חיים זושא וילימובסקי

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
(הופנה מהדף זושא וילימובסקי)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מעודד את השירה בהתוועדות של הרבי בשנת תשד"מ

הרב זושא וילימובסקי - (מכונה "הפרטיזן") - היה מראשי עסקני חב"ד, החל משנת תש"ט כאשר הקים את ישיבת תומכי תמימים לוד ועד לפטירתו בחג הסוכות תשמ"ז.

הרבי כינה את ר' זושא וילימובסקי - "מיין פרטיזן" (הפרטיזן שלי). ר' זושא עבד אכן כמו פרטיזן: הוא היה בכל מקום ובכל זמן שהיה נדרש, הגיח בהפתעה, היה בודק ומדווח לרבי, פועל בתחבולות ולא חת מפני איש והכל בכדי לעשות נחת רוח לרבי. כך היה בעת שפעל כפרטיזן ביערות כנגד הגרמנים ימ"ש, וכך בעת מילוי שליחותו בעולם הזה כפרטיזן של הרבי - בהפצת המעיינות ופרסום זהות המשיח.

צעירותו[עריכה]

בעת מלחמת השחרור (במרכז התמונה - עם זקן מלא)

הרב זושא וילימובסקי - נולד ביום ד' בניסן תרפ"ב, לאביו הרב יוסף יצחק ולאמו הרבנית מריישא (מרים). אביו כיהן כרב העיר איזיום שברוסיה, ובשנת תרפ"ד, בעת שר' זושא היה בן שנתיים, עברה המשפחה לפולין, שם התמנה אביו לרב ואב-בית-דין בעיר סלץ.

בצעירותו למד בישיבות שבאיזור מגוריו. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כאשר ברית המועצות כבשה את האיזור, נסגרו הישיבות ברחבי המדינה, והוא הבריח את הגבול לליטא שהייתה אז תחת ממשלה עצמאית, שם למד בישיבת ברנוביץ' בראשות הגאון הרב אלחנן וסרמן. בישיבה למד בחברותא עם החסיד ר' דוד גרשוביץ. דרכיהם של החברים הטובים נפגשו ונפרדו מספר פעמים, עד שהתיישבו שניהם בכפר חב"ד, כעבור שנים רבות.

כאשר כבשו הגרמנים את ליטא, נדדה הישיבה ממקום למקום עד שהגיעה לעיירה סאמילישוק, שם התארחו התלמידים בבתי היהודים בעיירה. ר' זושא מצא מקום מגורים בבית משפחה שהאישה הייתה תופרת מקצועית.

ערב אחד, בתום הלימודים, כאשר חזר לדירה, ראה את בני המשפחה אורזים את מיטלטליהם ומתכוננים לעזוב את הדירה. לנוכח תמיהתו סיפרה התופרת כי קצין גרמני שנהנה מאוד מעבודתה, גילה לה בסוד, שעם עלות השחר כל יהודי העיר יוצאו להורג, והוא יעץ לה לברוח מיד.

האישה הציעה לר' זושא להצטרף אליהם, אך הוא, במקום להצטרף אליהם ולהציל את עצמו - דבר טבעי מאוד שהתבקש באותם ימים טרופים - החל לעבור בין בתיהם של יהודי העיירה כדי למסור להם את אשר עומד להתרחש עם בוקרו של יום. אותה שעה, חיילים גרמניים כבר ניצבו בכל פינת רחוב, והוא חמק מהם במהירות ובזריזות. את משימתו החשובה סיים זמן קצר לפני שהאיר השחר, רק אז ברח בעצמו.

פרטיזן[עריכה]

בימי המלחמה נדד לביילורוסיה, שם הוכנס על ידי הנאצים לגטו לידא, וכעבור זמן הועבר למחנה עבודה סמוך. במחנה פגש את ר' דוד גרשוביץ, ידידו משכבר הימים, וביחד הצליחו להימלט מהמחנה והצטרפו ליחידת הפרטיזנים (אוטריאד) בראשותו של המפקד טוביה ביילסקי.

