "זה א-לי ואנוהו". הרבי היה משתמש בכוס גדולה של כסף, והיה מניחה לימין הקערה.

בשולחן ערוך הרב כתב, שלכתחילה טוב שאחר ימזוג הכוס, דרך חירות. אך מנהג בית הרב שאין מדקדקים שמזיגת הכוס תהי' על ידי אחר.

הפעם מקדשים "יקנה"ז": יין: (ברכת הגפן), קידוש (ברכת אשר בחר בנו), נר (ברכת בורא מאורי האש - מסתכלים בנרות שעל השולחן, ואין מזיזים אותם ממקומם, וללא הבטה בציפרניים ובכפות הידיים. אין מברכים על הבשמים), הבדלה (ברכת המבדיל בין קודש לקודש), זמן (ברכת שהחיינו). אשה ובת שבירכו "שהחיינו" בהדלקת הנרות, גם אם הן מקדשות בעצמן, לא יברכוה עתה.

ורחץ

ורחץ - נטילת ידים ללא ברכה. כשהרבי היה מגיע ל"ורחץ" היה קורא בלחש את האמור בסידור בקשר ל"ורחץ" וגם את האמור שם על "כרפס", מכיון שאין להפסיק בין הנטילה לאכילת הכרפס.

אופן הנטילה: נוטלים ידים ללא ברכה. אוחזים את הכלי ביד ימין וממלאים בו מים, אחר כך מעבירים אותו ליד שמאל ושופכים שלוש פעמים על יד ימין, לאחר מכן מחזירים אותו שוב ליד ימין ושופכים שלוש פעמים על יד שמאל, ומנגבים היטיב את הידים. הנטילה תהיה ככל נטילת ידים לסעודה, בכלי, והכלי יכיל רביעית.

הרבי לא היה נוטל ידיו על ידי אחר וכן לא היו מביאים אליו את המים, אלא היה קם ממקומו ונוטל ידיו במטבח הסמוך לחדר שבו היו מסובין.

כרפס

סדר הכרפס הוא אכילת ירק טבול במי מלח.

לכרפס נוטלים פחות מכזית, כי גם זה דיו להתמיה את התינוקות, בראותם שאוכלים ירק, שאין דרך לאכלו לפני הסעודה. ומדייקים לאכול דוקא פחות מכזית שאז לכל הדיעות לא יתחייב לברך אחריו ברכה אחרונה.

נוטל את הכרפס מהמונח בקערה ביד ימינו, טובלו במי מלח ורק אחר כך מברך (ברכת בורא פרי האדמה), כדי לתכוף את הברכה לאכילה בכל מה שאפשר (הרבי היה נותן מלח למי המלח קודם לטבילת הכרפס, ומטבילו שלוש פעמים).

בשעת אמירת הברכה, יתכוון להוציא ידי חובה בברכה זו גם את המרור (הן את המרור הנאכל בנפרד והן את המרור הנאכל בכורך).

את הכרפס אוכלים בלי הסיבה. לאחר אכילת הכרפס אין מחזירים הנשאר מהכרפס על הקערה (ואף אם נשארת, מסירים אותו ממנה), ובמילא מכאן ולהלן אין על הקערה אלא חמשה דברים.

יחץ

יחץ - פריסת המצה האמצעית לשנים והטמנת האפיקומן. ביחץ פורסים המצה כשהיא בתוך המפה, מכוסה.

פורסים את המצה האמצעית לשנים, לשני חלקים שאינם שוים, אלא האחד גדול מחברו. את החלק הקטן משאירים בין שתי המצות השלמות, וידייק שיהיה בו לפחות שיעור כזית שיוכל לקיים בו אחר כך מצוות אכילת מצה ואילו את החלק הגדול מיעדים לאפיקומן.

רבותינו נשיאינו היו שוברים את האפיקומן (כשהוא עדיין תחת המפה, מכוסה) לחמש חתיכות, כורכים אותו במפה זכר למשארותם צרורות בשמלותם. ואחר כך: א) היו מצפינים אותו בין שני כרים. ב) והדיוק הוא בין הכרים דוקא, ולא תחתיהם.

אדמו"ר מהר"ש נהג להצניע יחד עם האפיקומן שלו גם את חתיכות האפיקומן של בניו, ולפעמים גם את של האורחים; אדמו"ר מוהרש"ב יחד עם האפיקומן שלו - של בני ביתו; אדמו"ר מוהריי"צ הצניע עם האפיקומן שלו גם את האפיקומן של חתנו הרבי, ושל חתנו הרש"ג וככה נהגו שאר רבותינו נשיאינו.

