ליל הסדר

		ערך זה נמצא בעיצומה של עבודה ממושכת. הערך פתוח לעריכה.
		אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.

שולחן ליל הסדר

ליל הסדר, הנקרא גם - בפסוק - ליל שימורים, הוא ליל יום טוב הראשון - ובחו"ל גם השני - של פסח. בלילה זו ישנם ארבעה מצוות מהתורה 1.סיפור יציאת מצרים 2. אכילת קרבן הפסח 3. אכילת מצה 4. אכילת מרור לכמה שיטות אף אמירת הלל. מלבד זאת ישנם גם מצוות מדרבנן כד' כוסות וכאכילת מרור בזמן הזה, ומנהגים רבים נוספים כהסיבה אכילת מאכלים מטובלים ועוד.

קיום מצוות אלו נעשים על פי תקנת חז"ל בסדר מיוחד המפורטת באריכות בפרק האחרון במסכת פסחים ובזמן הזה על פי המבואר בשולחן ערוך, על שם סדר זה מכונה לילה זה בשם "ליל הסדר".

ההכנות לליל הסדר

מנהג בית הרב, הוא להתחיל את הסדר הראשון מיד אחרי תפילת ערבית, בשביל התינוקות שלא יישנו, ושלא להאריך בו, וכדי לאכול האפיקומן קודם חצות הלילה. אולם בסדר השני, היו עורכים אותו בשעה מאוחרת בלילה והאדמו"ר היה מאריך בביאור ההגדה ובעניני תורה והתעוררות לעבודת השם.אין נוהגים ללבוש קיטל (חלוק לבן) לסדר. וכן אין מקפידים לאיזה רוח - כיוון, יהיה מקום מושבו.

על שולחן ה"סדר" אצל הרבי, היין היה בתוך קנקני כסף (והרבי עצמו השתמש בבקבוק זכוכית עטוף בשקית נייר שעמד לידו). אך לא היו על השולחן כלי כסף לנוי או סתם "כלים נאים" שאינם לצורך הסעודה אדמו"ר הצמח צדק אמר לכלתו הרבנית רבקה (אשת אדמו"ר מהר"ש), שבפסח צריך להניח על השולחן את כל כלי הכסף והזהב שבבית, זכר לרכוש הגדול שהיה ביציאת מצרים.

בליל פסח, לפני עשית הסדר, מצוה לחלק לתינוקות קליות ואגוזים. כדי שיראו שינוי וישאלו "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות", ומקיימים בזה גם מצוה מהתורה של שמחת יום טוב. ומטעם זה צריך לקנות ביום טוב בגדים ותכשיטים לנשים כפי ממונו.

כאשר הרבי ערך את הסדר בביתו של הרבי מוהריי"צ, עמדה על השולחן קערת הכסף של אדמו"ר הזקן.

במרכז השולחן מניחים כוס המיועדת ל"כוס של אליהו". אצל הרבי הייתה כוס גדולה (כעין כוס תה) של זכוכית שקופה (גדולה מגביעי ארבעת הכוסות).

קערת ליל הסדר

את הקערה נוהגים לסדר, בעת שחוזרים מבית הכנסת.הרבי היה מסדר את הקערה כשהוא עומד, ולפני שהי' מבצע פעולה בסידור הקערה, היה קורא (בלחש) את המילים הקשורות באותה פעולה ואחר כך מבצע זאת. לדוגמה, תחילה אומר את המילים "הזרוע מימין" ואחר כך מניח את הזרוע וכו'.

מקפידים גם שתהא "קערה", לכל מי שהוא מעל גיל בר מצווה , כמו כן יפה להשים קערה גם עבור הקטנים משום חינוך. אצל הרבי גם במשך כל זמן הסדר נמצא כוסו לימין הקערה.

בבית הרב היו מסדרים המצות על מפה ולא על קערה (אולי רק על שולחן האדמו"ר יש לעשות כן), מלבד האדמו"ר המסדר המצות על טס של כסף.

