תהלים כ"ד

לְדָוִד מִזְמוֹר לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ
א: לְדָוִד מִזְמוֹר לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ: ב: כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ: ג: מִי יַעֲלֶה בְהַר ה' וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ: ד: נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה: ה: יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת ה' וּצְדָקָה מֵאֱ-לֹהֵי יִשְׁעוֹ: ו: זֶה דּוֹר דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה: ז: שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד: ח: מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד ה' עִזּוּז וְגִבּוֹר ה' גִּבּוֹר מִלְחָמָה: ט: שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד: י: מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד ה' צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה:

"לְדָוִד מִזְמוֹר לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ" הוא המשפט הפותח בפרק כ"ד שבתהלים, מזמור שחיבר דוד המלך לאמרו כאשר יכניסו את ארון הברית לקודש הקודשים בבית המקדש.

את המזמור נוהגים לומר כתפילת שיר של יום ביום ראשון מידי שבוע, וכן בליל ראש השנה ובליל יום הכיפורים, כאשר אמירת המזמור בכוונה היא סגולה לפרנסה.

על פי תקנת הבעל שם טוב לומר פרק אישי בהתאם למספר שנות חיי האדם, נוהגים לומר מזמור זה החל מכניסה לשנת הכ"ד ביום ההולדת ה-23, ועד ליום ההולדת ה-24.

תוכן המזמור

בתהילים אוהל יוסף יצחק מופיע בכותרת המזמור: "אם יש בתפילה איזה דבר שהוא קידוש השם - יתפלל שיעשה בשביל קדושת שמו יתברך, לא בשבילו. ויזכור זכות אבותיו, שמצינו 'גדולים צדיקים במיתתם מבחייהם'".

על פי המסורת, דוד חיבר את המזמור הזה אחרי שהעלה קרבן עולה על המזבח שבנה בהר המוריה כדבר ה' על ידי גד הנביא, דבר שעצר את המגפה על העם, וקבע לומר אותו כאשר יכניסו את ארון הברית ל[[קודש הקודשים] כשיבנה שם בית המקדש על ידי שלמה בנו, כאשר דבריו "מי יעלה בהר ה'" כוונתם להר המוריה, "ומי יקום במקום קדשו" הכוונה למקום קודש הקודשים, מקום מנוחת השכינה.

דוד המלך מפרט, שאף שכל העולם כולו נברא על ידי ההקב"ה, וכולם שייכים לו והוא השליט הבלעדי, עם זאת, רק מי שמתקדש בדעתו ובמעשיו יכול 'לעלות בהר השם' ולהתקרב לקב"ה, מה ששייך בעיקר אצל בני ישראל "מבקשי פניך יעקב".

כנגד ה'עלייה' של בני ישראל, ממשיך דוד המלך וקורא ל'שערים' להיפתח להשכנת השכינה, כאשר לפי האבן עזרא ופרשנים נוספים הכוונה בעיקר למשמעות הרוחנית, ואילו לפי פרשנים אחרים הכוונה היא כפשוטה, כתיאור לאירוע הכנסת ארון הברית לבית המקדש על ידי שלמה המלך.

בימים הנוראים

בתפילות ליל ראש השנה, אחרי תפילת עמידה ולפני קדיש תתקבל, נוהגים לומר את המזמור .

אדמו"ר הרש"ב אמר, שיש לומר את המזמור בכוונה עצומה, ובכך ישנו הכלי להמשכת גשמיות לכל השנה כולה.

בנוסח התפילה

• נאמר כשיר של יום ראשון בתפילת שחרית, כזיכרון לשירת הלוויים בשעת ניסוך היין בבוקר ובערב בבית המקדש.
• ארבעת הפסוקים האחרונים של המזמור, הם חלק מקבוצת פסוקי המלכויות בתפילת מוסף של ראש השנה, המפארים את ה' כמלך על כל הארץ, ועוסקים במלכותו במהלך הדורות.
• למנהג חב"ד המזמור נאמר לאחר תפילת ערבית בליל ראש השנה ובליל יום הכיפורים. בקהילות הספרדים נוהגים לומר גם בלילה וגם לאחר תפילת מוסף כאשר ארון הקודש פתוח, ופתיחת הארון נחשבת כסגולה גדולה ונמכרת במחירים גדולים כ'פתיחת הפרנסה'.
• המזמור נכלל גם בסדר תיקון חצות, בחלקו השני של התיקון, המכונה 'תיקון לאה'.

