רבי שניאור זלמן מליאדי (אדמו"ר הזקן)

		הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
		אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.	שיחה

עץ משפחת אדמו"רי חב"ד

הרבנית סטערנא       שניאור זלמן - אדמו"ר הזקן                                                                                                                         הרבנית שיינא   דובער - אדמו"ר האמצעי   חיים אברהם   משה   פריידא   דבורה לאה   רחל                                                                                                   ?   שפרה   אליהו   שלום שכנא אלטשולר     אברהם שיינס                                                                                                                                                                                                                                                                                     מנחם נחום   ברוך   שרה   ביילא     דבורה לאה   ברכה   מנוחה רחל   חיה שרה   אסתר מרים                                                                                                                                           הרבנית חיה מושקא           מנחם מענדל - אדמו"ר הצמח צדק                                                                                                                                                           ברוך שלום   יהודה לייב   חיים שניאור זלמן   ישראל נח   יוסף יצחק   יעקב     ראדע פריידא   דבורה לאה                                                                                                                             הרבנית שטערנא       שמואל - אדמו"ר המהר"ש       הרבנית רבקה                 לוי יצחק                                                                                                                                     שניאור זלמן אהרן     אברהם סנדר   מנחם מענדל   דבורה לאה   חיה מושקא   ברוך שניאור זלמן                                                                                       שלום דובער - אדמו"ר הרש"ב       הרבנית שטערנא שרה                                                   רבי לוי יצחק   הרבנית חנה                     יוסף יצחק - אדמו"ר הריי"צ       הרבנית נחמה דינה                                                                                                                       דובער   ישראל אריה לייב             חנה         שיינא                                                                                                             מנחם מענדל - אדמו"ר שליט"א     חיה מושקא

ציור אדמו"ר הזקן

רבי שניאור זלמן בורוכוביץ מליאדי - אדמו"ר הזקן (או הרב וכן בעל התניא והשולחן ערוך) הוא מייסד שיטת חסידות חב"ד והאדמו"ר הראשון משבעת אדמו"רי חב"ד. מחבר הספרים; תניא ושולחן ערוך. נולד ביום ח"י אלול קה"ת בעיירה ליאזני שבפלך מוהילוב בבלארוס, לר' ברוך ולמרת רבקה (אביו היה מצאצאי המהר"ל מפראג). הסתלק במוצאי שבת פרשת שמות כ"ד טבת תקע"ג ומנוחתו כבוד בעיר האדיטש.

ביוגרפיה

לידתו וילדותו

הוריו של אדמו"ר הזקן, ר' ברוך רבקה נישאו ביום שישי י"ז אלול תק"ג ובמשך שנים רבות לא היה להם ילדים. בעצת ר' יצחק שאול נסעו יחד בחודש מנחם אב ה'תק"ד אל הבעל שם טוב כדי שיברכם בילדים. הבעל שם טוב ידע שנשמה חדשה צריכה לרדת לעולם, ברכם והבטיח להם שבשנה הבאה יפקדו בבן זכר. בינתיים נשארו הזוג ברוך ורבקה אצל הבעל שם טוב ובסעודת יום ההולדת של הבעל שם טוב בח"י באלול, אמר הבעל שם טוב לר' ברוך: "למועד הזה ממש אתם חובקים בן" ואכן בדיוק שנה לאחר מכן, ביום רביעי ח"י אלול קה"ת נולד שניאור זלמן, בעיירה קטנה ליד ליאזני.

ביום הכיפורים שנת ה'תק"ו נסע ר' ברוך אל הבעש"ט, וקיבל ממנו סדר איך להתנהג עם הילד. הבעש"ט הזהירו שלא לספר לאף אחד שנולד לו בן ולא על חכמותיו. בגיל שנה החל לדבר ובהיותו בן שנתיים הרגישו הוריו כי לילד יש זיכרון ותפיסה בלתי רגילים.

בהגיעו לגיל שלוש (בשנת תק"ח) הביאו אותו הוריו ודודתו (אחות אביו - הרבנית דבורה לאה) אל הבעל שם טוב, למז'יבוז'. הבעש"ט הניח לו את פיאותיו, בירכו ברכת כוהנים והזהיר את הוריו שיחזרו לביתם מיד ושלא יספרו היכן היו. לשאלת הילד מי היה היהודי שגזז את שערותיו השיבה אמו שזהו היה "סבא".