אוטריאד ביילסקי, הייתה יחידת פרטיזנים רשמית שהיוותה חלק ממערך הפרטיזנים בביילורוסיה, והיא כללה בתוכה גם משפחות רבות, ולא רק לוחמים כמו יחידות אחרות. בניגוד ליחידות פרטיזניות אחרות, מטרתו הראשונה והחשובה של טוביה ביילסקי באוטריאד, לא הייתה מעשי נקם, אלא הצלת נפשות יהודיות מהגיטאות וממחנות העבודה. במשימה זו נטל חלק ר' זושא.

הוא נכנס שוב ושוב אל הגטו, והבריח משם אנשים דרך תעלות הביוב. יחד עם פרטיזנים אחרים עסק במלאכת קודש זו, עד שפעם אחת באה קבוצת פרטיזנים לגטו ונלכדה באקציית חיסול. למחרת רוכזו כל יהודי הגטו ונשלחו למחנה ההשמדה מיידנאק. רק מעטים הצליחו להימלט ברגע האחרון.

רוב חברי יחידת הפרטיזנים של ביילסקי לא יצאו בדרך כלל למבצעים נגד הגרמנים, אלא למשימות שמירה והגנה, וכן לפשיטות על כפרים סמוכים כדי להביא מזון. ר' זושא, שהיה בחור ישיבה עד למלחמה, לא היה לוחם, אבל השתתף בפעולות הגנה ובפשיטות מזון. לפני כל פעולה, נשא תפילה לבורא עולם, כי ישמור את הלוחמים מפני כוחות הרשע. גם הלוחמים הבלתי מאמינים שהתחנכו על ברכי הקומוניזם, רחשו כבוד והערצה לזושא הצעיר, שהתחבב על כולם.

חסיד חב"ד[עריכה]

מהמלחמה יצא ר' זושא כשהוא פצוע ירי ברגליו. מפצעים אלה סבל רבות במשך כמה שנים, עד שנתרפא. מידי יום היה מחליף תחבושות ברגליו; סימני ריקבון כבר ניכרו בהם. רק לאחר טיפול ממושך הגלידו הפצעים והרגליים הבריאו.

לאחר תלאות ונדודים הגיע ר' זושא למחנה העקורים קרומונה שבאיטליה, שם התיידד עם החסיד ר' שניאור זלמן לוין. יחד הקימו במחנה בית כנסת, לטובת הפליטים הרבים, ור' זלמן הוא שקירבו לחסידות חב"ד. ר' זושא התקרב בצעדים מהירים לדרכי החסידות ולתורת החסידות.

לאחר שעלה ארצה, נכנס ר' זושא ללמוד בישיבת אחי תמימים תל אביב בהיותו בגיל 25 שנחשב מבוגר מאוד ביחס לשאר התלמידים בישיבה, והחל ללמוד חסידות בצורה מסודרת תחת הכוונתו של המשפיע הרב חיים שאול ברוק. באותם ימים קיבל הוראה מאדמו"ר הריי"צ ללמוד שחיטה, לאחר שגולל בפני הרבי את כל התלאות שפקדו אותו בשנות המלחמה.

כבר בצעירותו בלטו בו תכונותיו כבעל מרץ וברוך כשרונות. אדמו"ר הריי"צ אף ביקש לברר את מהותו.

היה זה במהלך שנת תש"ח, כאשר החסיד ר' משה גוראריה מתל אביב שהה ב-‏770, נקרא אל חתנא דבי נשיאה - הרבי, והוא הראה לו פתק בכתב יד קודשו של חמיו אדמו"ר הריי"צ: "נא לברר מהותו של הבחור ז. ו."