הרבי עורר לכתוב בראש הספר 'לה' הארץ ומלואה'.

בתורת החסידות

• לדוד מזמור - בגמרא מבואר שהקדמת הלשון 'לדוד מזמור' מורה שקודם שרתה השכינה על דוד ('לדוד') ורק אחר כך אמר שירה ('מזמור'), שמדובר אמנם אודות דרגה נמוכה (שכינה) אך בה עצמה שירה נעלית - כזו שבאה מתוך האדם אחרי שהוא כבר בשמחה ושרתה עליו שכינה ('מזמור לדוד'). ואילו בזוהר מבואר על הדרגה הנעלית יותר של 'רוחא קדישא', אך בזה עצמו, הדרגה הנמוכה (קודם כל 'לדוד' ורק אחרי כך מזמור, זאת בשונה מ'מזמור לדוד' הרוחא קדישא שבאה על האדם מלמעלה אחרי שהוא בבחינת 'מזמור').
• לה' הארץ ומלואה - כיון שכל הארץ של הקב"ה, אסור לאדם להינות מהעולם בלא ברכה, ואף שאנו לא נוהגים לברך על הנשימה וכיוצא בזה, הרי זה בדוגמת מצוות סוכה שאדם צריך לעשות את כל צרכיו בסוכה, אלא שלא מברכים על כך, ואדם יוצא ידי חובתו על כך במה שמברך על עניני קביעות, דוגמת קביעות סעודה וכיוצא בזה, ובמקום אחר מבואר, שבשונה מהממון שניתנה לאדם בעלות עליו ('והארץ נתן לבני אדם'), הרי שהגוף של היהודי הוא קניינו של הקב"ה, והוא בידיו רק כפיקדון, והוא כקדשי שמים שאסור להינות מהם בלי ברכה.
• מי יעלה בהר הוי' - בדוגמת עלייה גשמית בהר, שאדם אדם עוצר באמצע העליה לא רק שאינו נשאר במקומו אלא הוא נופל ויורד אחורה, כך גם בעבודת השם, אדם מוכרח להתמיד ולעלות ולהוסיף תמיד ואינו יכול להסתפק במה שהצליח להשיג עד עכשיו.
• מי יעלה בהר הוי' - ההר מורה על עבודת השם מתוך אהבה, מכיון שהוא דומם והוא מתנשא מעל פני הקרקע, וכך גם ברוחניות, אהבה לה' יכולה להתעורר דווקא כשיהודי הוא בביטול מוחלט בדוגמת מין הדומם שאין לו שום רצון עצמי משלו, וזה מביא לכך שהאדם רוצה להתרומם ולהידבק בקב"ה, והדרך להגיע לכך היא על ידי שאדם נקי במעשה בפועל בסוד מרע ועשה טוב ('נקי כפיים'), וכך גם בהרגשת הלב ('בר לבב'), אהבה תמימים בלי שום פניה עצמית, אפילו לא לרוות את צמאון נפשו. מי שמצליח בכך, זוכה לסיום הפסוק 'ומי יקום במקום קדשו', שעבודת השם תהיה אצלו בהתיישבות באופן תמידי ונצחי.
• מבקשי פנים יעקב סלה - יעקב מורה על מסירות נפש, שהשייכות לקדושה (יו"ד) חודרת בכל הגוף בלי הפסק ושינוי עד אפילו בעקב שהוא האיבר המגושם ביותר, מה שמגיע מעצם הנשמה, וזה מה שהקב"ה 'הריח' עם ריח הקרבנות שהקריב נח אחרי המבול, ובעקבות כך נשבע שלא יביא עוד מבול לעולם.

בניגוני חב"ד

ערך מורחב – ניגון שאו שערים ראשיכם

אצל חזני ליובאוויטש היה נהוג לשיר את הפסוקים 'שאו שערים' בפסוקי מלכיות של תפילת מוסף בראש השנה

הניגון נרשם מפי החסיד ר' שמואל זלמנוב, והוא ניגון רל"ח בספר הניגונים.

(לחן נוסף שזכה לתפוצה רחבה על פסוקים אלו, הינו לחן של המוזיקאי החב"די ר' אלי ליפסקר).

ראו גם

• משל האופניים

קישורים חיצוניים

• תצלום המזמור מתוך תהלים אהל יוסף יצחק
• יהל אור - פרק כ"ד, באתר ספריית ליובאוויטש