שניאור זלמן אובחן כילד מסודר בזמנים ובלימודים. ביום ט"ו כסלו תק"י בגיל חמש התקבל ר' שניאור זלמן כאחד מחברי החברה קדישא בעיירה ליאזני. בגיל שמונה כבר היה בקי בסידור "שער השמים" של השל"ה, והתנהג לפי הנהגות השל"ה. כמו כן, כתב פירוש על התורה שכלל את הפירושים של רש"י, ראב"ע ורמב"ן אך לאחר שחלם שלוש פעמים כי רש"י, ראב"ע ורמב"ן תובעים אותו לדין, שרף את הפירוש! בהיותו בן אחד עשרה החל בעסקנות כללית ובגיל בר המצווה בשנת ה'תקי"ח הוכתר בתארים גאון, רב תנא הוא ופליג. בגיל שמונה עשרה סיים ללמוד את התלמוד עם נושאי כליו, ואת ספרי הראשונים והאחרונים.

ביום שישי י"ב מנחם אב תק"כ נישא לרעייתו מרת סטערנא והיה סמוך על שולחן חותנו בוויטבסק.

במזריטש

לאחר חג הפסח בשנת ה'תקכ"ד החליט, בהסכמת אשתו, לנסוע למזריטש ללמוד אצל המגיד ממזריטש. השיקול העיקרי שלו היה, שבווילנה מלמדים כיצד ללמוד וזאת כבר יודע קצת. במזריטש מלמדים כיצד להתפלל וזאת טרם יודע. כשבא למזריטש ביקשו חסידיו לעשותו רבי, אך הוא סירב בטענה כי הינו צעיר. כשהחליט להישאר במזריטש גילה לו המגיד את דברי הבעש"ט - שהוא נשמה חדשה דאצילות בהתלבשות בגופו בגילוי ועבודתו לגלות ולבאר את תורת הבעש"ט באהבת ה' ואהבת ישראל ולגלות את דרך חסידות חב"ד, כי צריכים לאהוב יהודי מפני שהוא יהודי. בהמשך למד בחברותא עם רבי אברהם המלאך (בנו של המגיד). בגיל עשרים וחמש החל בהוראת המגיד לחבר את השולחן ערוך הידוע בשם: "שולחן ערוך אדמו"ר הזקן" (או "שו"ע הרב").

בשנת תקל"ד נסע יחד עם רבי מנחם מענדל מויטבסק הגר"א מווילנה, אך הגר"א לא קיבלם.

נשיא חסידות חב"ד

הסתלקות המגיד ממזריטש

בי"ח כסלו תקל"ג, ביקש המגיד ממזריטש מתלמידו אדמו"ר הזקן שיעשה מה שביכולתו כדי שבנו רבי אברהם המלאך ימלא את מקומו. אם הוא לא ירצה, שרבי מנחם מענדל מויטבסק ימלא את מקומו. למחרת, ביום י"ט כסלו תקל"ג, הסתלק המגיד ותלמידיו הגדולים התפזרו לארצות שונות, בכדי להפיץ את תורת החסידות. רבי אברהם "המלאך" התגורר במדינת וואהלין ורבי מנחם מענדל מוויטבסק התגורר ברוסיה. אדמו"ר הזקן ושאר תלמידי המגיד, מסרו מיד כתב התקשרות לרבי אברהם המלאך, בנו של המגיד ממזריטש.

באותם שנים הייתה ההתנגדות לתורת החסידות בשיא תוקפתה ובכדי להתגבר על המתנגדים היה דרוש איש איתן ברוחו שידע לעמוד מולם. לצורך כך ערכו אסיפה בראשות רבי אברהם המלאך והוחלט למנות ועד הנהגה והיו"ר שלו יהיה מוסמך לתת פקודות לכל מרכזי החסידים כפי שימצא לנכון לטובת התפשטות תנועת החסידות. כיו"ר נבחר אדמו"ר הזקן. בתפקיד זה היה אדמו"ר הזקן במשך שלוש שנים והיה נוסע כל הזמן לחזק את תלמידי המגיד, במקומותיהם.

בשנת תקל"ו (1776) ייסד אדמו"ר הזקן את ה'חדרים' בליאזני לשם התקבצו אברכים צעירים מכל האיזור שהתמידו בלימוד התורה כפי ההדרכה והסדר שהתווה להם אדמו"ר הזקן. בתקופה זו, ככל הנראה, החלה הנהגתו של רבי שניאור זלמן לקבל את הגוון החב"די, שהלך והתחדד עם השנים. תוך תקופה קצרה התפרסם שבשיטת החסידות נולד זרם חדש – הזרם החב"די.