מאפייני הקערה

• מצות: בשביל "מצוות אכילת מצה" בליל הסדר, יש להכין לכל אחד מהמסובים (מעל גיל בר מצווה) שלוש מצות,(שלש המצות הן כנגד שלושת הסוגים בעם ישראל: כהן, לוי וישראל. נוהגים להניח לפי הסדר: הראשון ישראל, ועליו הלוי ועליו הכהן - ראשי תיבות: יל"ך לרמוז, שהוא מהלך בעבודתו). ומצות נוספות לשאר המשתתפים. המצות צריכים להיות מקופלות במעט, ויש להפריד בין מצה למצה ע"י מפה.
• זרוע: לזכר קרבן הפסח שהיה נאכל בזמן שבית המקדש היה קיים, נוהגים לצלות את הזרוע קודם החג, ואם לא צלה לא יצלה בחג עצמו, ויניח במקום זה בשר מבושל,נוהגים לקחת לזרוע מצוואר העוף, וכמו כן לא אוכלים את הזרוע בליל הסדר ואף בימים שלאחר מכן, כדי שלא יהיה לזה דימיון לקרבן הפסח. אדמו"ר הריי"צ ואדמו"ר הרש"ב היו מסירים את רוב הבשר מהזרוע.
• ביצה: לזכר קרבן ביצה, ויש לקחת ביצה מבושלת וקשה, ומותר לבבשל אותה בליל החג, הרבי היה שומר שקליפת הביצה לא תשבר.
• מרור: לזכר המרור שהיה בקרבן הפסח, ולוקחים חסה (וצריך שתהיה נקייה מחרקים) ו
  שגיאות פרמטריות בתבנית:מונחון
  לא נמצא templatedata תקין תמכא, הרבי לא היה אוכל את "הקלחים" של החסה.
• חרוסת: זכר לטיט, ונוהגים לקחת תפוחים ואגסים ואגוזים, וצריך שיהיה בו חמיצות, ולאחר מכן שופכים לתוכו יין אדום (זכר למכת דם), הרבי היה שופך את היין האדום רק לפני אכילת המרור.
• כרפס - ר"ת ס' - פרך , כלומר ששישים ריבוא ישראל עבדו עבודת פרך, ולוקחים בצל לכרפס, ברשימות אדמו"ר שליט"א מובא שהיו לוקחים בצל אולם בגלל חלישות הדורות היו לוקחים תפוח אדמה במקום, אולם אדמו"ר המהר"ש לא היה מרוצה מכך.

סידור הקערה

מנהג חב"ד בסידור הקערה הוא ע"פ מנהג האריז"ל שבה הקערה מסודרת בסדר הרומז לעשר ספירות : את שלוש המצות שמים למעלה, והם כנגד הספירות חכמה בינה ודעת, מצד ימין למעלה שמים את הזרוע שהוא כנגד החסד, ומצד שמאל הביצה שהיא כנגד הגבורה, באמצע שמים את המרור שהוא כנגד התפארת, מתחתם בצד ימין שמים את החרוסת כנגד ספירת נצח ומצד שמאל כרפס שהוא כנגד ספירת הוד ולמטה באמצע מרור נוסף שהוא כנגד ספירת היסוד, והקערה היא כנגד ספירת המלכות, }}.

סימני הסדר

קדש

ליל הסדר נפתח בקידוש,שבו כל אחד מהמסובים מקדש בעצמו, היות שהוא הכוס הראשונה מארבע הכוסות שיש לשתות בלילה זה, וכמו כן יש לשתות בהסבה ואין לברך לאחר השתייה ברכה אחרונה. כבכל חג, יש להוסיף את ברכת 'שהחיינו' בעת הקידוש, אולם מי ששכח לברך יצא ידי חובה..

בליל הסדר גם מצווה לחזר אחר יין אדום,ומצוה מן המובחר לקחת יין משובח, שאינו מבושל ושאין בו תערובת כלל.רבותינו נשיאנו נהגו לקחת גביע ללא רגל, כמו כן יש להדר ולקחת כוס מכסף, בשולחן ערוך נכתב שטוב לתת למישהו אחר לשפוך כדרך חרות אולם רבותינו נשיאנו לא נהגו כך.