ר' משה היה מופתע, אבל מיד סיפר את כל הידוע לו על ר' זושא. מיד בתום דבריו עלה הרבי אל דירת אדמו"ר הריי"צ.

מקים "תומכי תמימים" בלוד[עריכה]

בתחילת חודש שבט תש"ט, זמן קצר לאחר ששלוש-עשרה משפחות חב"דיות התיישבו בקצה העיר לוד, סמוך לתחנת הרכבת, בשכונה שננטשה על ידי הערבים במהלך מלחמת השחרור. ר' זושא הבין כי חייבים להקים ישיבה עבור ילדי משפחות אלו ועבור משפחות חסידי חב"ד נוספות שעלו זה לא מכבר מברית המועצות.

יום אחד הוא הגיע ללוד וראה בניין בן שלוש קומות ששימש בעבר כבית מלון קטן. הבניין היה סמוך לבתים בהם התיישבו המשפחות החב"דיות, ובעיניו זה התאים בדיוק לצרכי הישיבה. הוא לא התייעץ ולא תיכנן כיצד ומה לעשות; הוא פשוט נכנס לבניין, הביא עמו מנעול גדול, נעל את דלת הבניין וקבע עובדה - כאן תהיה ישיבת "תומכי תמימים".

כעבור שבועיים הגיעו אל הבניין שני פקידי סוכנות. אלה הביעו תדהמתם ממה שעיניהם רואות, שכן בנין זה היה מיועד להיות מרכז קליטה לזוגות צעירים. הפקידים פנו אל ר' זושא שישב באותה עת במשרדו באחד המבנים ליד תחנת הרכבת. לשאלתם מי נתן לו רשות להקים ישיבה בבניין שאינו שייך לו, ענה כי את האישור לכניסה קיבל מהמושל הצבאי. פקידי הסוכנות ביקשו לראות את האישור, אך הוא אמר להם שהאישור נמצא במקום אחר, והזמינם בביטחון רב לבוא אחריו כדי לראות את האישור. כששמעו את נימת הדיבור הבטוח, וראו את נכונותו להביא את המסמך, וויתרו ואמרו לו כי אין צורך, והם מאמינים לו", ועזבו את המקום.

כך נוסדה ישיבת "תומכי תמימים" המרכזית בלוד, אותה ניהל ר' זושא עם הקמתה בחסות אגודת חסידי חב"ד באה"ק בראשות הרב אליעזר קרסיק ועל פי הוראות אדמו"ר הריי"צ והרבי.

בתקופה הבאה, המשיך ר' זושא להקדיש את כוחותיו למען הישיבה כפי שמסופר בספר הפרטיזן:

"בגלל המצב הקשה של הישיבה, החל ר' זושא לאסוף כספים בכל רחבי הארץ ובעיקר בירושלים [...]

"בי"א באלול תש"ט כתב ר' זושא לאדמו"ר הריי"צ על הישיבה:

"בעזרת השם יתברך זה כבר כשמונה חודשים שהנני עוסק בישיבה בלוד. עבודתי היא בתור מנהל הישיבה והחדר בענייני גשמיות. במשך הזמן הייתי בכמה מושבות ובתי כנסת שנעשה על ידי מגביות לטובת הישיבה והחדר בלוד…."

"ואדמו"ר הריי"צ עונה לו במכתב מערב ראש השנה תש"י:

"במענה על מכתבו מי"א אלול התענגתי לקרוא מעבודתו בהתמסרות לטובת הישיבה בלוד, ואשר בעזרת השם יתברך הוא מצליח בזה". [...]

"למרות שהמצב הכלכלי בישיבה היה קשה, ר' זושא ראה חובה וזכות לעשות כל מאמץ להרבות את מספר התלמידים בישיבה. כיעד ראשון החל להשפיע על חסידי חב"ד או משפחות מגזע חב"ד, ברחבי הארץ להוציא את ילדיהם ממוסדות שאינם חב"דיים ולשולחם לישיבה כדי שיזכו לקבל חינוך חסידי ראוי".