אין נוהגים בחטיפת האפיקומן בבית הרב. ולהעיר ממאמר רז"ל "בתר גנבא גנוב וטעמא טעים".

מגיד - אמירת ההגדה, סיפור יציאת מצרים (על כוס ב').

צריך לומר את ההגדה בקול רם ובשמחה רבה ובכוונה גדולה, המנהג הוא לאומרה בניגון. הרבי מהר"ש היה חפץ שכל אחד מהמסובים יאמר את ההגדה בקול. הרבי מוהריי"צ נהג לומר את ההגדה בקול רם, בזמנים שהוא עצמו לא היה יכול לומר בקול רם היה דורש מן האחרים שיאמרו בקול רם. הרבי לא היה אומר את ההגדה בקול רם, אך היה מורה למגיד ההגדה שיגביה את קולו.

המיוחד בסיפור יציאת מצרים בליל הסדר, לגבי כל השנה: א. שצריך להיות בדיבור. ב. בדרך סיפור ולא זכירה בעלמא. ג. כתשובה לשאלה.

אין מנגנים "ניגונים" בשעת הסדר, וכאשר צריכים להמתין זמן מה [וכן "כדי שלא יישנו התינוקות"] שרים משירי ההגדה, כגון "ממצרים גאלתנו", "על אחת כמה וכמה" וכדומה. אצל הרבי לא היו מנגנים בשעת אמירת ההגדה כגון בקטעים: "והיא שעמדה", "על אחת כמה וכמה", ובפסוקי הלל - "ימין ה' רוממה", "א-לי אתה". וכפי שסיפר, כך היתה הנהגת הרבי מוהריי"צ.

לא יקרא את ההגדה כשהוא מוטה על צדו, אלא ישב באימה וביראה. הרבי לא היה מיסב בעת אמירת ההגדה ולא עמד בשום קטע, מלבד לקידוש.

רבותינו הקדושים היו אומרים ביאורים רק בחלק "מגיד" שבהגדה, החל מהפיסקא "הא לחמא עניא" ועד ברכת "אשר גאלנו", ולא ביארו את כל הענינים כסדרם, אלא פעם פיסקא זו ופעם פיסקא אחרת.

באמירת "הא לחמא עניא" - מנהג בית הרב הוא שרק מגלים מקצת המצות (אבל אין מגביהים הקערה). הרבי דקדק שכל שלוש המצות תהיינה מגולות במקצתם, כולל המצה האמצעית הפרוסה, והי' מסבב את המצה האמצעית באופן שיהא הצד השלם מגולה כלפי חוץ.

לפני אמירת "מה נשתנה" מסלקים את הקערה עם המצות לצד אחר, והתינוק תמה ושואל: עדיין לא אכלנו וכבר עוקרים את הקערה מלפנינו, ומתוך כך הוא יבא לשאול גם על שאר הדברים (הרבי מוהריי"צ לא היה מסלק את הקערה. הרבי היה מסיט קימעא את הקערה, אך לא מסלקה לגמרי "לצד אחר"), והמצות נשארות מגולות (ראה לעיל אות קמח).

לאחר מכן ממלאים שוב את הכוס ביין (על כל גדותיו), וזוהי הכוס השניה של לילה זו. הטעם למזיגת הכוס עתה הוא, כדי לעורר את התינוקות שישאלו: למה מוזגים כעת כוס שניה לפני הסעודה, הרי אין הדרך לשתות לפני הסעודה כל ימות השנה? (אין צורך לשטוף ולהדיח את הכוס לפני המזיגה, שהרי שטפוה והדיחוה קודם הקידוש).

מה נשתנה

שואלים בשפה המדוברת. הראשון השואל הוא הקטן שבבנים. אם אין בן, הבת שואלת. ואם אין ילדים, אשתו שואלת. ואם אין לו אשה, הוא שואל את עצמו. אצל אדמו"ר הזקן היו הבנים והנכדים שואלים את ארבע הקושיות. אצל אדמו"ר מהר"ש היה נוהג שכל אחד מהבנים היה שואל "מה נשתנה", ולאחת הגירסאות בסיפור זה - גם הבנות היו שואלות "מה נשתנה".