כשחל יום טוב להיות במוצאי שבת עורכים את הקידוש לפי סדר הברכות אשר סימנם "יקנה"ז": יין: (ברכת הגפן), קידוש (ברכת אשר בחר בנו), נר (ברכת בורא מאורי האש - מסתכלים בנרות שעל השולחן, ואין מזיזים אותם ממקומם, וללא הבטה בציפרניים ובכפות הידיים. אין מברכים על הבשמים), הבדלה (ברכת המבדיל בין קודש לקודש), זמן (ברכת שהחיינו). אשה ובת שבירכו "שהחיינו" בהדלקת הנרות, גם אם הן מקדשות בעצמן, לא יברכוה עתה.

ורחץ

לאחר הקידוש יש לאכול "כרפס", ומכיוון שהוא ירק הטבול במשקה, וחכמים תיקנו שיש ליטול ידיים אם אוכל מאכל שטבול במשקה, נוטלים לפני אכילתו, אולם ללא ברכה,כשנוטלים אוחזים את הכלי ביד ימין וממלאים בו מים, אחר כך מעבירים אותו ליד שמאל ושופכים שלוש פעמים על יד ימין, לאחר מכן מחזירים אותו שוב ליד ימין ושופכים שלוש פעמים על יד שמאל, ומנגבים היטיב את הידים.

הרבי לא היה נוטל ידיו על ידי אחר וכן לא היו מביאים אליו את המים, אלא היה קם ממקומו ונוטל ידיו במטבח הסמוך לחדר שבו היו מסובין.

כרפס

נוטלים פחות מכזית "כרפס", טובלים במי מלח (הרבי היה נוהג לטבול שלוש פעמים) ומברכים "בורא פרי האדמה", בשעת הברכה יש לכוון גם לצאת ידי חובה במרור. אכילת הכרפס בצורה ובאופן זה נעשת כדי להתמיה את הילדים ולעורר אצלם שאלות.

יחץ

לוקחים את המצה האמצעית וחוצים אותה לשניים, ואת החלק הגדול מחביאים, והקטן מחזירים בחזרה, כמו כן יש לדייק שיהיה בו כזית לאכילת מצה. רבותינו נשיאנו היו חוצים את המצה לחמש חתיכות ומחביאים אותה בין הכריות, וכמו כן היו מחביאים יחד איתם את של בניהם, בחב"ד כמו כן לא נהוג לתת לילדים לגנוב את האפיקומן.

מגיד

סיפור יציאת מצרים

ערך מורחב – סיפור יציאת מצרים

מצווה מן התורה לקרוא את סיפור יציאת מצרים, עיקר המצווה הוא לספר לילדים, אולם גם אם יש ילדים מצווה לספר.

הרבי הסביר שהמיוחד בסיפור יציאת מצרים בליל הסדר, לגבי כל השנה: א. שצריך להיות בדיבור. ב. בדרך סיפור ולא זכירה בעלמא. ג. כתשובה לשאלה.

את סיפור יציאת מצרים קוראים מתוך ההגדה של פסח, ויש לקרוא אותה בקול רם אולם באימה ויראה, כמו כל אצל הרבי ואדמו"ר הריי"צ לא היו שרים בעת אמירת ההגדה (ורק אם צריך לחכות למשהו אפשר לשיר). את אמירת "מגיד" פותחים ב"הא לחמה ענייה" ויש לגלות את שלושת המצות בעת אמירתו.