בשנת תקל"ו נסע ר' מנחם מענדל מוויטבסק יחד עם שלוש מאות איש לארץ ישראל. אדמו"ר הזקן התלבט רבות האם להצטרף לנסיעה. בתחילה חשב שלא לנסוע בנימוק ש"על מי אוכל לעזוב את אנ"ש אחינו בני ישראל" וכן דברי המגיד על כך שהבעל שם טוב לא הצליח לעלות לארץ הקודש כי "יש נשמות שצריכין דווקא ארץ ישראל ויש נשמות שצריכין דווקא חוץ לארץ"". ברגע האחרון, לאחר שרבי מנחם מענדל מויטבסק כבר יצא לדרכו, החליט כן להצטרף לנסיעה יחד עם כמה מתלמידיו. הם נסע למוהילוב שם התעכבה שיירתו של רבי מנחם מענדל והודיעו שהוא מבקש להצטרף לנסיעה. רבי מנחם מענדל וגדולי תלמידיו, ניסו לשכנעו שישאר ברוסיה הלבנה ויטול על עצמו את שרביט מנהיגות עדת החסידים. אך אדמו"ר הזקן לא הסכים. רק לאחר שמורו ורבו המגיד התגלה אליו בחלום והורה לו להישאר ואדמו"ר הזקן הסתגר עם רבי מנחם מענדל בחדרו במשך שבוע שלם במשך שעות ארוכות מדי יום, החליט להישאר ברוסיה. לאחר שהשיירה המשיכה בדרכה לארץ ישראל, משם המשיך רבי מנחם מענדל להנהיג את החסידים, באמצעות מכתבים ושד"רים שהגיעו תכופות מארץ ישראל לרוסיה. בינתיים שהה אדמו"ר הזקן במוהילוב.

באלול תקל"ו חזר אדמו"ר הזקן לליאזנא. ראשי הקהילה שהיו יראי אלוקים ומחבבי בני תורה, קיבלו על עצמם לדאוג לכל צרכיו הכלכליים של אדמו"ר הזקן ושל שלושת אחיו ומשפחותיהם. וכן את האברכים ותלמידי החדרים ואת החסידים האורחים שמגיעים מרוסיה וליטא, לרבם. הדרך לליאזנא לקחה כמה חודשים ובחודש שבט תקל"ח הגיע לליאזנא.

באותם ימים כבר הנהיג אדמו"ר הזקן אלפי חסידים, אך עדיין לא נחשב ל"רבי" רשמי. השתוקקותם של חסידיו לדמות של רבי' שיהיה לידם בגשמיות - הלכה והתעצמה ואף השיחו זאת לרבי מנחם מענדל מוויסבסק. הוא הורה להם במכתב שלמרות היותם מקושרים עמו - הרי שרשאים הם לבקש תבונה וחיזוק מ"הצדיקים והחסידים הרבנים והשלמים . . שכל דבריהם כגחלי אש מועצות ודעת אלוקים", "גדולי העצה מפורסמים בתורה וביראת ה' הנמצאים עמהם במקומות מושבותם". הכוונה הייתה לצדיקים; רבי ישראל מפולוצק (ששהה באותה עת כשד"ר בארצם), רבי יששכר בער מליובאוויטש, "וכבוד הרב מו"ה שניאור זלמן (אדמו"ר הזקן) ד' ישמרם ויה' שמם לעולם. והחוט המשולש וכו'. אשר בע"ה בידם טובם. מרב טוב הגנוז והצפון. להאיר עיניהם ולהחיות, ועצם אמונה ופעולתם אמת".

במכתב זה נתן רבי מענדל מוויטפסק את האישור לחסידיו ברוסיה, לשאול בעצתם ולהקשיב לדעתם. מצב זה נמשך תקופה מסויימת, כאשר רבי מענדל'י הוא המנהיג הבלתי מעורער, בעוד שלושת הצדיקים ממלאי מקומו בכל הנושא להוראת דרך ה' ובמתן עצה ותבונה בנושאים רוחניים שונים שעלו על הפרק. אם הזמן חש רבי מנחם מענדל כי למרות מאמציו לנהל את עדת החסידים מרחוק, הרי שיש מחסידיו שכבר החלו לבקש תורה מפי צדיקים שונים במזרח אירופה. היו מהם שדרשו להביא מפולין את ‘החוזה' מלובלין ולהעטירו בכתר המנהיגות על עדת החסידים ברוסיה.

כשהבין רבי מענדל'י שהתופעה הולכת ומתרחבת - החליט למנות את אדמו"ר הזקן למנהיג החסידים ברוסיה.

התמנותו כרבי

בשנת תקמ"ו שלח רבי מנחם מענדל מוויטבסק מכתב מיוחד לאדמו"ר הזקן בו הוא מודיע לו ודורש ממנו שהגיע הזמן שיקבל על עצמו את הנהגת החסידים ברוסיה ושיהיה 'רבי' ושלא יתחמק מן המשימה המוטלת עליו ומבטיח לו ברכת הצלחה. בהמשך המכתב הוא מתווה לו את דרכי ההנהגה על פיהם ינהיג את החסידים.