מנהגנו אשר השואל את ארבע הקושיות מקדים לאמירתו מה נשתנה:

טאטע איך וועל בא דיר פרעגען פיר קשיות (ובלשון הקודש: אבא, אשאלך ארבע קושיות). וממשיך:

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות - וואס איז אנדערש די נאכט פון פסח פון אלע נעכט פון א גאנץ יאהר?

א) די ערשטע קשיא איז (ובלשון הקודש: הקושיה הראשונה היא): שבכל הלילות אין אנו מטבילין, אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים - אלע נעכט פון א גאנץ יאר טונקען מיר ניט איין אפילו איין מאל, אבער די נאכט פון פסח טונקען מיר איין צוויי מאל, איין מאל כרפס אין זאלץ וואסער, דעם צווייטן מאל, מרור אין חרוסת.

ב) די צווייטע קשיא איז (ובלשון הקודש: הקושיה השניה היא): שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ או מצה, הלילה הזה כולו מצה - אלע נעכט פון א גאנץ יאר עסען מיר חמץ אדער מצה, אבער די נאכט פון פסח עסען מיר נאר מצה.

ג) די דריטע קשיא איז (ובלשון הקודש: הקושיה השלישית היא): שבכל הלילות אנו אוכלים שאר ירקות, הלילה הזה מרור - אלע נעכט פון א גאנץ יאר עסען מיר אלערלי גרינסן, אבער די נאכט פון פסח עסען מיר ביטערע גרינסן.

ד) די פערטע קשיא איז (ובלשון הקודש: הקושיה הרביעית היא): שבכל הלילות אנו אוכלים, בין יושבין ובין מסובין, הלילה הזה כולנו מסובין - אלע נעכט פון א גאנץ יאר עסען מיר סיי זיצענדיקערהייט און סיי אנגעלענטערהייט, אבער די נאכט פון פסח עסען מיר אלע אנגעלענטערהייט.

ויש מסיימים: "טאטע איך האב בא דיר געפרעגט פיר קשיות, יעצט גיב מיר א תירוץ".

גם מי שאין לו אב שואל בנוסח: "אבא, אשאלך ארבע קושיות". גם הגדולים שואלים השאלות (לאחר שאלת הקטנים), ובנוסח הנ"ל. לפני כל קושיא מדגיש השואל את מספרה: "הקושיא הראשונה היא", "הקושיא השניה היא" וכו'. סדר הקושיות: מטבילין, מצה, מרור, מסובין. "הלילה הזה - מרור", אינו אומר "כולו מרור", מפני שאוכלים שאר ירקות בטיבול ראשון.

המשך קריאת ההגדה

לאחרי אמירת "מה נשתנה" מחזירים הקערה, ומגלים מקצת הפת ואומרים "עבדים היינו" וכו' (סידור אדמו"ר. אמנם לפי מנהגנו (לעיל אות קמט) שבאמירת "מה נשתנה" המצות נשארו מגולות, אזי רק מחזירים את הקערה).

לפני אמירת "והיא שעמדה" המנהג שמכסים את המצות, ורק אחר כך מגביהים את הכוס.

בכל פעם שהרבי היה נוטל את הכוס במשך הסדר, היה לוקחה בימינו, מוסרה לשמאלו, ומעמידה - דרך הורדה מלמעלה למטה - על כף ידו הימנית. אמירת "והיא שעמדה" בישיבה. ולאחר אמירתה מעמידים את הכוס ומגלים שוב את המצות. גם כאשר סיים הרבי בעצמו את אמירת "והיא שעמדה" - מכל מקום לא הניח את הכוס מידו, עד שמקריא ההגדה היה מסיים את הפיסקא בקול רם.

נוהגים לשפוך יין מהכוס (שפיכות קטנות): 3 פעמים באמירת "דם, ואש, ותמרות עשן". 10 פעמים בשעה שמפרט את המכות בשמותם. ו-‏3 פעמים נוספות באמירת הסימנים שרבי יהודה היה נותן "דצ"ך, עד"ש, באח"ב", סך הכל שופכים 16 פעמים, "כנגד חרבו של הקב"ה שנקראת יוה"ך, והוא מלאך הממונה על הנקמה". אין מטיפים יין על ידי אצבע, אלא שופכים מהכוס עצמו.

שופכים את היין לתוך כלי שבור. ונזהרים לא לשפוך היין לכלי כשהוא על השולחן אלא בצד, וכן אין מעבירים מעל גבי השולחן את הכלי עם היין. הרבי היה שופך מן הכוס לתוך כלי שמונח לידו על הרצפה. הכלי היה פגום, אף שהדבר לא היה נראה כל כך לעין כל, אבל היתה צלחת מסוג שלא השתמשו בו למאכל.