מה נשתנה

מה נשתה באידיש ובתרגום ללשון הקודש
"מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות - וואס איז אנדערש די נאכט פון פסח פון אלע נעכט פון א גאנץ יאהר? א) די ערשטע קשיא איז (ובלשון הקודש: הקושיה הראשונה היא): שבכל הלילות אין אנו מטבילין, אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים - אלע נעכט פון א גאנץ יאר טונקען מיר ניט איין אפילו איין מאל, אבער די נאכט פון פסח טונקען מיר איין צוויי מאל, איין מאל כרפס אין זאלץ וואסער, דעם צווייטן מאל, מרור אין חרוסת. ב) די צווייטע קשיא איז (ובלשון הקודש: הקושיה השניה היא): שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ או מצה, הלילה הזה כולו מצה - אלע נעכט פון א גאנץ יאר עסען מיר חמץ אדער מצה, אבער די נאכט פון פסח עסען מיר נאר מצה. ג) די דריטע קשיא איז (ובלשון הקודש: הקושיה השלישית היא): שבכל הלילות אנו אוכלים שאר ירקות, הלילה הזה מרור - אלע נעכט פון א גאנץ יאר עסען מיר אלערלי גרינסן, אבער די נאכט פון פסח עסען מיר ביטערע גרינסן. ד) די פערטע קשיא איז (ובלשון הקודש: הקושיה הרביעית היא): שבכל הלילות אנו אוכלים, בין יושבין ובין מסובין, הלילה הזה כולנו מסובין - אלע נעכט פון א גאנץ יאר עסען מיר סיי זיצענדיקערהייט און סיי אנגעלענטערהייט, אבער די נאכט פון פסח עסען מיר אלע אנגעלענטערהייט." ויש מסיימים: "טאטע איך האב בא דיר געפרעגט פיר קשיות, יעצט גיב מיר א תירוץ".

לפני אמירת "מה נשתנה" יש צורך לסלק את הקערה ולמלאות מחדש עוד כוס וזאת כדי להתמיה את התינוקות, ושואלים בשפה המדוברת. והראשון ששואל הוא הקטן שבבנים. אם אין בן, הבת שואלת. ואם אין ילדים, אשתו שואלת. ואם אין לו אשה, הוא שואל את עצמו. אצל אדמו"ר הזקן היו הבנים והנכדים שואלים את ארבע הקושיות. אצל אדמו"ר מהר"ש היה נוהג שכל אחד מהבנים היה שואל "מה נשתנה", ולאחת הגירסאות בסיפור זה - גם הבנות היו שואלות "מה נשתנה".

מנהגנו אשר השואל את ארבע הקושיות מקדים לאמירתו מה נשתנה:

טאטע איך וועל בא דיר פרעגען פיר קשיות (ובלשון הקודש: אבא, אשאלך ארבע קושיות).

גם מי שאין לו אב שואל בנוסח: "אבא, אשאלך ארבע קושיות". גם הגדולים שואלים השאלות (לאחר שאלת הקטנים), ובנוסח הנ"ל. לפני כל קושיא מדגיש השואל את מספרה: "הקושיא הראשונה היא", "הקושיא השניה היא" וכו'. סדר הקושיות: מטבילין, מצה, מרור, מסובין. "הלילה הזה - מרור", אינו אומר "כולו מרור", מפני שאוכלים שאר ירקות בטיבול ראשון.

בתורת החסידות

הרבי מביא בספר "היום יום את ביאורו של הרבי הרש"ב ל"מה נשתנה" על פי חסידות:

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות - במה שונה הגלות הזו (הגלות משולה ללילה) האחרונה מכל הגלויות שהיו לעם ישראל?

1. שבכל הלילות אין אנו מטבילים אפילו פעם אחת - בכל הגלויות היה מירוק (טבילה מלשון טיהור ומירוק) הנפש אבל לא לגמריי, הלילה הזה שתי פעמים - בגלות הזו המירוק הוא סופי וגם לנפש וגם לגוף.
2. שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ או מצה - בכל הגלויות היה בקרבנו גם נפש אלוקית וגם נפש בהמית (חמץ ומצה), הלילה הזה כולו מצה - אך בגאולה יהיה רק מצה כי הטומאה תתבטל כליל.
3. שבכל הלילות אנו אוכלים שאר ירקות - ירקות מרמז על הקנא (כמו שכתוב כל המקנא פניו מוריקות) ובגלויות הקודמים הייתה קנאה רבה בכל העולם. הלילה הזה כולו מרור - אבל בגלות האחרון הקנאה גדולה יותר וגם בין צדיקים.
4. שבכל הלילות אנו אוכלים בין יושבים ובין מסובים - יושבים ומסובים מרמזים על שני אופני עבודת השם אחד המביא לידי תענוג המתפשט ודרגה יותר נעלית שמביאה לתענוג עצמי, בגלות ישנם המגיעים לדרגות גבוהות וישנם פחות. הלילה הזה כולנו מסובים - בגאולה כולם יגיעו לדרגה הנעלית בעבודת ה'.