בספר מסופר עוד, כי לר' זושא היה חלק חשוב בהבאת ילדי עולי תימן לישיבה בלוד, הן אלו שהגיעו מחבן ובהם בני המשפחות העניפות: מפעי, הלל, מעטוף ושמח, והן את בני משפחת מזרחי שעלו עשרות שנים קודם.

ממייסדי ה'רשת'[עריכה]

בשנים הראשונות שלאחר מלחמת השחרור, פעל ר' זושא בקרב העולים החדשים שהגיעו לארץ מרחבי תבל, וביקש להקים מוסד שיקלוט את ילדי העולים. על כך כתב לרבי, במכתב מפורט.

ביום ה' בתמוז תשי"א השיב לו הרבי על הצעתו - בהצעה אחרת להקים את "רשת אוהלי יוסף יצחק באה"ק":

"בנוגע לשאלתו הפרטית, מה שמנהל עתה משא ומתן בעניין מוסד העומד תחת רשות מפלגה, הנה קצת פליאה בעיני, שהרי לכאורה הרי יכול להשקיע כוחותיו באופן שיהיה בד' אמות של חב"ד... כיון שנראה ממכתבו יש בידו לקחת חלק בראש ביסוד מוסדות חינוך וגם באופן שהאמצעים לזה נמצאים שם על אתר, וכמו במוסד שהוא שואל חוות דעתי עתה במכתבו זה, הנה כדאי הוא שיתעניין בהאפשרות לייסד שם (בארץ הקודש ת"ו) גם כן מוסדות שיכנסו ברשת המוסדות חינוך שיסדו במרוקו ונקראים על שם כ"ק מו"ח אדמו"ר אוהלי יוסף יצחק ליובאוויטש, אשר ברשת מוסדות חינוך אלו נמצאים מוסדות החל מלימוד אלף בית עד בית מדרש למורים ורבנים".

הרבי ידע את מהותו של ר' זושא שהיה בעל מרץ גדול לכל דבר שבקדושה, וביקש מעסקני חב"ד לרותמו לפעילות החב"דית, כפי שמסופר בספר הפרטיזן:

הרבי העריך כל השנים את פעילותו הברוכה והנמרצת. אבל עסקנים ותיקים חששו מכך שבחור צעיר יעמוד בראש מוסדות חדשים שזה עתה קמים, למרות שחסידי חב"ד בארץ הקודש היוו ציבור קטן יחסית והמצב הכספי היה קשה, הרבי כותב לאחד מחשובי העסקנים את השורות הבאות:

"בטח ידוע לכת"ר שהנני עומד בקישור מכתבים עם הרב וו"ח אי"א נו"נ עוסק בצ"צ באמונה וכו' הרח"ז וילימובסקי, אשר כנראה הוא בעל מרץ…. וכבר קיבלתי ממנו איזה הצעות בעניין מוסדות חינוך בשם אוהלי יוסף יצחק ליובאוויטש".

בהמשך המכתב כותב הרבי כי כדאי לנצל את מרצו הרב: "ובפרט שאין אנחנו עשירים כל כך באנשים בעלי מרץ ומחנכים".

ר' זושא ניגש לעבודה, כאשר מידי זמן קיבל הוראות מהרבי כיצד לנהוג במוסד הנמצא בהקמה. חודשים ספורים מאז הגיעה ההוראה להקים את הרשת, וכבר נפתחו ארבע מחלקות בהם לימדו ילדים תורה בשעות אחר הצהרים.

הרבי דרש בתוקף מכל עסקני חב"ד ובהם ר' זושא, להשיג אישור ממשלתי ל"זרם בלתי זרמי" עבור הרשת. באותם ימים היו בתי ספר שהשתייכו לזרם הממלכתי והיו לממלכתי דתי וכו', והרבי ביקש שבתי ספר חב"ד יוכרו כזרם בלתי זרמי, אלא שבמשרדים הנוגעים בדבר, שללו את הרעיון, עד שר' זושא בתיחכום רב, הצליח לקבל את האישורים המתאימים. כך נפרצה הדרך להקמת בתי הספר של הרשת.