באמירת דם ואש.. ובאמירת עשר מכות יכוון בעת השפיכה [אותה כוונה יכוון פעמיים]: שהכוס הוא סוד המלכות, ושופך מהיין שבתוכו - סוף האף והזעם שבה - על ידי כח הבינה לתוך כלי שבור, סוד הקליפה שנקראת ארור. על פי דברי הרבי, כוונות אלו שייכות לרבים, ולכן הכניסם אדמו"ר הזקן לסידורו. היין הנשאר בכוס לאחר ששפך ממנו נעשה "סוד יין המשמח", ולכן לא ישפכנו, אלא יוסיף עליו יין למלא את הכוס.

את פסוקי "דיינו", אומרים ברציפות, ואין מפסיקים באמצע אמירתם (רבותינו נשיאינו לא היו מפסיקים לאמירת ביאורים בין ארבעה עשר חרוזי "דיינו", עד "לכפר על כל עוונותינו", ואחרי פיסקא זו היו ממשיכים ומבארים). בקטע "רבן גמליאל": באמירת התיבות "מצה ומרור" - היה הרבי מביט על המינים שבקערה. באמירת התיבות "פסח שהיו" לא הביט אדמו"ר מהוריי"צ על הזרוע. באמירת "מצה זו שאנו אוכלים" - המנהג לאחוז המצות השני' והשלישית [האמצעית והתחתונה] (על ידי המפה שעליהם) עד "על שום" השני. באמירת "מרור זה שאנו אוכלים" - המנהג להניח שתי ידיו על המרור והכורך עד "על שום" השני (באמירת "מרור זה" - היה הרבי אוחז במרור ביד ימין ובחזרת ביד שמאל). באמירת "לפיכך אנחנו חייבים להודות" - המנהג לכסות את המצות ולהגבי' הכוס (אופן נטילת הכוס - ראה לעיל אות קסב), ואוחזו עד שמסיים ונאמר לפניו הללוי'. ואחר כך מעמידו על השולחן לשני פרקי ההלל, "הללויה הללו" ו"בצאת ישראל", וחוזר ומגבי' את הכוס לברכת "אשר גאלנו", מתחלת הברכה ועד סופה (שנאמרת בישיבה, דרך חירות).

מברך "בורא פרי הגפן" בישיבה, ושותה את הכוס כולו ובבת אחת בהסיבה.

רחצה - נטילת ידים לסעודה (עם ברכת על נטילת ידים)

לפני "רחצה", היה הרבי לומד בלחש את כל הדינים הקשורים באכילת המצה והמרור - המופיעים בהגדה מ"רחצה" ועד "כורך". הרבי לא היה נוטל ידיו על ידי אחר וכן לא היו מביאים אליו את המים, אלא היה קם ממקומו ונוטל ידיו במטבח הסמוך לחדר שבו היו מסובים.

מוציא - ברכת "המוציא" על המצה

באומרו ברכת "המוציא" - יחזיק את המצות שבקערה, וכפי הסדר שהם מונחים בתוכה, שתי המצות השלמות עם הפרוסה שביניהם לא יבצע מהן עדיין. הרבי היה נוטל את שלוש המצות בשתי ידיו, אצבעותיו מפרידות בין מצה למצה, ומברך "המוציא". אחר כך כשמניח את המצה התחתונה להישמט מידיו, נמצאות שתי המצות העליונות נותרות מונחות בין אצבעות ידיו.

מצה - ברכה מיוחדת על המצה - "על אכילת מצה", ואכילת המצה

לפני ברכת אכילת מצה - ישמיט המברך מידיו את המצה השלישית (התחתונה).

בברכת על אכילת מצה יחזיק את המצה העליונה - השלמה והאמצעית - הפרוסה, ויברך "על אכילת מצה", ויכווין לפטור גם כן את אכילת המצה שבכורך (שתהי' מהמצה התחתונה), וגם אכילת האפיקומן יפטור בברכה זו. לאכילת מצה לוקחים כזית ממצה העליונה, וכזית ממצה האמצעית. אינו טובל את מצה במלח מפני חיבוב מצוה, שלא יהא בה תערובות של טעם אחר כלל. וכן הוא מנהג בית הרב. אבל על השולחן שמים גם מלח.