באותה תקופה כבר היה אדמו"ר הזקן מנהיג ללפי חסידים שהסתופפו בצילו וב'חדרים' שלו היו מאות תלמידים גאונים. למרות זאת הוא לא שש לקבל על עצמו את התואר ‘רבי', עם כל העול הכרוך בזה. במכתב תשובה כותב אדמ"ר הזקן (בשנת תקמ"ח, כארבעה חודשים לפני הסתלקות רבי מנחם מענדל) שנרעד מלשמוע את אשר הוא נמשח להנהיג את החסידים ברוסיה וכותב שכבד עליו התפקיד ולא יוכל לשאתו לבדו. יחד עם זאת לא רצה להמרות את פי רבו והוא הסכים לקבל את התפקיד בתנאי שיעלהו בזכרונו מדי יום ביומו ויברכו בכל הברכות.

רבי מענדל'י מצידו שלח גם מכתבים לחסידים ברוסיה שיקבלו על עצמם את הנהגתו ונשיאותו של רבי שניאור זלמן. במכתב נוסף שכתב בשנת תקמ"ח, זמן קצר לפני הסתלקותו הוא משגר את מכתבו האחרון בו הוא מכתיר אל רבי שניאור זלמן למנהיג בלעדי ובלתי מעורער של עדת החסידים ברוסיה. בעקבות זאת קיבלו על עצמם קהל החסידים ברוסיה, את נשיאותו של אדמו"ר הזקן.

רק לאחר חמש-עשרה שנה מהסתלקות הרב המגיד, קיבל אדמו"ר הזקן על עצמו להיות רבם ומנהיגם הרשמי של החסידים.

מאסריו

קובץ:מבצר מאסר אדמוהז.jpg

המבצר בפטרבורג בו ישב אדמו"ר הזקן במאסר

ערך מורחב – מאסר וגאולת אדמו"ר הזקן

לאחר התמנותו הרשמי של אדמו"ר הזקן לנשיא חסידות חב"ד ופירסום שיטתו החדשה בעבודת השם, נתקל אדמו"ר הזקן בהתנגדויות רבות. מצד אחד המתנגדים ומצד שני המשכילים. בשנת תקל"ט (1799) הלשינו המתנגדים והמשיכלים על אדמו"ר הזקן שהוא אוסף כסף לטובת הצבא הטורקי ששלט אז בארץ, במטרה להפיל את הממשל הרוסי. מטרת אסיפת הכספים הייתה לחיזוק החסידים שבארץ. שלטון הצאר אסר את אדמו"ר הזקן והוא נידון למוות כמורד במלכות. חמישים ושלושה יום ישב אדמו"ר הזקן במאסר במבצר הפטרופבלי שבפטרבורג, כאשר לבסוף הצליח להוכיח את חפותו. ביום שלישי י"ט כסלו תקנ"ט לפנות ערב, יצא בכבוד ובניצחון גדול. בזמן שבאו לבשרו על שיחרורו אחז בתהלים בפסוק "פדה בשלום נפשי".

יום צאתו לחירות, י"ט בכסלו, הפך ל"חג הגאולה" בקרב חסידי חב"ד והוא נחוג עד היום.

בשנת תקס"א נאסר אדמו"ר הזקן בשנית, אך בתנאים טובים יותר. יחד עם זאת כתב האישום היה חמור יותר וגם מזה שוחרר בנר שלישי או חמישי של חנוכה.

ספר התניא

ערך מורחב – ספר התניא

בשנת תקל"ה (1775) התחיל אדמו"ר הזקן לכתוב את ספר התניא בו הוא פורש את שיטתו החדשה בעבדות השם, שיטת חסידות חב"ד. בהקדמתו לספר הוא כותב על מגרעותיו של ספר כתוב, על פני שיחה אישית בעבודת השם. אך בעקבות השכחה ודוחק הזמן החליט בכל זאת להעלות את הדברים על הכתב, שיהיה ליקוט וריכוז של כל עצותיו שענה לאנשים ביחידות. במשך עשרים שנה כתב אדמו"ר הזקן את הספר ורק בשנת תקנ"ה (1795) סיים את כתיבתו ואישר להעתיקו.

פירסום הספר גרר אהדה גדולה לשיטת החסידות. בעקבות כך הפיצו ה'מתנגדים' עותקים מספר התניא ובו זיופים מכוונים, ההופכים אותו לספר כפרני. עותקים מזוייפים אלו הוצגו בפני הגאון מוילנה שהורה לשרופו. כשנודע לאדמו"ר הזקן על הזיופים, הורה להדפיסו ובכך למנוע את המשך זיופו.