ובפתיחת שנת הלימודים תשי"ג, ארבע המחלקות של הרשת, הפכו לבתי ספר של ממש.

בתקופה הראשונה היה ר' זושא מנהל ה'רשת', עד שהרב דוד חנזין מונה לתפקיד, ואילו ר' זושא המשיך לכהן כחבר הנהלת הרשת, אליה היה מסור בלב ונפש, במשך כל השנים. הוא הירבה לבקר בבתי ספר של הרשת, וסייע רבות למנהלי בתי הספר בתחומים שונים. כמו כן לקראת כל 'תשרי' הגיע לכל בתי הספר, ודאג שהתלמידים יכתבו מכתבים לרבי, ולאחר תשרי, היה מחלק לתלמידים 'לעקח' שקיבל עבורם מהרבי.

בשנים הראשונות לפעילותו מלבד הקמת הישיבה בלוד, ייסד גם את ארגון נשי חב"ד בארץ הקודש, הפיץ ספרי חסידות והיה מהפעילים הבולטים במסגרת עבודת צעירי חב"ד, והכול בהכוונת ובעידוד הרבי.

למען כפר חב"ד[עריכה]

במשך השנים ראה הרבי בהרחבה ובביסוס ופיתוח של כפר חב"ד מטרה חשובה מאוד.

בחודש תשרי תשכ"א, בעת שהיה לראשונה אצל הרבי, נכנס ליחידות וסיפר אודות עבודתו הציבורית, ושאל את הרבי על אודות המשך דרכו. הרבי הורה לו להשקיע את עצמו בשני עניינים עיקריים, והראשון שבהם בתפקיד מזכיר ועד כפר חב"ד. זמן קצר לאחר ששב מ-‏770, מונה למזכיר ועד כפר חב"ד, ובכך מומשה הוראת הרבי. הענין השני בו השקיע עצמו, היה ה'רשת'.

ר' זושא ניצל היטב את תפקידו כמזכיר למען תושבי הכפר ומוסדותיו. הוא סייע לכלל ולפרט במה שהתבקש וגם במה שלא. די היה לו לשמוע שפלוני זקוק לעזרה, מדירה ראויה ועד עזרה רפואית או אחרת, ותמיד היה בא ומציע עזרה, ופועל במרץ לטובת כולם.

'מבקר'[עריכה]

החל משלהי שנת תשי"א, ביקשו הרבי לכתוב על הנעשה במוסדות חב"ד בארץ הקודש עד לפרטי פרטים. במכתבים הרבים שקיבל מהרבי, מופיעה שוב ושוב דרישה ותביעה לכתוב כמה שיותר, בייחוד שיבח אותו הרבי על כתיבה אודות כפר חב"ד.

יותר מ-‏25 שנה היה ר' זושא מדווח לרבי על כל מה שראה או שמע מהנעשה בארץ הקודש, והכל על פי הוראות הרבי כאמור לעיל. במשך שנים רבות היה ר' זושא נוסע ברחבי הארץ, לארכה ולרחבה, בגין תפקידיו הרבים, ומה שהיה רואה ושומע - היה מדווח.

מצב זה התחזק לאחר חודש שבט תשל"ז, בעת כינוס של חסידי חב"ד שאורגן על ידי בית דין רבני חב"ד באה"ק, או אז התמנה ל'מבקר' רשמי, ומכיוון שכך החל במסעות מסודרים בכל רחבי הארץ, במטרה להגיע לכל מקום בו מתגוררים חסידי חב"ד, והיה מדווח לרבי על הנעשה.