אוכל שני הכזיתים יחד, דהיינו שיכניסם לפיו בבת אחת, והטעם שלא יהא הפסק בין הברכה דאכילת מצה לאכילת כזית השייך לה (שיש ספק אם הוא ממצה הא' או ממצה הב'). ואם אינו יכול להכניס לפיו את שני זיתי המצה ולרסקם יחד, יאכל תחילה את הכזית מהשלמה (העליונה) ואחר כך את הכזית מהפרוסה (האמצעית). כדי למנוע הפסק גדול בין שתי הברכות לאכילת המצה - אפשר להכין מראש מצות עבור כל בני המשפחה בשקיות נפרדות, ורק לצרף לזה אחר כך מהמצות שבקערה שלפני בעל הבית.

הרבי היה אוכל את המצות יחד בשתי ידיו. והי' ניכר שאינו מקפיד לבלוע את כל שני ה"כזיתים" בבת אחת, אלא שאכילתם נמשכה ברציפות, ללא שהות או הפסק כלשהו. אכילת שני הכזיתים - בהסיבה.

לא ישהה מתחילת האכילה ועד סופה, יותר מהזמן של "אכילת פרס", ובלבד שלא ייכנס לחשש 'אכילה גסה'. ובדיעבד אפילו אם שהה מעט יתר על כן יצא.

מנהגנו שכל בני הבית מברכים לעצמם "המוציא" ו"על אכילת מצה". בשעת אמירת הברכות על המצה אוחזים את המצה בשתי הידים.

מרור - ברכה מיוחדת על המרור - "על אכילת מרור" ואכילתה

אוכלים מהמרור שיעור כזית. החסה והתמכא (חריין) שניהם מצטרפים לשעור כזית (בעלי חסה - שיעור כזית הוא עלה גדול, או שנים בינוניים, וכאמור אפשר להשלים השעור על ידי החריין).

קודם הטבילה, מרכך מקצת מהחרוסת שעל הקערה ביין שבתוך הכלי שתחת לכוס. ייקח כזית מרור מקערת ה"סדר" ויטבול אותו בחרוסת, ורק אחר כך יברך "על אכילת מרור" (כדי לתכוף הברכה לעשיית המצוה).

אין לשקע את כל הכזית מרור בחרוסת, אלא רק את מקצתו. לאחר טבילת המרור בחרוסת, מנערים את החרוסת מהמרור - כדי שלא לבטל את טעם המרירות.

הרבי היה נוטל את החריין מתוך עלי החסה העוטפים אותו, טובלו שלוש פעמים בחרוסת, מנערו, עוטפו שוב בעלים, ואוכלו. הרבי נהג לאכול גם חלק מראש התמכא, שאינו טחון. ואכל שיעור גדול במיוחד, גם אותו היה טובל בחרוסת [כנראה גם כן שלוש פעמים], ואוכלו (יחד עם החריין הטחון) כשהוא עטוף בעלי החסה.

בברכת "על אכילת מרור" יש לכוון לפטור גם את המרור שבכורך. כל בני הבית מברכים ברכת "על אכילת מרור" בעצמם, ויברכוה כשהמרור בידם (יד ימין) קודם שיאכלוהו. גם נשים חייבות באכילת מרור כשאר כל המצוות שבלילה זה שאף הן היו באותו הנס. אם המרור שבקערה אינו מספיק לכל המסובים, יוסיפו מרור מהצד באופן שלכל אחד ואחת יהיה שעור כזית. אין לשהות מתחילת האכילה ועד סופה יותר מהזמן של "אכילת פרס".

"בלע מרור לא יצא", ולכן ילעס את המרור עד שירגיש טעם מרירותו בפיו. מרור שאכילתו בלתי נסבלת מפני חריפותו - אין יוצאים בו ידי חובה. אכילת המרור בלי הסיבה (זכר לעבודה הקשה של אבותינו במצרים).

כורך - אכילת המצה והמרור כשהם כרוכים יחד ואמירת "כן עשה הלל וגו'"

ל"כורך" לוקחים כזית מצה (שעור הכזית ראה לעיל אות קפד) ממצה התחתונה (הישראל), בוצעים אותה לשתי חתיכות ומניחים ביניהם את המרור (חסה ובתוכה התמכא (החריין)) מקערת ה"סדר" כשיעור כזית (החסה והתמכא שניהם מצטרפים לכזית - לענין שיעורם ראה לעיל אות קצב). ויטבול בחרוסת היבשה שעל הקערה (הפעם לא מרככים ביין מחשש שרוי'), ויכרכם יחד ויאמר: "כן עשה הלל" וגו', ויאכלם ביחד.