בשנת תקנ"ז (1797) שלח אדמו"ר הזקן את הספר לבית הדפוס בסלאוויטא, בצירוף הסכמה מחבריו; ר' זושא מאניפולי ור' יהודה לייב הכהן, שהתפעלו מאד מהספר. העותקים הראשונים הגיעו לידי אדמו"ר הזקן ב-כ' כסלו תקנ"ז.

בתחילה היו מראשי החסידות שלא קיבלו את הספר, עקב האלמנט האינטלקטואלי שבמשנת חסידות חב"ד, אך לבסוף הוא אומץ בחום גם על ידם. כיום, הספר נחשב לראשון בחשיבות מבין ספרי היסוד של תנועת החסידות, נערץ על ידי כל זרמיה ונלמד בכל תפוצות ישראל.

בספר זה מצויים יסודותיה של תורת חב"ד ופנימיות התורה. הספר מבאר בהרחבה את מבנה נפש האדם ואת מערך הכוחות הפועל בקרבו; הוא חודר לעומקן של בעיות פילוסופיות מקיפות, כמו היחס בין הבורא לעולם, בריאת יש מאין, אחדות ה', מטרת התורה והמצוות וכדומה, והוא סולל לפני האדם דרך בטוחה וקלה להגיע לדרגות נעלות ולעבוד את ה' כראוי.

ספר התניא השפיע השפעה מכרעת על האמונה היהודית. עד הבעש"ט היו דעות גדולי ישראל חלוקות בענין אופן השגחתו של הקב"ה על עולמו. הבעש"ט חידש שההשגחה של הקב"ה הינה השגחה פרטית על כל פרט ופרט ביקום. אדמו"ר הזקן, בביאורו את שיטת הבעש"ט בספרו, הפך את אמונה זו לרווחת בכל קהילות ישראל.

השפעתו היתה רבה כל כך עד שאפילו תלמידו של הגר"א, ר' חיים מוולוז'ין, חזר בו מתפיסת רבו, בעקבות הלימוד בתניא, והודה בספרו 'נפש החיים' שהאמת כשיטת החסידות בענין "צמצום לא כפשוטו".

כיום משתתפים ברחבי העולם כולו, יהודים רבים, חסידים וליטאים, חרדים ואף כאלה שאינם מגדירים עצמם כשומרי תורה ומצוות, בשיעורים הנלמדים בספר זה ואשר להם השפעה מכרעת על חייהם של אנשים רבים. חסידים רבים הצטרפו לחסידות חב"ד בעקבות לימוד התניא. אכן, נכרת בהשפעתו של ספר זה שהוא היסודי בחסידות, הבטחתו של המשיח לבעש"ט "יפוצו מעינותיך חוצה".

ליאדי

לאחר מאסרו השני של אדמו"ר הזקן ביקשו השלטונות שהוא יגור בפטרבורג. החסידים שלא התגוררו באזור הצטערו מאוד על המרחק מרבם. באותה תקופה משל בפטרבורג הנסיך ליובאמירסקי שרצה לפגוש את אדמו"ר הזקן. אחד החסידים שסיפר לנסיך את גדולת אדמו"ר הזקן והערצה אליו של אלפי אנשים ואת הצער של החסידים מהחלטת השלטונות שאדמו"ר הזקן יגור בפטרבורג.

כשנפגשו ליובאמירסקי ואדמו"ר הזקן, אמר לו שאם יסכים להתיישב באחת מהעיירות שתחת חסותו, הוא יפעל אצל השלטונות שיסיכמו לכך. אדמו"ר הזקן הסכים להתיישב בעיירה ליאדי והנסיך ציווה שיבנו בתים לאדמו"ר הזקן ולחסידיו.

ביום שישי, ערב שבת נחמו, י"ד מנחם אב תקס"א הגיע אדמו"ר הזקן עם חמשת אלפים חסידים והתיישב בליאדי. מאז רווח לאדמו"ר הזקן ולחסידים מהמתנגדים והם חיו חיים של קורת רוח. עבודתו של אדמו"ר הזקן בעסקנות הכלל התפשטה בכל רחבי רוסיה הלבנה ואוקראינה ובתקופה זו התווספו עשרות אלפי חסידים.