הוא היה עומד בצומת הכניסה לכפר חב"ד ומושיט ידיו ל"טרמפ" לרכב שיצא מכפר חב"ד. לכל מקום אליו היה נוסע בעל הרכב שעצר לו, היה מצטרף. לא היה משנה לו אם הלה נוסע לבאר שבע או לצפת, לעפולה או לירושלים... כך היה מסתובב בכל המקומות, שוהה בכל מקום כמה שעות או כמה ימים, כפי הנדרש, ובפרט במקומות בהם שהו שלוחים או חסידי חב"ד בכלל.

בכל מקום היה ר' זושא מעודד את מי שצריך, דוחף לפעולה את מי שצריך, מסתובב במקום כמי שכל הזמן שבעולם עומד לרשותו, והוא כמו מחפש להעביר את זמנו. כך "רחרח" וידע היטב מה קורה בכל מקום. הוא עשה זאת באופן המיוחד לו, בצורה שאף אחד לא ידע מה הוא עושה, ואם יש בכלל איזו תכלית בעובדת בואו למקום. מי שהיה צריך לדעת - ידע.

בשעות הפנויות היה יושב לעצמו וכותב בכתב גדול וצפוף על גיליונות גדולים של נייר. כששאלוהו מה הוא כותב, היה משיב: "סוד צבאי!"

היו אז שהתבטאו עליו כי הוא "מרגל" של הרבי-הרמטכ"ל, והדוחו"ת היו דוחו"ת צבאיים מודיעיניים לכל דבר ועניין.

לימין השלוחים[עריכה]

"ר' זושא היה דואג לכל שליח, בכל מקום בארץ ישראל, גם אם היה מתגורר בפינה רחוקה. כאשר הצליח השליח להקים משהו, או לפעול עניין, קטן כגדול, היה מוצא לנכון לעודד אותו. העידוד לא מתבטא במילים טובות בלבד או בטפיחה על השכם, אלא בכך שר' זושא הטריח עצמו לעירו ולביתו של השליח, גם אם היה בקצה הארץ, והיה מעודדו וממריצו בהמשך עבודתו.

מידי שנה בערב פסח, היה נוסע לחלק את המצות ששלח הרבי לארץ הקודש בין השלוחים. גם בשנותיו האחרונות נמנע מלמסור לשלוחים את המצות בסמיכות לרכב, ואמר שהוא עצמו חפץ להכניס את הברכה לבית.

הרבי הורה לעסקני חב"ד לסייע למינוי רבנים חב"דיים לקבל תפקידי רבני ערים. מי שפעלו והצליחו בעניין, היו ר' שלמה מיידנצ'יק ור' זושא, שעבדו בתיאום פעולה מלא. הם נסעו לערים שונות ודיברו עם עסקנים, גבאי בתי כנסת וראשי ערים מקומיים, כדי שאלו יפעלו למען מינויו של הרב שבדרך כלל פעל גם כשליח בעירו. בדרך כלל, לאחר שעבודתם הוכתרה בהצלחה והבחירה התקבלה, המשיכו לסייע לרב החדש והצעיר.

קשר מיוחד שרר בין ר' זושא לבין הרב שלמה גורן, שהיה אז הרב הראשי לישראל; כך הצליח ר' זושא לקבל 'כושר' לרב עיר עבור רבנים רבים, הליך שבדרך כלל נמשך שנים רבות.

הרבי מכנהו "פרטיזן"[עריכה]

משמח את הקהל ב'שמחת בית השואבה'

במשך שנים רבות הקפיד ר' זושא להגיע לרבי בכל חודש תשרי, עד שהפך להיות חלק מהאווירה. הוא למעשה שימש כראש הקבוצה הראשונה מארץ הקודש שהגיעה לרבי. לאחר כל תפילה החל לנגן ניגון שמח, והרבי עודדו. בהתוועדויות עמד מאחורי הרבי, והיה מעודד ומנווט את שירת החסידים; הוא גם היה ממונה על השיעורים לאורחים, ובשנים האחרונות היה חלק בלתי נפרד משמחת בית השואבה בעמדו על חבית גבוהה, מחלל בחליל ומשמח את המשתתפים.