המשך קריאת ההגדה

לאחר אמירת "מה נשתנה" מחזירים הקערה, לפני אמירת "והיא שעמדה" המנהג שמכסים את המצות, ורק אחר כך מגביהים את הכוס, ויש לומר את הקטע בעמידה, ולאחר אמירתה מעמידים את הכוס ומגלים שוב את המצות. גם כאשר סיים הרבי בעצמו את אמירת "והיא שעמדה" - הוט לא מניח את הכוס מידו, עד שמקריא ההגדה היה מסיים את הפיסקא בקול רם.

לאחר מכן קוראים בהגדה אודות ארבעת הבנים, ועל ירידת עם ישראל למצרים ועל השיעבוד, ועל יציאתם משם.

שופכים את היין לתוך כלי שבור בעת אמירת "דם ואש ותמרות עשן", ולאחר מען עשר פעמים בעשרת המכות, ועוד שלוש ב"דצ"ך עד"ש באח"ב", ואין לשפוך בצד השולחן ואין להעביר את הכלי מעל השולחן.

בעת ששופכים יש לכוון "שהכוס הוא סוד המלכות, ושופך מהיין שבתוכו - סוף האף והזעם שבה - על ידי כח הבינה לתוך כלי שבור, סוד הקליפה שנקראת ארור." על פי דברי הרבי, כוונות אלו שייכות לרבים, ולכן הכניסם אדמו"ר הזקן לסידורו. היין הנשאר בכוס לאחר ששפך ממנו נעשה "סוד יין המשמח", ולכן לא ישפכנו, אלא יוסיף עליו יין למלא את הכוס.

אין להפסיק באמירת "דיינו", ובקטע "רבן שמעון בן גמליאל" באמירת התיבות "מצה ומרור" - היה הרבי מביט על המינים שבקערה. באמירת התיבות "פסח שהיו" לא הביט אדמו"ר הריי"צ על הזרוע. באמירת "מצה זו שאנו אוכלים" - המנהג הטא לאחוז המצה השנייה והשלישית [האמצעית והתחתונה] (על ידי המפה שעליהם) עד "על שום" השני. ובאמירת "מרור זה שאנו אוכלים" - המנהג הוא להניח שתי ידיו על המרור והכורך עד "על שום" השני (באמירת "מרור זה" - היה הרבי אוחז במרור ביד ימין ובחזרת ביד שמאל). באמירת "לפיכך אנחנו חייבים להודות" -יש לכסות את המצות ולהגבי' את הכוס , ואוחזו עד שמסיים ונאמר לפניו הללוי'. ואחר כך מעמידו על השולחן לשני פרקי ההלל, "הללויה הללו" ו"בצאת ישראל", וחוזר ומגבי' את הכוס לברכת "אשר גאלנו", מתחלת הברכה ועד סופה (שנאמרת בישיבה, דרך חירות).

מברך "בורא פרי הגפן" בישיבה, ושותה את הכוס כולו ובבת אחת בהסיבה.

רחצה

לאחר סיום אמירת "מגיד" הולכים ליטול ידיים לאכילת מצה, לפני "רחצה", היה הרבי לומד בלחש את כל הדינים הקשורים באכילת המצה והמרור - המופיעים בהגדה מ"רחצה" ועד "כורך", כמו כן היה הרבי הולך בעצמו ליטול את ידיו ולא לתת למישהו אחר ליטול לו.

מוציא

לאחר נטילת הידיים לוקחים את שני המצות (העליונה והתחתונה) ומברכים עליהם "המוציא", הרבי היה לוקח את שלושת המצות ומברך עליהם ולאחר שומט את האמצעי ואוכל את השניים.

מצה

לאחר ברכת "המוציא", הוא מברך ברכת "מצה " שהיא:"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על אכילת מצה", ונוטל כזית מהמצה העליונה והתחתונה ואוכל, בשעת הברכה יש לכוון גם על ה"כורך" ועל ה"אפיקומן".

