חמץ

חמץ הוא כינוי ללחם או כל דבר מאכל המיוצר מאחד מחמשת מיני דגן, שתפח והחמיץ. החמץ נאסר באכילה ובהנאה בחג הפסח, וכמו כן אסור שיימצא ברשותו של יהודי בחג.

בפנימיות התורה, מרמז החמץ על ישות וגאווה (לעומת המצה המסמלת ביטול וענווה).

איסור אכילת חמץ

לגבי איסור אכילת חמץ נאמרו בתורה מספר איסורים. הראשון, האיסור על אכילת חמץ בפסח:

וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ

— שמות יג, ג

כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל

— שמות יב, טו

בנוסף, נאסרה אכילת החמץ בערב פסח אחר חצות היום:

לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ

— דברים טז, ג

מפסוק זה, המדבר אודות קרבן פסח, למדה הגמרא שהחמץ נאסר בערב פסח: "ומנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא עובר בלא תעשה, שנאמר: לא תאכל עליו חמץ". בנוסף לאיסור מן התורה לאכול חמץ אחר חצות היום, הוסיפו חכמים ואסרו את החמץ בהנאה שעה אחת קודם חצות, ובאכילה - שעתיים קודם חצות.

תערובת חמץ

במקום נוסף אוסרת התורה אכילת תערובת חמץ:

כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ

— שמות יב, כ

מצוות השבתת חמץ

בנוסף לאיסור על אכילת חמץ, אוסרת התורה גם את קיומו של החמץ ברשותנו בחג הפסח, בשני איסורים:

וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ, וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ

— שמות יג, ז

שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם

— שמות יב, יט

איסורים אלו נקראים בשם 'בל יראה ובל ימצא'.

בנוסף למצוות לא תעשה ישנה מצוות עשה המחייבת להוציא את כל החמץ מרשותנו:

בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם

— שמות יב, טו

מן התורה ניתן להינצל מן האיסור על ידי ביטול חמץ. למרות זאת, החמירו חכמים וחייבו את האדם לחפש אחר החמץ ולבערו מרשותו, ולכן מדברי סופרים ישנה חובה לבדוק את החמץ באור לי"ד בניסן, ליל ערב פסח, ולשרוף את החמץ למחרתו, בי"ד בניסן, ערב פסח.

כמו כן נאסר לשחוט את קרבן פסח כאשר ברשות אחד מבעלי הקרבן או המקריבים ישנו חמץ. האיסור נכפל בתורה פעמיים:

לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי

— שמות כג, יח

לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי

— שמות לד, כה

מכירת חמץ

ערך מורחב – מכירת חמץ

'מכירת חמץ' היא פתרון הלכתי המאפשר ליהודי למכור את חמצו לגוי כך שהחמץ אינו ברשותו בחג הפסח, ולאחר החג לקנות אותו ממנו בחזרה.

חומרת איסור חמץ

איסור חמץ הוא מהחמורים באיסורי תורה – ובתוך חג הפסח הוא אסור אפילו ב"משהו", דהיינו גם בכמות המזערית ביותר. לסיבה שחומר זה נאמר דוקא באיסור חמץ, ישנם כמה טעמים:

• כיון שהתורה החמירה באיסור חמץ, וענשה עליו כרת.
• כיון שהתורה החמירה באיסור חמץ, ואסרה אותו לא רק באכילה אלא אף ב"בל יראה ובל ימצא".
• כיון שבמשך כל השנה רגילים לאכלו, ועלולים לטעות ולאכלו בפסח.

מסיבות אלו ועוד, החמירו חכמים באיסור זה והצריכו לבער את החמץ ולא רק לבטלו.

לאור זאת, נפסקו להלכה עוד חומרות באיסור חמץ, כגון: איסור על אכילת קטניות, זהירות ממצה שרויה, אי אכילת מצה עשירה ועוד.

חומרות והידורים נוספים

ערך מורחב – הידורים וחומרות בפסח

בנוסף לחומרות שנפסקו להלכה,נהגו ישראל להחמיר הרבה יותר מאשר באיסורי אכילה אחרים, כדי להתרחק ככל האפשרי מכל חשש חמץ. בחסידות חב"ד בפרט מקובלים הידורים וחומרות רבות ושונות במאכלי הפסח. בנוסף להידורים המסורתיים שהנהיגו רבותינו נשיאנו ונהוגים אצל החסידים כולם, ישנם המוסיפים עוד חומרות והידורים משלהם על פי המסורת המשפחתית וכדומה.

אדמו"ר הרש"ב נהג להחמיר ביותר בפסח, ואף המשיל את הזהירות הרבה מחמץ למרות החשש מרחוק, לשומרים שמעמדים בחנויות, שאף שהגנבים בכל העיר בודדים לעומת החנויות והחשש רחוק – נזהרים ונשמרים מהם בתכלית הזהירות. אך פעם התבטא ואמר "אני מתיירא מאוד מחומרות".

בתורת החסידות

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דפדיה והשלימו אותו. יתכן שיש על כך פירוט בדף השיחה.