יציאת מצרים
לאחר שבני ישראל היו בארץ מצרים במשך כ-210 שנים, הקב"ה שלח את משה רבינו להוציאם משם. התהליך שארך כשנה, כלל את עשרת המכות, נטילת ממונם של המצריים וקרבן פסח; ומכונה "יציאת מצרים".
השיעבוד עריכה
בני ישראל, נדרשו לתקן את חטאי אדם הראשון, שפגם בניצוצות הקדושה והורידם למקום טומאה ונשלחו למצרים וסבלו יסורים, במשך מאתים ועשר שנים, ובעיקר במשך כשמונים שנה שאז עיקר תוקף השעבוד.
השעבוד התחיל בפה רך, בתשלום ולחץ פסיכולוגי, אך לאחר תקופה הפך השעבוד להיות שעבוד אמיתי, פיזי ופסיכולוגי, במטרה להשפיל את עם ישראל רוחנית ופיזית, במטרה להשמיד את עם ישראל, בטענה כי "פן ירבה ונוסף גם הוא על שונאינו", ניתנו גם עבודות בלתי מתאימות לעובדים, עבודת גברים לנשים (כגון עבודות בניה) ועבודות נשים לגברים (ניקוי בתים). השעבוד כלל גם השמדות של ילדים שנקברו בעודם חיים בקירות מוות לאחר שבני ישראל לא השלימו את בנייתם, והיה גם ובעיקר רוחני, וגרם לבני ישראל להיות במדריגה רוחנית נחותה ביותר, עד שלפי דברי האר"י ז"ל הגיעו כמעט לחמישים שערי טומאה, לו היו נשארים שם ולו זמן מועט.
עשרת המכות עריכה
| ערך מורחב – עשרת המכות |
היציאה עריכה
כדי שיצאו ישראל מצריים בזכות ולא בחסד, נתן להם הקב"ה (לפני מכת בכורות) שתי מצוות: דם פסח ודם מילה. עניינם בחסידות ראה כאן.
לאחר מכת בכורות, נכנע פרעה למשה ואהרן והסכים לשחרר את בני ישראל. פרעה מיהר לשחררם כמה שיותר מהר, ורק ביקש מהם שילכו, ואכן, בני ישראל, ובהם כ-600 אלף גברים מגיל עשרים ומעלה, יצאו ממצרים אל המדבר מאתיים ועשר שנים לאחר ירידת יעקב אבינו ומשפחתו למצרים, בבוקר ט"ו ניסן שנת ב' תמ"ח לבריאת העולם, ומאז חוגגים את היום הזה כחג הפסח.
לאחר שלשה ימים התהפך לבו של פרעה והוא שלח שליח שיבדוק אם בני ישראל לא בורחים לו, לאחר שגילה שהם בורחים, הוא רדף אחריהם יחד עם כל צבאו, אז התרחש נס קריעת ים סוף.
בתורת החסידות עריכה
יציאת מצרים עריכה
שמה של ארץ "מצרים", מקביל למשמעות "מיצר" וגבול; ובעבודת ה' - הגבלות על הנפש שמפריעים לה לעבוד את ה' בשחרור וללא הגבלות. ההגבלות הללו קיימות בשני אופנים: א. שהנפש הבהמית מצירה לנפש האלוקית. ב. שהנפש האלוקית מוגבלת ביכולותיה להתעלות בקדושה (שכן אם היא תוכל לעלות ללא הגבלה, היא תתבטל במציאות).
המשמעות של יציאת מצרים בעבודת השם היא, הסרת המיצר והגבול. היינו שהשכל שבמוח יאיר בלב במדות טובות בפועל[1]. מסיבה זו יציאת מצרים היא פעולה מתמשכת ולא פעולה חד פעמית, שהרי כל יום ויום האדם מתעלה ויוצא ממיצר נוסף בעבודת ה'.