מלחמת צרפת רוסיה

ערך מורחב – מלחמת נפוליאון

מיד בפרוץ מלחמת נפוליאון נגד הממלכה הרוסית, גילה כ"ק אדמו"ר הזקן את דעתו בפני החסידים, שבמידה ונפוליאון יינצח, ייתכן מצב שבו יוקל ליהודים מבחינה גשמית, אך מבחינה רוחנית עלולה להתרבות המינות וההפקרות רח"ל. אשר על כן עשה כ"ק אדמו"ר הזקן את כל אשר לאל ידו לסייע לצבא הרוסי, ומיד לאחר שצבאו של נפוליאון פלש לרוסיה ביום י"ד תמוז שנת תקע"ב (1812 למניינם) – שלח כ"ק אדמו"ר הזקן כמה מהחסידים על מנת שייצאו לבצע משימות ריגול עבור הצבא הרוסי במפקדות הצבא הצרפתי (והמפורסם שבין החסידים שיצאו לרגל היה הרה"ח ר' משה מייזליש).

כ"ק אדמו"ר הזקן פנה באיגרת קודש אל כל היהודים ברוסיה וביקש מהם שיעמדו לעזר ושיסייעו לממשלה הרוסית בכספם, בעבודתם ובכל אשר להם. כ"ק אדמו"ר הזקן סיים את איגרתו במשפט, וזה לשונו; "ואתם אל ירך לבבכם ואל תשימו לב להניצחונות הזמניות של השונא כי הניצחון הגמור יהיה על צד מלך רוסיא".

כ"ק אדמו"ר הזקן לא רצה לעזוב בתקופת המלחמה את מקום מגוריו בעיר ליאדי, וזאת לכל לראש בכדי שלא תיפול רוחם של יהודי רוסיה הלבנה. אולם כאשר צבא נפוליאון התקדם במהירות לעבר עירו ליאדי, ציווה כ"ק אדמו"ר הזקן על כל התושבים היהודים לעזוב את העיר במהירות האפשרית, היה זה ביום השישי, כ"ט מנחם-אב, ער"ח אלול שנת תקע"ב. כ"ק אדמו"ר הזקן ביחד עם בני ביתו ועימם כשלוש מאות משפחות חסידים עזבו בבהילות רבה את העיר ליאדי שהיתה נמצאת בסכנת פלישה מיידית של צבא נפוליאון.

בטרם עזבו משפחות החסידים את בתיהם, ציווה עליהם כ"ק אדמו"ר הזקן לקחת את כל כלי הבית עימם, גם את מיטותיהם ושולחנותיהם. את כל הדברים הישנים הוא ציווה לשרוף. לאחר שכל החסידים עזבו את העיר וכבר עשו כברת דרך, ציווה עליהם כ"ק אדמו"ר הזקן לחזור לעיר ליאדי ולבדוק אולי בכל זאת נותר איזה שהוא כלי או בגד, ואכן להפתעתם הרבה מצאו החסידים שני נעלי-בית בלויים, וכ"ק אדמו"ר הזקן ציווה עליהם לשרוף את כל הבית שבו נמצאו הפריטים האלו.

זמן קצר לאחר עזיבתו של כ"ק אדמו"ר הזקן את העיר ליאדי הגיע לשם נפוליאון עצמו כשהוא מלווה באנשי חייל, הוא מיהר אל מקום ביתו של כ"ק אדמו"ר הזקן, וכשראה שהבית עולה בלהבות הורה לחייליו לכבות את הדליקה, אבל מפאת גודלה של האש שהתפשטה במקום חייליו לא יכלו לגשת לבית. כאשר ראה נפוליאון כי מביתו של כ"ק אדמו"ר הזקן לא יוכל להציל דבר, פנה לתושבי העיר ליאדי וביקש מהם שיביאו לו איזה דבר מכ"ק אדמו"ר הזקן כדוגמת: מטבע, כלי מסויים וכדומה. נפוליאון הבטיח לשלם הון תועפות למי שיביא חפץ מסויים ששייך לכ"ק אדמו"ר הזקן, אך הם לא מצאו דבר.

במשך מאה וארבעים יום היו כ"ק אדמו"ר הזקן וביחד עימו שלוש מאות המשפחות מטולטלים בדרך הקשה כאשר הם מלווים באנשי צבא רוסיים, עד אשר הגיעו לכפר פייענא שם מצאו מרגוע לנפשם. כאשר הגיעו לכפר פייענא נתבשרו משפחות החסידים כי דבריו של כ"ק אדמו"ר הזקן אכן נתקיימו ונתגשמו וצבאו של נפוליאון היחל לנחול מפלות, וכפי שכותב כ"ק אדמו"ר האמצעי, וזה לשונו: "ובי"ט כסלו שמענו שהי' מפלה להשונא סמוך לקרסנא ומבריחים אותו ככלב, והיינו אך שמחים כי נתקיים הכל לא נפל דבר וחצי דבר..."

