מצה: הבדלים בין גרסאות בדף
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
[[קובץ:מצה.jpg|שמאל|ממוזער|250px|מצה]] | [[קובץ:מצה.jpg|שמאל|ממוזער|250px|מצה]] | ||
מצה הינו לחם מבצק שלא תפח, מצווה מן התורה לאכלו בבלילה הראשון של פסח המכונה [[ליל הסדר]]:{{ציטוט|מרכאות= | מצה הינו לחם מבצק שלא תפח, מצווה מן התורה לאכלו בבלילה הראשון של פסח המכונה [[ליל הסדר]] | ||
|תוכן=בראשון בארבע עשר יום לחודש בערב תאכלו מצות{{הערה| | ==מקור המצווה== | ||
מצווה מהתורה לאכול מצה בליל ט"ו בניסן כדברי הפסוק: | |||
{{ציטוט|מרכאות=לא| | |||
|תוכן=בראשון בארבע עשר יום לחודש בערב תאכלו מצות|מקור=שמות יב, יח}} | |||
במקומות נוספים בתורה נאמר החיוב לאכול מצה: "עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ"{{הערה|במדבר ט, יא.}} "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ"{{הערה|דברים טז, ג.}} | |||
אמנם הלימוד העיקרי הוא לימוד זה.{{הערה|ראה רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ו הלכה א ובלחם משנה שם, ובציטוט הגמרא לקמן בפנים.}} | |||
בזמן הגלות שאין בידינו להקריב קרבן פסח נחלקו בגמרא אם המצווה היא מהתורה, אמנם להלכה נקטה הגמרא את דברי רבא שחיובה מהתורה אף בזמן הגלות: | |||
{{ציטוט|מרכאות=לא|תוכן=אמר רבא מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן. ומאי שנא מרור דכתיב (במדבר ט-יא) על מצות ומרורים - בזמן דאיכא פסח יש מרור ובזמן דליכא פסח ליכא מרור, מצה נמי הא כתיב על מצות ומרורים? מצה מיהדר הדר ביה קרא (שמות יב-יח) בערב תאכלו מצות. ורב אחא בר יעקב אמר אחד זה ואחד זה דרבנן...תניא כוותיה דרבא (דברים טז-ח) ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלקיך מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות... יכול אף לילה הראשון רשות תלמוד לומר על מצות ומרורים יאכלוהו אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים בזמן שאין בית המקדש קיים מנין ת''ל בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה.|מקור=פסחים קכ, א}} | |||
אמנם בשאר ימי [[חג הפסח]] על אף איסור אכילת חמץ אין חובה לאכול מצה דווקא וכדרשת חז"ל המובא לעיל "מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות". | |||
==אופן אפייתה== | |||
בתורה לא מובאים פרטי דיני הכנת המצה, אך לרוב דעות הפוסקים, על המצה להיות עשויה בעבודת יד ולא על ידי מכונה, ובצורה עגולה ולא מרובעת, הכנת ואפיית המצה נעשית במאפיה מיוחדת לזה, ונעשית בהקפדה יתירה שלא יחציץ הבצק ולא יכשלו באכילת חמץ. | בתורה לא מובאים פרטי דיני הכנת המצה, אך לרוב דעות הפוסקים, על המצה להיות עשויה בעבודת יד ולא על ידי מכונה, ובצורה עגולה ולא מרובעת, הכנת ואפיית המצה נעשית במאפיה מיוחדת לזה, ונעשית בהקפדה יתירה שלא יחציץ הבצק ולא יכשלו באכילת חמץ. | ||
המצה מכונה גם | המצה מכונה גם לֶחֶם עֹנִי{{הערה|דברים ט"ז ג.}} ומזה למדו חז"ל שעל רכיביה להיות עניים - קמח ומים. ורק במצה זו יוצאים ידי חובת המצווה.{{מקור}} מצה שהוסיפו בה עוד משקה חוץ ממים נקרא מצה עשירה שאין יוצאים בה ידי חובה אולם אם נעשתה כדין ונשמרה מחימוץ מותרת לאכילה בימי החג. אולם המנהג הוא שאין אוכלים מצה עשירה כלל.{{מקור}} | ||
==מצה שרויה== | ==מצה שרויה== | ||
| שורה 13: | שורה 24: | ||
ב[[חסידות חב"ד]] מקפידים על אי אכילת שרויה בקפדנות יתר, ובכלל ישנם בחג הפסח החמרות והידורים רבים כדי להיזהר לא להיכשל באיסור אכילת חמץ חס ושלום. | ב[[חסידות חב"ד]] מקפידים על אי אכילת שרויה בקפדנות יתר, ובכלל ישנם בחג הפסח החמרות והידורים רבים כדי להיזהר לא להיכשל באיסור אכילת חמץ חס ושלום. | ||
==מצת מכונה== | |||
==בחסידות== | ==בחסידות== | ||
גרסה מ־12:29, 8 באפריל 2015
מצה הינו לחם מבצק שלא תפח, מצווה מן התורה לאכלו בבלילה הראשון של פסח המכונה ליל הסדר
מקור המצווה
מצווה מהתורה לאכול מצה בליל ט"ו בניסן כדברי הפסוק:
בראשון בארבע עשר יום לחודש בערב תאכלו מצות
— שמות יב, יח
במקומות נוספים בתורה נאמר החיוב לאכול מצה: "עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ"[1] "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ"[2] אמנם הלימוד העיקרי הוא לימוד זה.[3]
בזמן הגלות שאין בידינו להקריב קרבן פסח נחלקו בגמרא אם המצווה היא מהתורה, אמנם להלכה נקטה הגמרא את דברי רבא שחיובה מהתורה אף בזמן הגלות:
אמר רבא מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן. ומאי שנא מרור דכתיב (במדבר ט-יא) על מצות ומרורים - בזמן דאיכא פסח יש מרור ובזמן דליכא פסח ליכא מרור, מצה נמי הא כתיב על מצות ומרורים? מצה מיהדר הדר ביה קרא (שמות יב-יח) בערב תאכלו מצות. ורב אחא בר יעקב אמר אחד זה ואחד זה דרבנן...תניא כוותיה דרבא (דברים טז-ח) ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלקיך מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות... יכול אף לילה הראשון רשות תלמוד לומר על מצות ומרורים יאכלוהו אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים בזמן שאין בית המקדש קיים מנין תל בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה.