בספר התניא פרק מ"ז מבאר את המאמר:
אדמו"ר הזקן מסביר כי יציאה תמידית זו עליה נאמר כי היא מתרחשת כל יום ועל אדם לחוש בכך, יציאה זו היא יציאת נפש האלהית ממאסר הגוף משכא דחויא ליכלל ביחוד אור אין סוף ברוך הוא על ידי עסק התורה והמצות.
יציאה זו מתרחשת בפרט בקבלת מלכות שמים בקריאת שמע באמירת "ה' אלהינו ה' אחד". המילה אלהינו הנאמרת בשמע ישראל הוא על דרך הנאמר על אברהם אבינו "אלהי אברהם", עקב ביטולו של אברהם לאור אין סוף ב"ה. אברהם זכה לכך עקב מעשיו, ולבני ישראל ניתן במתנה הכוח להתבטל לה' על ידי לימוד התורה וקיום המצוות.
מסיבה זו, מסביר אדמו"ר הזקן, תקנו את פרשת יציאת מצרים בשעת קריאת שמע דווקא, אף שהיא מצוה בפני עצמה ולא חלק ממצות קריאת שמע. רמז לכך קיים פרשת יציאת מצרים במילים "אני ה' אלהיכם", המורות על ביטול הנפש לה.
מצרים דקדושה ודקליפה עריכה
במספר מאמרים[2] רומזת בחינת מצרים לצואר - מקום חיבור הראש והגוף. כדי שתוכל ההתבוננות השכלית להשתנות ולהוליד מציאות של רגש (מידות) עליה לעבור תהליך צמצום הדרגתי (הנמשל לעיתים גם לתהליך ההריון, העיבור והלידה). בתחילה נולדת בשכל מסקנה שכלית הנקראת תבונה, לאחר מכן רגש שכלי הנקרא שערי בינה, מזה יכולות להוולד המוחין שבמידות, ורק אז מתהווה רגש בלב. והיינו, בין רחבות ההתבוננות השכלית לבין רחבות הרגש ישנו מקום צר, שבו העניין כבר אינו שכל אך עדיין אינו רגש. נמצא, שגם בקדושה ישנו עניין של "מצרים, והוא תהליך הולדת הרגש מהשכל.
ועניינו בקליפה, שמאחר ובשלב המעבר (בעוד העניין "צר") העניין אינו בתוקף אצל האדם, לכן יכולים הרגלי האדם ותאוות העולם להפריע, ולמנוע את הולדת המידות. היינו: בשכל האובייקטיבי אין ליצר כל אחיזה, וכשהאדם כבר מולהב באהבה גלויה הרי היצר כבר נוצח. הנקודה היחידה שבה הוא יכול "לתפוס" את האדם היא בשלב המעבר משכל למידות. זהו מה שפרעה "עומד על היאור" - היאור הוא הנהר המוליך את השכל אל הרגש, ושם עומד פרעה. ובמשל הגוף הנ"ל (שמצרים הוא הצואר): פרעה אותיות "העורף", שבו נמצאים שלושת שרי פרעה המפריעים לחיבור המח והלב.
|
| ערך מורחב – שרי פרעה (בחסידות) |
תורת החסידות עריכה
תורת החסידות נמשלה ליציאת מצרים. אך מעלה יתירה בה: יציאת מצרים היא ענין של שבירה ועזיבה ולכן הלכו ממצרים. יציאת מצרים של חסידות היא בירור ותיקון, יציאה ממצרי והגבלות העולם, יציאה זו צריכה להעשות 'מתוך העולם', הפנמה שהעולם טוב כיון שזהו הרי רצונו יתברך, זהו על ידי עבודה של חסידות[3].
ביציאת מצרים של חסידות, המצווה של סיפור יציאת מצרים היא לספר סיפורים חסידיים ולהפנים. סיפור צריך להביא להתעוררות מידה טובה, חיות פנימי בהידור מצווה, והפנמת דרכי הנועם של תורת החסידות[4].
הערות שוליים
- ↑ היום יום ד' שבט.
- ↑ כגון לכן אמור לבני ישראל וביאורו שבלקוטי תורה לפרשת וארא.
- ↑ היום יום כ"ה טבת
- ↑ היום יום כ"ו מנחם אב