משה ובר

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
(הופנה מהדף משה וובר)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הרב משה ובר

הרב משה ובר (ה' בכסלו תרע"ד 1913 - י"ח באדר א' תש"ס 2000) היה מראשי ישיבות "חת"ם סופר" ו"אוהל משה", מחזיר בתשובה וזקן משפיעי חב"ד בארץ ישראל. נצר לשושלת אדמו"רים ורבנים, בראשם הישמח משה מסאטמר - אבי שושלת חסידות סאטמר. חוזרים בתשובה רבים ראו בו את אביהם הרוחני.

תולדות חיים[עריכה]

עובר לפני הרבי במעמד חלוקת דולרים שהתקיימה לאחר הנחת אבן הפינה להרחבת 770, לצידו נראה תלמידו ר' עידו יצחק ארליך-וובר

הרב משה ובר נולד בה' כסלו תרד"ע בירושלים שבין החומות לאביו רבי פנחס לייבוש, תלמיד של רבי חיים מבריסק, ולאמו מרת חווה. השם "משה" הוענק לו על שם זקנו, בעל ה"ישמח משה" מאוהעל, הונגריה. בהיותו בן שנתיים התייתם מאביו, שחלה במחלת הטיפוס, לאחר שעזר לחולים שלקו במחלה זו ודאג לכל מחסורם במסירות נפש. בגיל צעיר נכנס ללמוד בישיבת תורת אמת בשכונת מאה שערים בירושלים[1]. על פי הוראתו של אדמו"ר הריי"צ, התמנה בעודו צעיר לימים, לתפקיד משפיע בישיבה. לפני המינוי, בעת ביקורו בארץ ישראל בשנת תרפ"ט, פגש אדמו"ר הריי"צ ברב ובר, ועמד על טיבו. מאז נקשרה נפשו של ר' משה באדמו"ר הריי"צ, והוא היה כותב לו מכתבים ומקבל תשובות.

התוועדויותיו עם תלמידי הישיבה הפכו עד מהרה לשם דבר ורבים נועצו בו. התייחד במסירת שיעורים בספר התניא. הוא תבע מתלמידיו שלמות רוחנית, והעמיד אלפי תלמידים בשיטה ייחודית זו. רבים מחסידי חב"ד ראו בו כמי שמגלם בקומתו הרוחנית את מדרגת הבינוני הנשגבת, כפי שהיא מבוארת בספר התניא, ויש הטוענים שהרבי העיד עליו בפירוש שהוא בינוני.

עם הסתלקותו של האדמו"ר הריי"צ, קיבל עליו רבי משה ובר את נשיאותו של הרבי, שמינה אותו ל"משפיע" לקהל חסידי חב"ד בירושלים. הרבי הרבה להתבטא בשבחו של הרב ובר, ובעת ביקורו הראשון בחצרו, בשנת תשי"ז, שלח הרבי מליובאוויטש את מזכירו האישי, הרב בנימין קליין, על מנת שיקבל את פניו בשדה התעופה. הפעם הבאה שהיה אצל הרבי היה בשנת תשמ"א ואחר כך בשנים תשד"מ, תשמ"ז ותשמ"ט. למרות שלא ביקר הרבה אצל הרבי, הקשר שלו עם הרבי, היה קרוב ואמיץ.

זכה לקבל באופן תדיר, מענות מהרבי, בנושאים פרטיים וכלליים. כשביקר אצל הרבי בשנת תשמ"א, הביא לרבי את ספרו 'ירים משה' על התורה. הרבי התעניין בספר ונהנה ממנו מאוד ואף אמר "אין צורך עוד להתווכח עם מתנגדים, רק תראה להם את הספר שלך".

ביחידות של הרב שמעון יעקובוביץ, שהיה ממושפעיו הקרובים ושימש כמשגיח לצידו בישיבת תורת אמת בירושלים, התבטא הרבי כלפי ר' משה כי "אפילו הגבורה שבגבורה שלו, היא חסד שבחסד".

מסופר שהרבי אמר ליהודי ביחידות, שאם יש לו חסיד אחד בירושלים הרי הוא הרב ובר.

הערכה[עריכה]

הרב ובר, לשמאלו תלמדו עידו יצחק ארליך-וובר

נוסף על גדלותו התורנית, היה הרב ובר מקורב לגאוני ואדמו"רי ירושלים בדורו, שגילו כלפיו הערכה עמוקה. כאשר חלה בצעירותו בדלקת ריאות קשה, הכריז רבה של העדה החרדית בירושלים, רבי יוסף צבי דושינסקי, על קיום תענית ב"כולל" שבראשותו והוסיף לו את השם "חיים". חיבה מיוחדת חש כלפיו האדמו"ר רבי שלמה מזוויהל, שאף שלח את נכדיו ללמוד עמו בחברותא. במשך שנים לא ידע איש, שה"כולל" לאברכים שניהל רבי משה ובר, מתוקצב ישירות ידי הרבי מזוויהל.