— פסחים קכ, א
אמנם בשאר ימי חג הפסח על אף איסור אכילת חמץ אין חובה לאכול מצה דווקא וכדרשת חז"ל המובא לעיל "מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות".
אופן אפייתה
בתורה לא מובאים פרטי דיני הכנת המצה, אך לרוב דעות הפוסקים, על המצה להיות עשויה בעבודת יד ולא על ידי מכונה, ובצורה עגולה ולא מרובעת, הכנת ואפיית המצה נעשית במאפיה מיוחדת לזה, ונעשית בהקפדה יתירה שלא יחציץ הבצק ולא יכשלו באכילת חמץ.
המצה מכונה גם לֶחֶם עֹנִי[4] ומזה למדו חז"ל שעל רכיביה להיות עניים - קמח ומים. ורק במצה זו יוצאים ידי חובת המצווה.[דרוש מקור] מצה שהוסיפו בה עוד משקה חוץ ממים נקרא מצה עשירה שאין יוצאים בה ידי חובה אולם אם נעשתה כדין ונשמרה מחימוץ מותרת לאכילה בימי החג. אולם המנהג הוא שאין אוכלים מצה עשירה כלל.[דרוש מקור]
מצה שרויה
מצה שבאה במגע עם מים נקראת 'מצה שרויה', ומקפידים לא לאכלו מחשש שנשאר קמח על המצה שלא נאפה במהלך האפייה, ועל ידי המגע עם מים יחמיץ הקמח, ויחשב כחמץ לכל דבר.
בחסידות חב"ד מקפידים על אי אכילת שרויה בקפדנות יתר, ובכלל ישנם בחג הפסח החמרות והידורים רבים כדי להיזהר לא להיכשל באיסור אכילת חמץ חס ושלום.
מצת מכונה
בחסידות
מאכל האמונה והרפואה
המצה מכונה "מיכלא דמהימנותא"[5] - מאכל האמונה, כי אכילת המצה הינה 'סגולה' לתוספת אמונה, בחסידות זה מוסבר על פי מאמר חז"ל: "אין תינוק יודע לקרוא אבא עד שטועם טעם דגן"[6] כך גם פועלת המצה אצל אוכלה שידע לקרוא בשם השם ולדעת ולהכיר במציאותו.
שם נוסף למצה בספר זוהר הוא 'מיכלא דאסוותא' - מאכל הרפואה, סגולה מיוחדת יש במצה לרפואת חולים, חסידו של אדמו"ר הזקן אשר היה רופא היה נוהג לקבל מהרבי מצות בפסח והיה טוחנם ומכין מהם תרופות.
אדמו"ר הזקן אמר שהענין של 'מאכל האמונה' הינו בעיקר בלילה הראשון (בחוץ לארץ עורכים שני לילות ליל הסדר) והענין של 'מאכל הרפואה' הינו בעיקר בלילה השני, כי אם האמונה מתעוררת רק לאחר ריפוי מחולי, צריך כביכול חולי, אך אם יש אמונה לכתחילה אין צורך בחולי ויש רפואה תמידית.
מצה היפך הגאווה
המצה מסמלת את הענווה והצניעות, ההיפך מהחמץ התפוח, שמסמל את הגאווה והישות,
דבר זה נרמז ונראה בכך שאין בה הגבהה וניפוח כמו בחמץ, וגם אין בה טעם מורגש כמו בחמץ, מכיון שבחינת המצה הוא רק בחינת הביטול לבטל את הרצון, כמו שכתוב 'בטל רצונך מפני רצונו', ובחינת ביטול רצון בא מצד בחינת השפלות בגלל העדר הרגשת עצמותו מכל וכל כידוע, ולכן אין במצה טעם מורגש, כמו ביטול רצון שאין בו טעם אלא מפני שכך "אמר ונעשה רצונו".
ראו גם
לקריאה נוספת
- מאמרי אדמו"ר הזקן, תקס"ט
קישורים חיצוניים