אין לטבול את המצה במלח משום חביבות המצווה,ויש לאכול כל כזית בנפרד, הרבי אומנם היה אוכל את שני המצות יחד, יש לאכול את המצה בזמן של "אכילת פרס", אולם אין לאכול "אכילה גסה" ובדיעבד מותר לשהות מעט.

המנהג הוא גם שכל בני הבית יברכו ויאכלו את המצה.

מרור

לאחר מכן אוכלים כזית מרור טבול בתמכא (החסה והתמכא מצטרפים ביחד לשיעור) ומברכים:"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על אכילת מרור", ויש לכוון גם על ה"כורך".

יש ללעוס את המרור כדי שירגיש את חריפותו ולא לבלוע, הרבי היה בנוסף לכך אוכל "תמכא" ללא מרור.

כורך

לוקחים שני כזית מצות מהתחתונה ושמים בפנים "מרור", וטובלים את המרור בחרוסת ואומרים:"זכר למקדש כהלל. כן עשה הלל בזמן שבית המקדש היה קיים, היה כורך פסח, מצה ומרור ואוכלן ביחד. לקיים מה שנאמר: "עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ"" ואוכלים בזמן של "אכילת פרס" בהסבה ואין להפסיק בדיבור, הסיבה שעושים כן היא משום שכך הלל עשה ומכיוון שלא נקבע הלכה ברורה עושים כמוהו.

שולחן עורך

לאחר מכן אוכלים סעודה ואין צורך להסב,בסידור אדמו"ר הזקן מובא: "אוכל ושותה כדי צרכו". על כך העיר הרבי: "ויש לומר דמשמיענו שתים: א) שיאכל די צרכו, כדי שיאכל האפיקומן על השובע (כיון שהוא זכר לפסח שהי' נאכל על השובע). ב) שלא יאכל יותר מכדי צרכו, כדי שלא תהא אכילת האפיקומן אכילה גסה".

את הסעודה פותחים באכילת ביצה הטבולה במי מלח, הרבי היה טובל שלוש פעמים, מותר לשתות יין אולם לא לומר "לחיים", ואין לאכול בשר צלי מחשש שזה יראה כאילו הוא אוכל כקרבן פסח.

יש להיזהר בעת הסעודה משרויה.

צפון

ערך מורחב – אפיקומן

יש לאכול את האפיקומן קודם חצות הלילה, ויש לאכול שני "כזייתים" זכר לקרבן הפסח, וזכר למצה, אולי בדיעבד אפשר לאכול "כזית אחד", ויש לאכול בזמן "אכילת פרס", ואין לאכול ולשתות לאחר מכן כדי שיישאר טעם המצה בפה

ישנם קהילות שבהם נהוג לתת לילדים לגנוב את אפיקומן אולם רבותינו נשיאנו שללו מנהג זה.

ברך

לאחר הסעודה יש לברך ברכת המזון אולם קודם לכן להכין את "כוס של אליהו", ולהכין כוס נוספת עליה מברכים בברכת המזון, למים אחרונים נוטלים את קצה האצבעות, אבל אין מעבירים את הידים על השפתיים (מחשש שרוי' - וכן נוהגים כל שבעת ימי הפסח). קרה שרצו להגיש מים אחרונים בכלי של כסף ומיאן הרבי מוהריי"צ.

לאחר גמר הברכה פותחים את הדלת ואם חל בחול יוצאים עם נרות, ואומרים:

שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ. כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמוּ. שְׁפֹךְ עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ, וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִׂיגֵם. תִּרְדֹף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי ה'

— תהלים פרק ע"ט, פסוקים ו'-ז'. שם פרק ס"ט, פסוק כ"ה. איכה פרק ג', פסוק ס"ו.

אדמו"ר הרש"ב אמר פעם לבנו אדמו"ר הריי"צ ש:"בפרט בעת פתיחת הדלת - אל תבקש גשמיות, בקש רוחניות".

הלל

ממשיכים את אמירת "הלל" שאמרנו את התחלתו בסוף "מגיד", ואומרים "הלל גדול", "נשמת" ו"ישתבח", בשונה משאר ההגדה היה הרבי אומר קטעים אלו בקול רם.