טובלים רק החסה בחרוסת שעל הקערה שהיא יבשה בלי יין. והמדקדקים בזהירות ממצה שרויה, אין טובלים ורק נותנים מעט חרוסת יבשה על החסה ומנערים אותה אחר כך ממנה. וכן הוא מנהג בית הרב (הרבי קודם אכילת הכורך היה נוטל מן החרוסת שעל הקערה וממרחה על החריין, ובסוף הכורך טבל את חתיכת החריין השלימה בחרוסת ואכלה עטופה בעלי החסה).

צריך להקפיד שעלי החסה שבכורך יהיו מנוגבים, ולא יהיו רטובים מהמים בהם נרחצו כדי שלא ירטיבו את המצה. אם המצה והמרור שבקערה לא מספיקים לכל המסובים, יוסיפו מהצד באופן שלכל אחד מהמסובים יהי' שעור כזית מזה ומזה.

אכילת הכורך - בהסיבה

אין לשהות מתחילת האכילה ועד סופה יותר מהזמן של "אכילת פרס". אחרי כורך (בחוץ לארץ - כורך של הסדר השני) מותר לאכול מכל המינים הנכנסים בחרוסת. וכן מותר לאכול מרור.

שולחן ערוך - סעודת החג

אוכלים את הסעודה שלא בהסיבה. בסידור אדמו"ר הזקן מובא: "אוכל ושותה כדי צרכו". על כך העיר הרבי: "ויש לומר דמשמיענו שתים: א) שיאכל די צרכו, כדי שיאכל האפיקומן על השובע (כיון שהוא זכר לפסח שהי' נאכל על השובע). ב) שלא יאכל יותר מכדי צרכו, כדי שלא תהא אכילת האפיקומן אכילה גסה".

מתחילים את הסעודה באכילת הביצה שעל הקערה וטובלה במי המלח - והוא זכר לאבלות חורבן בית המקדש, שכשהי' קיים היו מקריבין ואוכלין את הפסח, ועכשיו אין לנו פסח ולכן מתאבלין עכשיו על זה.

הרבי היה שופך מלח לתוך המים, טובל את הביצה שלוש טבילות במי המלח. ומתחיל לאכלה מצד ראשה הכד, ואוכלה כולה. ולא היה מביט בה כלל לבדקה. נזהרים ביותר ממצה שרויה. ולכן המצות שעל השולחן מכוסות, שמא יפלו עליהם טיפות מים, וכן שלא יפול מפירורי השמורה במים או במרק. קודם ששופכים מים, או משקים שמים מעורבים בהם, לכוס או קערה, בודקים שלא יהיו בכלי פירורי מצה.

כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב לא היה אוכל מצה שמורה ביחד עם דגים או בשר מצד חשש שרויה, רק עם יין. כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ מצותיו - בעת האכילה - מכוסות תמיד במפה. מרק כמעט שאינו אוכל.

למים אמצעיים (שבין דגים לבשר) אין להעביר ידיו על שפתיו, בכל שבעת ימי הפסח, משום חשש שרויה. מצד ענין החינוך - צריכים גם קטנים להזהר ממצה שרויה (עד כמה שאפשר).

בליל פסח נוהגים לא לאכול בשר צלוי ואפילו בשר עוף צלוי, ואפילו בישלוהו ואחר כך צלאוהו בקדירה, אין לאכלו. אבל דבר שאינו טעון שחיטה, כגון דגים וביצים, מותר לאכלו צלוי.

באמצע הסעודה יכולים לשתות יין, אבל לא אומרים לחיים (כדי שלא להחשיב שתייה זו, ולא יהי' נראה כמוסיף על הכוסות) [הרבי היה שותה יין מכוסו במשך הסעודה. גם נהג לשתות מים בשעת הסעודה לאחר הבשר, ולפני ששתה מהמים, היה שופך מהם שתי שפיכות קטנות. הרבי הירבה לקנח את פיו וידיו במפיות נייר, והי' משליכן אל מתחת לשולחן].

במשך הסעודה היה הרבי טובל חתיכת מצה שלוש פעמים במלח - שנטל מקערית המלח והניח על גבי מפית המצות - ואוכלה. במשך הסעודה, נהגו האדמו"רים לבאר את ההגדה (ענין זה נכלל במצוות "והגדת", המצווה לספר ביציאת מצרים).