באחת השנים כתב ר' זושא לרבי, כי העבודה הרבה בחודש תשרי מפיחה בו חיות מיוחדת לכל השנה כולה.

אל הרבי הגיע לראשונה לקראת חודש תשרי תשכ"א. בשבת שלפני ראש השנה, בעת ההתוועדות, במעמד קהל חסידים הזכיר הרבי את ר' זושא בתוארו הקדום "פרטיזן", בבארו את עבודת הפרטיזן:

"ישנו כאן יהודי שקוראים לו זושא וילימובסקי, והוא פרטיזן, ענינו של פרטיזן הוא שאינו מביט על דברים גדולים ולא על דברים קטנים אלא מבצע את ענייני המלוכה. כיון שנשארו עוד 20 או 21 עניינים שצריכים לבצע לקראת בוא המשיח, צריכים לעבוד באופן פרטיזני. זה אמנם לא מסודר אך זה על פי הכוונה".

באותה התוועדות דיבר הרבי על חשיבות לימוד התורה בכלל, ועל ידי האורחים שבאו ל-‏770 בפרט. בהקשר לכך שאל הרבי את ר' זושא אם הוא מסכים להיות אחראי על ארגון השיעורים לאורחים. ר' זושא השיב בחיוב. הרבי הוסיף ושאל אם הוא צריך עוזרים, ור' זושא ענה בשלילה.

הרבי נתן לר' זושא את הגביע שלו, ור' זושא שתה את היין שהיה בגביע והחזיר לרבי. לאחר מכן נתן לו הרבי את קערת המזונות שהייתה מונחת לפניו, ומיד חטפו החסידים את כל המזונות. ר' זושא הביט על הרבי מבלי שידע כיצד עליו לנהוג. הרבי הביט ימינה ושמאלה, וכעבור שניות חזרו כל המזונות לקערה. כשר' זושא החל ללכת בין הספסלים לעבר מקומו הקבוע, אמר לו הרבי: "תלך ישר, אני שומר עליך".

זו הייתה הפעם הראשונה שהרבי כינהו פרטיזן. במשך השנים המשיך הרבי לכנותו בכינוי 'הפרטיזן' ו'מיין פרטיזן' [= הפרטיזן שלי]. פעמים אירע שהרבי לא ראה את ר' זושא בהתוועדויות, והרבי שאל "וואו איז מיין פרטיזן?" [= איפה הפרטיזן שלי?] כינוי זה דבק בו, והחסידים אף הם כינוהו על פה ועלי כתב: הפרטיזן.

דרך פרטיזנית זו הייתה הדרך בה פעל כל העת. לא היו לו מקורות מימון, עובדים או עוזרים אישיים, אבל הוא פעל בכל המרץ, בכל מקום שהיו צריכים אותו, ונכח בכל מקום שידע שצריכים אותו - והכל בפשטות מבלי שנשא בתפקיד רשמי ומבלי שקיבל משכורת. בהרבה מקומות הוא זרע זרעים, ונתן לאחרים להמשיך לטפל בצמחים שיגדלו. כך היה בישיבה בלוד, דרך ה'רשת' וכלה בביסוס ופיתוח כפר חב"ד, והעזרה האגדית שלו לשלוחי הרבי בכל מקום שהם.

מידת השמחה הייתה חלק בלתי נפרד ממנו. תמיד היה בידו בקבוק משקה, והוא רקד בכל עת מצוא. לפני הטיסה ובזמן הטיסה, בהתוועדויות ובסעודות של הכנסת אורחים, בהתוועדויות עמד מאחורי הרבי ומעודד ומנווט את השירה; בעת חלוקת 'כוס של ברכה' היה רוקד על מקומו במשך שעות ארוכות, מוחא כפיים בעוצמה ומעודד בתנועות ידיים אופייניות את השמחה מסביב.