נרצה

שותים את הכוס הרביעית בישיבה, ולאחר מכן מכריזים "לשנה הבאה בירושלים", ומחזירים את היין לבקבוק תוך כדי שירת ניגון אלי אתה.

ישנם כאילו שאומרים פזמונים לאחר מכן, אולם אין המנהג כך בחב"ד,בשנים הראשונות לנשיאותו של הרבי הדפיסו חומר הסברה לחגים, ושאלו לרבי מה יאמר העולם על כך שבהגדה של פסח אין את הפזמון "חד גדיא".ענה הרבי: הרבי השווער החזיק בדיעה, שהעולם צריך ללכת אחרי ליובאוויטש, ולא ליובאוויטש אחרי העולם.

אין אומרים "חסל סידור פסח", בגלל שבחב"ד לא נגמר הפסח, אלא הוא נמשך באופן תמידי.

ארבעת הכוסות

ערך מורחב – ארבע כוסות

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דפדיה והשלימו אותו. יתכן שיש על כך פירוט בדף השיחה.

אחרי הסדר

אין נוהגים לומר שיר השירים אחר הסדר. הרבי כותב: "שיש נוהגים לומר ולקרות שיר השירים.. בזמנים מסויימים במשך השנה. ולפי מנהג חב"ד - שאין אומרים זה.. מלבד יוצא מן הכלל שיש נוהגים לומר שיר השירים בליל הסדר, ובפרט בליל שני - כפי שנהג אאמו"ר".

משנת תשי"א עד שנת תש"ל, לאחר הסדר (בלילה השני), היה הרבי נוהג להתוועד (כמובן - בלא שתיית "לחיים") בבית הכנסת.

חייב אדם לעסוק כל הלילה בהלכות פסח וביציאת מצרים ולספר על הנסים והנפלאות שעשה הקדוש ברוך הוא לאבותינו, עד שתחטפנו שינה.אדמו"ר הריי"M סיפר שכאשר היינו אברכים, היו בליל פסח ערים כל הלילה. בליל פסח השערים פתוחים, ואפשר לקבל בו הרבה.

נוהגים לקרות בלילה זו רק פרשת "שמע" וברכת "המפיל", אבל לא שאר דברים שנוהגים לקרות בשאר לילות - כי לילה זה הוא לילה המשומר מן המזיקין (בחוץ לארץ בלילה השני קוראים קריאת שמע שעל המיטה כרגיל כמו בכל יום טוב).

אכילה ושתייה לאחר אפיקומן

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דפדיה והשלימו אותו. יתכן שיש על כך פירוט בדף השיחה.

בתורת החסידות

הרבי מסביר שסדר ההגדה נכתב בצורה כזאת כדי לענות על שאלות הילד, היא פותחת ב"הא לחמה עניה" כדי לענות על הסיבה שבגללה יש עוד גאולה אחרי גאולת מצרים, והוא מפני שעדיין אנחנו נמצאים בגלות, אולם גאולת מצרים היא פתחה את הפתח לגאולות שאחריה, נקודה שמורחבת בהמשך ההגדה, שגאולת מצרים יכלה להיות האחרונה, אולם מכיוון שלא זכינו והיינו שקועים בטומאה "ויוציאנו ה' משם ביד חזקה" כנגד מידת הדין, הסיבה גם שהיינו שקועים בטומאה ובמצרים היא מפני שהמצרים "וירעו אותנו, נהיו רעים שלנו.

וזהו גם הסבר המשפט שבהגדה "מתחילין בגנות ומסיימים בשבח", שבתחילה יצאנו ממצרים מלמעלה שלא היינו ראוים לכך אבל רק בזכות הקב"ה יצאנו, אולם בסוף מגיע ה"שבח" שמצד העבודה מלמטה "בית הבחירה לכפר על עוונותינו".

וע"י סיפור יציאת מצרים זוכים לגאולה האמיתית והשלימה.

קישורים חיצוניים

הרבי מליובאוויטש, ‏שערי המועדים - פסח , באתר HebrewBooks