כאשר כ"ק אדמו"ר הזקן עזב את העיר ליאדי, העתיקה ממלכת חסידות חב"ד את בירתה מהעיר ליאדי למקום מושבה החדש בעיירה ליובאוויטש שבה התיישב לאחר כשנה כ"ק אדמו"ר האמצעי בנו וממשיך דרכו.

הסתלקותו

ביום שישי י"ב טבת תקע"ג הגיע אדמו"ר הזקן לכפר פיענא. כשנודע לאדמו"ר הזקן על מה שעשו חיילי נפוליון ליהודים, הוא נחלש וחלה ובמוצאי שבת פרשת שמות, כ"ד טבת תקע"ג, בשעה 22:22 - הוא נפטר. כיון שלא היה בכפר פיענא בית קברות, קברו אותו בעיירה הסמוכה, האדיטש.

דיבורים אחרונים

בתפלת ערבית קודם פטירתו של אדמו"ר הזקן סיפרו בניו שהייתה "בדעה צלולה ומיושבת ובדביקות נפלאה". לפני הסתלקותו אמר: "זה שיאחז ב"ידית" שלי אעשה לו טובה בעלמא דין ובעלמא דאתי".

לפני הסתלקותו אמר אדמו"ר הזקן: "ההעברה מעולם זה לעולם הבא הוא דבר נקל ואינו תלוי אלא בהמעביר, יש מי שהוא גוסס כמה זמן כנראה שהמעביר שלו הוא מהמתעוללים, יש מי שהוא גוסס רגעים אחדים כנראה שהמעביר שלו הוא מן השלוחים הטובים, והחייב את ההסתלקות מן הגוף הוא תלוי מזמן החיים בגוף, ופירש הכתוב טוב מותי מחיי, שהטוב והחיים אחר המות הוא מחיי הגוף לפי אופן החיים בהיות הנשמה בגוף, ומזה הוא התרגשותי. רגעים לפני הסתלקותו כתב אדמור הזקן על פתקא: "נפש השפלה באמת לאמיתו בשרשה עבודתה היא תורה גשמית".

הסתלקותו מיד לאחר הבדלה

באגרת שכתב אדמו"ר האמצעי אחר הסתלקות אביו, בחורף תקע"ג, הוא כותב - לפי העתקה חלקית שנדפסה ב'אגרות-קודש' ע' רלד: הנה וודאי הגיע אליהם השמועה . . אוי לנו כי נפלה עטרת ראשינו . . רוח אפינו משיח ה' . . וביום הגיע השמועה הרעה הזאת אלי לכאן קרימענצוק, כי לא זכיתי להיות בשעת הסתלקותו, נפלתי לארץ . . וגם אחי ידידי ר' חיים אברהם לא הי' בשעת הסתלקותו כי הי' מוטל על ערש דוי באותו יום, כי נסתלק נר האלקי' ביום שב"ק פ' שמות מיד אחר הבדלה ונקבר . . וע"כ לא ידענו שום צואה מאיתו לא בדברים ולא בכתב.

מכאן שאדמו"ר הזקן הסתלק מיד אחר הבדלה.

חדר ההסתלקות

ברשימותיו של הרב עזריאל זעליג סלונים - 'מגדל עז' עמוד קעד-ה - מסופר בשמו של השד"ר ר' יחיאל היילפרין שראה בפנקס העיר האדיטש: רבנו ציוה לפני הסתלקותו (בכפר פיענא) שהחדר בו תהיה הסתלקותו ישאר סגור, ורק החפץ להתפלל יורשה להכנס אליו, ובאם יזדמנו לשם שני אנשים יהודים הקלים ביהדותם - שישתדל בעה"ב להפחידם ולהחזירם בתשובה. בשכר זאת הבטיח הרבי אריכות ימים לבעה"ב (הגוי).

יש לציין כי סגירת החדר מוזכרת במקור קדום יותר, בספר 'שבחי הרב', אך שם לא צויין שהיה זה בציוויו של אדמו"ר הזקן.

קבורתו

אוהל אדמו"ר הזקן המשופץ בהאדיטש

ארועי כ"ד טבת תקע"ג לא תמו, עד למחרת, יום ראשון, שאז הובל אדמו"ר הזקן לקבורה בעיר האדיטש. על-כך סיפר כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ - להלן בתרגום מהנדפס ב'ספר השיחות קיץ ה'ש"ת' ע' 96: "כ"ק אאזמו"ר הרה"ק צמח צדק וכ"ק הרה"ח ר' נחום (בן אדמו"ר האמצעי) היו בכפר פיענא עם אדמו"ר הזקן אחרי הסתלקותו.

