מורח ודאין

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מוֹרַח וְדָאין הינו אחד מסימניו של מלך המשיח.

פירושו הוא שמלך המשיח בזמן הגאולה ידון וישפוט את משפטיו ודיניו לא על פי עיניו או אוזניו אלא על פי הריח, "מורח ודאין"- מריח ודן. ובהעדר סימן זה אינו יכול להיות משיח.

מקורות[עריכה]

סימן זה של מלך המשיח נלמד מהפסוק בספר ישעיה,


י.png ויצא חוטר מגזע ישי... והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אוזניו יוכיח" י.png
– ישעיהו י"א פסוקים א' ו-ג.
.

על פסוק זה כותב רש"י: "שמריח באדם ושופט ויודע מי החייב".

וכן כותב הזוהר: "מלכא משיחא (ידון) בריחא... בלא סהדין והתראה[1]. (מלך המשיח ידון על פי הריח, בלי צורך בעדים והתראה)


יש אומרים כי מסיבה זו הרגו את בר כוזיבא, מכיון שלא היה לו סימן זה, והתברר שלא היה משיח.[2] אם כי הרבי מבאר שלכל הראשונים הגוים הרגוהו, אם כי חכמים פסקו שיש לו דין רודף מכיון שאינו מלך המשיח' שהרי אינו מורח וודאין,[3] שהרי מסכן הוא את בני ישראל במלחמתו.[4]

לפי שיטת הרוגוצו'בר אין חוש זה מדין סנהדרין שפוסקים מדין אומדנא, שהרי בר כוזיבא היה נ"ב שנים לאחר החורבן, ולא היו אז סנהדרין, ולכן מוכרח שהוא מדין מלך.

אם כי הרבי מבאר שאין הדבר בכל מלך, שהרי סימן זה ישנו רק במלך המשיח. אלא חוש רוחני זה הינו מבחינת המלכות שלמעלה מחכמה ובינה, בחינה המתגלית עם ביאת המשיח.[5]

ההסבר בפנימיות[עריכה]

חוש הריח הינו החוש הכי רוחני ועדין בין חושי האדם כמו שאמרו חז"ל [6] "איזהו חוש שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף זה הריח" חוש הריח מאוחד עם הנשמה וגורם עונג לעצם הנפש. כמו שרואים שאחד האפשרויות להעיר אדם מעלפונו הוא באמצעות ריח חריף או חזק מאד, כי הריח מגיע לנשמה בעצמה.

זהו המיוחדות של חוש הריח, ביכולתו לגעת בשורשם של הדברים בעצם הדבר לכן עתיד מלך המשיח לדון דווקא באמצעות הריח כי הוא קשור עם שורש האדם ודווקא באמצעותו יוכל המשיח לדעת את האמת של הנשפט לפניו ולדעת את אמיתות הדברים שטוען,

רשי מוסיף ומסביר שסימן זה הינו שלפי חוש הריח (הרוחני) יוכל המלך לידע הלכות כשרות והלכות שונות אחרות.[7]

הערות שוליים

  1. חלק ב' עח, א.
  2. ראב"ד הלכות מלכים ומלחמותיהם פרק יא הלכה ג.
  3. רודף הינו אדם הרודף אחר חבירו להרגו, שמותר להרגו כדי להציל את הנרדף.
  4. לקוטי שיחות חלק כ"ז
  5. שיחות קודש פרשה שמיני אייר תשכ"ג (296)
  6. ברכות מג, ב.
  7. רש"י.