צפון - אכילת האפיקומן שהי' צפון וטמון

אכילת האפיקומן מדייקים (בחוץ לארץ - בלילה הראשון) שיהי' לפני חצות - כמו הפסח שהי' נאכל רק עד חצות. אחר אכילת האפיקומן, המשיכו באמירת הלל וההגדה, שהסתיימה הרבה אחר חצות הלילה.

לאפיקומן לכתחילה טוב לאכול שני "כזיתים", כי ישנן שתי דיעות: שכזית האפיקומן הוא זכר לפסח, או שהוא זכר למצה הנאכלת עם הפסח. וכדי לצאת ידי שתיהן, טוב לאכול שני כזיתים. וכן הוא מנהג בית הרב. ואם קשה עליו לאכול שני כזיתים, שאז אוכל רק כזית אחד, עליו להתנות שהוא זכר על פי הדעה שהלכה כמותה.

אם במצה המיועדת לאפיקומן אין כשיעור המספיק לכל בני הבית, יקבל כל אחד מבני הבית חתיכה קטנה ממנה, ולחתיכה זו יוסיפו עוד (מהצד) חתיכות מצה כשיעור הנדרש. אין לשהות מתחילת האכילה ועד סופה יותר מהזמן של "אכילת פרס". אכילת האפיקומן בהסיבה, ויש לסיימו קודם חצות. לפני אכילת האפיקומן יש לשתות באופן שלא יבוא לידי צימאון אחר כך, כי לאחר אכילת האפיקומן אין אוכלים ואין שותים שום דבר. ונזהרים אפילו משתיית מים.

ברך - ברכת המזון (וכוס ג', שעליו מברך ברכת המזון)

ערך מורחב – כוס של אליהו

נוהגים למזוג כוס אחת (בנוסף לארבע כוסות שכל אחד מהמסובים שותה, ואותה אין שותים) ונקראת "כוס של אליהו הנביא". כוס זו נשארת על השולחן עד לסיום הסדר. מזיגת זו נעשית לפני ברכת המזון ולפני מזיגת כוס לעצמו. רבותינו נשיאינו היו מדקדקים למזוג בעצמם כוס זה. ל"כוס של אליהו" נהג הרבי להשתמש בכוס של זכוכית.

טרם שמזג הרבי יין לכוס זו בדק היטב האם הכוס חלקה בשוליה, ללא פגם. אחר כך מוסר את כוסו כדי שישטפוהו לפני מזיגת הכוס (כדרכו כל השנה), אחר כך מקנח את הכוס מבפנים ומבחוץ, באמצעות מפית נייר.

מוזגים את הכוס השלישית של ארבע כוסות (במלואה) לפני אמירת שיר המעלות ומברך עלי' ברכת המזון.

למים אחרונים נוטלים את קצה האצבעות, אבל אין מעבירים את הידים על השפתיים (מחשש שרוי' - וכן נוהגים כל שבעת ימי הפסח). קרה שרצו להגיש מים אחרונים בכלי של כסף ומיאן הרבי מוהריי"צ.

מקריא ההגדה הוא שמתכבד בברכת המזון ובזימון על הכוס. בברכת המזון אוחז הכוס - גם כל המסובים, בכף היד, כשהיא מוגבהת והאצבעות זקופות, עד סוף "בונה ברחמיו ירושלים אמן". אז מעמידו על השולחן. לאחר ברכת המזון חוזר ונוטל את הכוס בכף ידו ומברך "בורא פרי הגפן" בישיבה, ושותה את הכוס כולו ובבת אחת בהסיבה. מוזגים את הכוס הרביעית במלואה. פותחים את הדלת.

כשליל הסדר חל בחול - לוקחים מהנרות הדולקים לכבוד יום טוב, ופותחים את כל הדלתות שבין החדר שבו עורכים הסדר לרשות הרבים, ואומרים "שפוך חמתך". השלוחים אומרים אותו אצל הדלת. הרבי מוהרש"ב שוחח פעם עם בנו הרבי מוהריי"צ על סגולתו הרוחנית של ליל הסדר ומעלתו, והתבטא: "בפרט בעת פתיחת הדלת - אל תבקש גשמיות, בקש רוחניות".

אמירת "שפוך חמתך" בישיבה, ואין צריך לעמוד. יש שנהגו לאחוז הכוס בשעת אמירת "שפוך חמתך", אך אין מנהגנו בכך. נוהגים לנעול או לסגור את הדלת בסיום אמירת "שפוך חמתך". ובחזירתם של השלוחים מתחילים באמירת "לא לנו".

