שבע דנחמתא

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שבע דנחמתאארמית: שבע של נחמה) הוא כינוי לשבע ההפטרות שמפטירים בנביא, לאחר קריאת התורה, בשבע השבתות שבין תשעה באב לראש השנה, בהמשך לשבתות תלתא דפורענותא, העוסקות בנבואות נחמה, תשובה, וחזון גאולת אחרית הימים[1].

כל הנבואות לקוחות מספר ישעיהו, החל מפרק מ'.

ההפטרות[עריכה]

  • "נחמו נחמו עמי" (ישעיהו מ, א-כו) - פרשת ואתחנן.
  • "ותאמר ציון" (ישעיהו מט, יד-נא, ג) - פרשת עקב.
  • "עניה סוערה" (ישעיהו נד, יא-נה, ה) - פרשת ראה[2]
  • "אנכי אנכי הוא מנחמכם" (ישעיהו נא, יב-נב, יב) - פרשת שופטים
  • "רני עקרה לא ילדה" (ישעיהו נד, א-י) - פרשת כי תצא
  • "קומי אורי כי בא אורך" (ישעיהו ס, א-כב) - פרשת כי תבוא
  • "שוש אשיש" (ישעיהו סא, י-סג, ט) - פרשת ניצבים (או ניצבים-וילך)

על פי המבואר באבודרהם, התוכן של הפסוקים בראשי ההפטרות מהווים מעין דו-שיח בין עם ישראל לקב"ה, כאשר בתחילה מצווה ה' על הנביאים לומר לעם ישראל "נחמו נחמו עמי", ועל כך עונה כנסת ישראל בתרעומת "ותאמר ציון עזבני ה'". או אז חוזרים הנביאים ואומרים לקב"ה "עניה סוערה לא נוחמה", כלומר שכנסת ישראל ממאנת להתנחם על ידי שלוחים, ואז אומר ה' בעצמו "אנכי אנכי הוא מנחמכם" בנחמות האלה: "רוני עקרה לא ילדה" וכן "קומי אורי כי בא אורך". בשלב זה משיבה כנסת ישראל המנוחמת ואומרת "שוש אשיש בה'".

על אף שעיקר הקביעות של הפטרות אלו הם לפי הזמן והמאורע, הרבי קישר במספר הזדמנויות את ההפטרות עם תוכן הפרשה[3], ואף לימד באופן הפוך, שלא רק שההפטרות של שבתות אלו הם 'שבעא דנחמתא', אלא גם הפרשות עצמם, כיון שהפרשה היא מעין ההפטרה[4].

הרבי מדגיש את הייחודיות של הפטרות אלו, שבשונה משאר הפטרות השנה שעלולות להתבטל או להידחות, אם לדוגמא השבת חלה בראש חודש, למנהג חב"ד הפטרות אלו אינן מתבטלות לעולם, היות וגם כאשר ראש חודש אלול חל בשבת וקוראים בציבור את הפטרת 'השמים כסאי', משלימים זאת בשבת שלאחרי זה ומוסיפים בשבת שאחריה גם את קריאת הפטרת 'ענייה סוערה לא נוחמה'[5].

שבת נחמו[עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שבת נחמו

השבת הראשונה שלאחר תשעה באב נקראת "שַׁבַּת נַחֲמוּ", על שם תחילת ההפטרה שמפטירים בה. בשבת זו ישנם הנהגות מיוחדות, וכן פיוטים מיוחדים שנתקנו

בתורת החסידות[עריכה]

בתורת החסידות מוסבר שהחלוקה של השבתות בין ג' דפורענותא לשבע דנחמתא הם כנגד ג' מוחין וז' מידות, ולאמיתו של דבר תלתא דפורענותא הם המקור ל'נחמה' הבאה לאחריהם, כידוע שהמידות נולדות מהמוחין, וה'פורענותא' למעליותא הוא כמו פרעה דקדושה, שאתפריעו ואתגליין מיניה כל נהורין[6], והנחמה של השבע דנחמתא שנמשכת על ידי הירידה היא נעלית יותר מהאור שהיה קודם החורבן והירידה, וכפי שהדבר בא לידי ביטוי גם ברמז של תחילת ההפטרות, שכנסת ישראל לא מתנחמת בנחמה מהנביאים ועל ידי בחינת 'ציון' שבנשמה מתעוררים ומגיעים בלחינת 'אנכי הוא מנחמכם', וזה עצמו בבחינת כפל ובלי גבול, 'אנכי אנכי'[7].

על פי דברי האבודרהם, שכל ההפטרות הם כעין דו-שיח היוצרים יחד חטיבה אחת שלימה, מבאר הרבי שהנחמה הגדולה ביותר נמצאת בנבואה שבהפטרה האחרונה, 'שוש אשיש', כיון שדווקא כאשר הנחמה באה בגילוי בצורה שפועלת שמחה גלויה אצל בני ישראל, זוהי הנחמה השלימה ביותר (ועל דרך זה 'קומי אורי' נעלה יותר מ'רוני עקרה', כיון שב'רוני עקרה' אף שכבר יש שמחה, מכל מקום מכונה כנסת ישראל בשם 'עקרה', לשון חיסרון)[8].

הערות שוליים

  1. תוס' מגילה לא, ב ד"ה ראש חודש: "אנו נוהגין על פי הפסיקתא לומר ג' דפורענותא קודם תשעה באב ואלו הן דברי ירמיה שמעו דבר ה' חזון ישעיהו ובתר תשעה באב שב דנחמתא ותרתי דתיובתא ואלו הן נחמו נחמו ותאמר ציון עניה סוערה לבדה אנכי אנכי רני עקרה קומי אורי שוש אשיש דרשו שובה ולפיכך מקדימין עניה סוערה קודם רני עקרה דדרך הנחמות להיות הולכות ומשובחות יותר וסדר זה מתחיל בפנחס וסימניך דש"ח נו"ע אר"ק שד"ש". טושו"ע או"ח סתכ"ח ס"ח.
  2. כשחל ראש חודש אלול בשבת זו, נוהגים לקרוא "השמים כסאי" כבכל שבת ראש חודש, ואז נוהגים לקרוא גם "רני עקרה" וגם "עניה סוערה" (הסמוכים זה לזה בתנ"ך) בשבת כי תצא. לפי מנהג פרנקפורט, עושים כן גם בהפטרת מחר חודש אם חל ראש חודש אלול ביום ראשון. בשאר קהילות (חוץ מהאשכנזים), לא דוחים הפטרה זו מפני הפטרה של שבת ראש חודש, ויש נוהגים להוסיף בסופה את הפסוק הראשון והאחרון של הפטרת שבת ראש חודש.
  3. ראו לדוגמא לקוטי שיחות חלק י"ח שיחה ג' לפרשת פנחס.
  4. שיחת פרשת עקב תשט"ז, בתחילתה. ליקוטי שיחות חלק ב' עמוד 371 ואילך.
  5. שיחת שבת פרשת ניצבים וילך תשכ"ו בתחילתה.
  6. ספר השיחות תשמ"ט חלק ב' עמוד 614 הערה 45. ספר השיחות תש"נ עמוד 568.
  7. מאמר ד"ה והסיר ה' ממך, פרשת עקב תשכ"א.
  8. שיחת שבת פרשת ניצבים-וילך תשכ"ו. וראו אור התורה במדבר חלק ד' פרשת מסעי א'שפו. לקו"ש חי"ט ע' 133 ואילך (משיחת ש"פ ראה תשכ"ו) הקשר של גילוי החסדים המכוסים בשבתות אלו דווקא, והקשר לפרשת ראה.