ביום ראשון כ"ד טבת הם נסעו אחרי העגלה בה הונח ארון הקודש של אדמו"ר הזקן. עניני הפלא שארעו בעת נסיעת ארון הקודש רשומים אצלי מ"רשימת נפלאות רבינו", אותה רשם הרבי הצמח-צדק במשך קרוב לשבעים שנה..."

אותם ארועים מפליאים לא נתפרשו ע"י אדמו"ר הריי"צ. הרב פרלוב מספר בספרו מה ששמע: ...והי' זה בימות החורף (כ"ד טבת) ששם השלג אז הרבה ועמוק מאד, ולקחו אותו בעגלה שקורין שליטן שבעגלה עם אופנים (רעדער) אי-אפשר לנסוע אז, וליוו אותו כ"ק הצ"צ זצ"ל וגיסו ר' נחום זצ"ל בנו של כ"ק אדמו"ר האמצעי זצ"ל ובדרך המה ראו פלאות עד אין שיעור, שכמה פעמים ראו איך שהשליטן מתהפך מחמת ההרים ממש של שלג קפוא אבל לא נתהפך אף פעם, ופעם א' עמד השליטן והמה ראו שהרבי זצ"ל כמו הגביה את-עצמו ושוכב באויר, המה נתפחדו מאד והביטו תחת השליטן וראו שבעל חיים שאינו טהור נכנס תחתיו וגירשו אותו ושכב רבינו זצ"ל על מקומו כמקודם.

נוסח המצבה

מסופר שאחר הקבורה קבע אדמו"ר הצמח-צדק את דירתו בהאדיטש, ומסתבר להניח שהוא - ביחד עם חותנו אדמו"ר האמצעי - היו אלו שקבעו את הנוסח הנחרת על מצבת רבנו: נוסח זה נעתק מן המצבה המקורית ע"י מר יוסף ליב שניאורסאהן, ונדפס לראשונה בספר 'הרב מלאדי' ע' 165 (המצבות הקבועות כיום על קיר האהל הן מאוחרות, ונעשו לפי העתקה זו).

בעניין זה יש לציין שלמרות שמופיע בכמה מקומות ('לקוטי שיחות' כרך טז ע' 4-33) שהסתלקות אדמו"ר הזקן הייתה במוצאי שבת, הרי שבנוסח המצבה נרשם "ביום ראשון בשבת" - וכך גם בנוסח הנחרת על המצבה המחודשת של אדמו"ר מהורש"ב, שהיה למראה עיני כ"ק אדמו"ר שליט"א, ולא ב"מוצאי שבת קודש".

ציור דמותו

לערך המלא ראה: ציור אדמו"ר הזקן

ציור תואר אדמו"ר הזקן, צויר בעת מאסרו הראשון בשנת תקנ"ט. בשנת תרכ"ב סיפר חסיד כי שמע את אדמו"ר הצמח צדק אומר לבנו אדמו"ר המהר"ש בזו הלשון: "הציור הוא אמיתי כמו שאני זוכר בשנותיו האמצעים". אותו חסיד גם העיד ש"כעבור כשתי שנים או שלש", תרכ"ד-תרכ"ה, כבר נשמע בין החסידים, אשר אחד האדונים הגבוהים בפטרבורג צייר את כ"ק אדמו"ר הזקן בעת אשר ישב בבית האסורים".

עדיין אינו ברור, האם התמונה המקורית צויירה בצבעים, או שמא בעופרת שחורה, כפי שהיא ידועה מן ההדפסים.

הפריט הקדום ביותר הנשמר כיום מהציור המקורי הוא טופס מן ההדפסה הראשונית של התמונה, בפורמט גדול, שנעשתה ע"י ר' שמריה שניאורסאהן. טופס כזה מוצג כעת לפני המבקרים בתערוכת ספריית ליובאוויטש.

ניגוניו

אדמו"ר הזקן חיבר עשרה ניגונים והם:

1. אבינו מלכנו
2. אלי אתה
3. ארבע בבות
4. בני היכלא
5. כאייל תערוג
6. לכה דודי
7. ניגון דבקות ראש השנה
8. ניגון דבקות שבת
9. צאינה וראינה
10. קול דודי

ראו גם

• משפחת אדמו"ר הזקן
• ימי חב"ד - אדמו"ר הזקן
• חסידים מתקופת אדמו"ר הזקן
• ספרי אדמו"ר הזקן
• ניגוני אדמו"ר הזקן

לקריאה נוספת

• בית רבי
• ספר התולדות, אדמו"ר הזקן
• התמים (מוסף בשבועון בית משיח). סדרה על תלמידיו הגדולים.