הלל

אמירת פרקי ההלל.

נרצה

סדר נרצה נקרא כך, משום העושה כסדר הזה, מרוצה לשמים - כוס ד' - גומר עליו את ההלל ומברך עליו ברכת השיר. בשו"ע רבנו מובא, שלכתחילה טוב לגמור את ה"הלל" גם כן קודם חצות, אבל אין מדקדקים בזה בבית הרב. אמירת ה"הלל" במיושב, ואין נוהגים לאחוז את הכוס בשעת האמירה.

החל מאמירת "שפוך חמתך" ובחלק ה"הלל" של ההגדה - היה משתנה אצל הרבי אופן האמירה, גלוי לעין כל רואה. לא עוד אמירה בחשאי כשקולו של ה"מקריא" גובר עליו, אלא אמירה בקול, במתיקות נשמעת לאוזן ובדביקות ניכרת לעין. ומפעם לפעם, היו דמעות זולגות מעיניו. והיה גובר והולך באמירת "הלל הגדול" ו"נשמת".

לאחר ברכת "ישתבח" - נוטל את הכוס בכף ידו ומברך "בורא פרי הגפן" בישיבה, ושותה את הכוס כולו ובבת אחת בהסיבה. ומברך ברכה אחרונה על הגפן. אחר עריכת הסדר כהלכתו יהי' בטוח שמרוצה הוא לשמים ואז אומר "לשנה הבאה בירושלים" רק פעם אחת, ובישיבה.

אין שותים את ה"כוס של אליהו".

מנהג בית הרב: אחר אמירת "לשנה הבאה בירושלים", האדמו"ר מחזיר ושופך היין מכוסו של אליהו לכוס שלו, ומהבקבוק לכוסו (לתקן) ושוב אל הבקבוק וחוזר חלילה פעמים רבות, וכל המסובים מנגנים בשעה זו את הניגון שעל הפסוק: "אל-י אתה ואודך" - מעשרת הניגונים של רבנו הזקן.

בגמר הסדר, נשארו על קערת הרבי - הזרוע ושיירי החרוסת.

בבית הרב אין נוהגים לומר פזמונים אחר ההגדה. בשנים הראשונות לנשיאותו של הרבי הדפיסו חומר הסברה לחגים, ושאלו לרבי מה יאמר העולם על כך שבהגדה של פסח אין את הפזמון "חד גדיא". ענה הרבי: הרבי השווער החזיק בדיעה, שהעולם צריך ללכת אחרי ליובאוויטש, ולא ליובאוויטש אחרי העולם.

אין אומרים "חסל סידור פסח", בגלל שבחב"ד לא נגמר הפסח, אלא הוא נמשך באופן תמידי.

אחרי הסדר

אין נוהגים לומר שיר השירים אחר הסדר. הרבי כותב: "שיש נוהגים לומר ולקרות שיר השירים.. בזמנים מסויימים במשך השנה. ולפי מנהג חב"ד - שאין אומרים זה.. מלבד יוצא מן הכלל שיש נוהגים לומר שיר השירים בליל הסדר, ובפרט בליל שני - כפי שנהג אאמו"ר".

משנת תשי"א עד שנת תש"ל, לאחר הסדר (בלילה השני), היה הרבי נוהג להתוועד (כמובן - בלא שתיית "לחיים") בבית הכנסת.

חייב אדם לעסוק כל הלילה בהלכות פסח וביציאת מצרים ולספר על הנסים והנפלאות שעשה הקדוש ברוך הוא לאבותינו, עד שתחטפנו שינה. כאשר היינו אברכים, מספר כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ, היו בליל פסח ערים כל הלילה. בליל פסח השערים פתוחים, ואפשר לקבל בו הרבה.

קריאת שמע שעל המיטה

נוהגים לקרות בלילה זו רק פרשת "שמע" וברכת "המפיל", אבל לא שאר דברים שנוהגים לקרות בשאר לילות - כי לילה זה הוא לילה המשומר מן המזיקין (בחוץ לארץ בלילה השני קוראים קריאת שמע שעל המיטה כרגיל כמו בכל יום טוב).

מקורות

• חוברת פסח חסידי, הרב אברהם שמואל בוקיעט, מתוך שולחן ערוך הרב, הגדה של פסח בעריכת הרבי, ועוד.

שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים
פרמטרים [ טורים ] לא מופיעים בהגדרת התבנית ==הערות שוליים==