פרסום משיח[עריכה]

המכתב המיוחד

ר' זושא היה מתבטא כלפי הרבי תדיר במושגי מלכות, ובמכתביו לרבי היה פותח "לכ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א".

בי' שבט תש"ל, לקראת מעמד סיום ספר התורה של משיח, ניסח מכתב מיוחד עליו החתים את גדולי החסידים, בו כותב:

י.png "כ"ק אדמו"ר המלך המשיח שליט"א

מאחר שזכינו לסיום הספר תורה לקבלת פני משיח צדקינו, והרי הרבי מבית דוד והוגה בתורה וכופה כל ישראל לחזק בדקה ולוחם מלחמת ה' ועושה ומצליח וכמו שכבר שמענו מפיו הקדוש שכלו כל הקיצין ואין סוף להצרות שסובלים כלל ישראל. אנא לרחם ולבוא תיכף לגאלינו מהגלות המר ויוליכנו קוממיות לארצנו בחסד וברחמים".

י.png

פעם התבטא: "למה צריכים משיח, והרי יש לנו רבי? אלא שהרבי רוצה משיח!... כשיבוא משיח, לא כולם יבינו בפעם אחת שמשיח בא, אלא בהדרגה. יהיו חלק שיכירו בשלב מסויים, ואחר כך עוד חלק, עד שכל העולם יכירו כי משיח בא. יש כאלו שכבר מכירים כי הרבי משיח, וזה חלק מהתגלותו של המשיח"[1].

פטירתו[עריכה]

ביום טוב שני של חג הסוכות תשמ"ז, נפטר ר' זושא בסוכה של אש"ל הכנסת אורחים שעל יד 770, לאחר חזרתו המוקדמת משמחת בית השואבה. בקשר למקום פטירתו, הזכירו החסידים את התבטאותו ביחס לרב שמריהו גוראריה שנפטר בתוך בית הכנסת ב770, ליד הרבי: "אני לא אהיה מפונק כמוהו... אסתפק בחצר המלוכה"... מעניין לציין שבשנתו האחרונה עבר ר’ זושא הפרטיזן אצל הרבי, והרבי ‘התעלם’ ממנו ולא בירך אותו בברכה זו. הוא אכן נפטר בעיצומו של חג הסוכות...

ספר הפרטיזן[עריכה]

יצא לאחרי פטירתו על ידי רשת אוהלי יוסף יצחק בעריכת הרב אורי בן שחר אשר מספר את תולדות חייו ופועלו ברשת אוהלי יוסף יצחק ועוד, בשנת תשס"ה יצא הספר בהרחבה בעריכת ר' שניאור זלמן ברגר ויצא לאור על ידי הרב לוי וילימובסקי, בנו של ר' זושא,

כריכת הספר הפרטיזן
בספר 384 עמודים והוא מכיל, בין היתר, מפועליו של של ר' זושא בהקמת ישיבת תומכי תמימים לוד, רשת אהלי יוסף יצחק בארץ הקודש וארגון נשי ובנות חב"ד. כמו כן מספרים רבנים ועסקנים כיצד סייע להם ר' זושא בדרכים 'פרטיזניות'. בספר עשרות מכתבים מהרבי אליו ופעולותיו למען שחרור שלום שטרקס. הספר יצא עד כה בשתי מהדורות.

משפחתו[עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכה]

הערות שוליים

  1. "הפרטיזן", עמ' 329.
הקודם:
-
מנכ"ל רשת אוהלי יוסף יצחק
מייסד - תשי"א
הבא:
דוד חנזין
הקודם:
-
יו"ר נשי חב"ד בארץ הקודש
מייסד - ?
הבא:
דבורה אשכנזי