הרב ובר שמר על קשר אישי קרוב עם מנהיגי היהדות החרדית מכל הזרמים, בהם האדמו"ר רבי יואל מסאטמר, פוסק ההלכה הליטאי הרב שלמה זלמן אוירבך, מנהיג העדה החרדית הרב יצחק יעקב וייס, הדיין הרב משה הלברשטאם. האדמו"ר מתולדות אהרן, הרב דוד קאהן, היה תלמידו בלימודי תורת החסידות.

פועלו[עריכה]

הרב ובר התייחד והתפרסם בזכות מידת החסד שאפיינה אותו. את כל כולו נתן עבור הזולת. ביתו בן שני החדרים בשכונת בתי אונגרין בירושלים, שזכה לכינוי "מלון ובר", נודע כפתוח לרווחה לחסרי בית ומרי נפש. אף רעייתו, הרבנית מרים, עמדה לימינו והכינה אוכל עבור האורחים הרבים. רבי משה ובר היה מכתת רגליו למרחקים על מנת לסייע לאנשים במצוקה.

בתחילת שנות הכ"פים, הקים הרב ובר, יחד עם הרב יהודה דייטש מירושלים, את "המרכז לשיעורי תורה לנוער ולמבוגרים". במסגרת הרשת, שהיתה מחלוצות עולם התשובה בישראל, העבירה קבוצת רבנים מכל רחבי הארץ, שיעורים בפני בני נוער ומבוגרים בערי הפריפריה, במעברות ובמושבות. הרב ובר עצמו נהג לנדוד מדי יום לערי השדה, על מנת להעביר חלק מהשיעורים[2].

לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר הכותל המערבי הוחזר לידיים יהודיות, הקים הרב ובר, בהוראת הרבי, את הדוכן להנחת תפילין הפועל מאז ועד היום ברחבת הכותל המערבי, שמאות יהודים מניחים בו תפילין מדי יום. הרב ובר עצמו היה נוהג להקדיש שעות רבות במשך היום, על מנת להניח תפילין עם באי הכותל, ואף לשמור עימם על קשר. רבים מאלו פנו אליו כדי לקבל ממנו הדרכה צמודה בענייניהם האישיים.

כאשר החלו גורמים שונים לעודד את העלייה להר הבית, עמד הרב ובר על המשמר, במטרה לבלום את התופעה, שבה ראה חילול הקודש. הוא התבסס על פסקי הלכה הרואים בעליה להר הבית בזמן הזה איסור כרת. הוא הציב שלט המזהיר על איסור העלייה להר, ואף הציב שומרים שיפקחו על כך, אותם מימן גם הרב שלמה זלמן אוירבך[3].

במשך מספר שנים החל מחג הפסח תשכ"ט יצא הרב ובר ועימו קבוצה מחסידי חב"ד מירושלים למרחק רב מהעיר, הם חזרו ברגל רק לאחר כניסת החג, וזאת לפי הוראה שהגיעה מהרבי שהיות ויש אפשרות להקריב קרבן פסח, יש חשש כרת להיות בירושלים בערב פסח[4].

מורשתו[עריכה]

בין התלמידים שהוחזרו על ידו בתשובה, נמנים דמויות מוכרות בציבור החרדי והישראלי.

הרב ובר היה חשוך ילדים. עם זאת, רבים מתלמידיו רואים בו מעין אב רוחני. אחיו היה הרב זלמן ובר ראש ישיבת פרשבורג. גיסו היה הרב עמרם בלוי מנהיג נטורי קרתא, שהיה נשוי עם אחותו של הרב ובר.

בחורף תש"ס חלה הרב משה ובר. למרות זאת, התאמץ להתמיד בסדר יומו, שכלל קבלת קהל עמוסה, הנחת תפילין עם מקורבים ברחבת הכותל המערבי ומסירת שיעורים בישיבות שבראשן עמד. השתדל בכל מאודו להסתיר את סבלו מעיניהם של הפוקדים את מעונו, אף אם הדבר עלה לו במאמץ רב.

ביום ח"י באדר ה'תש"ס השיב את נשמתו, לקול בכיותיהם של המוני תלמידיו. הוא נטמן לצד אמו, בסמוך ל"חלקת הרבנים" בהר המנוחות שבירושלים.

ספריו[עריכה]

  • "ירים משה" - על חמישה חומשי תורה ומסכתות הש"ס.
  • "ילקוט אמונה ובטחון" - פרקים ביסודות האמונה היהודית.
  • "שמעו ותחי נפשכם" - לקט הוראות למעשה לפי סדר פרשיות השבוע.

קישורים חיצוניים[עריכה]

הערות שוליים

  1. זאת בעוד ששאר אחיו התחנכו בישיבת עץ חיים בשכונת מחנה יהודה.
  2. אחד הרבנים שצורפו על ידו למסירת השיעורים, הוא הרב ראובן אלבז שלימים הקים את ישיבת "אור החיים", המיועדת לחוזרים בתשובה.
  3. לפי עדות חתנו, הרב זלמן נחמיה גולדברג, ברעיון לאריה ארליך, עיתון משפחה, י"ח מנחם אב תשע"ז.
  4. בשנת תשל"ה אמר הרבי שאין צורך לעשות כך, ואכן בשנים הבאות זה לא נעשה. ראה בערך קרבן פסח בהרחבה