פרשת והיה אם שמוע

וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ
וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם. וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ. הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם. וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם. וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ. לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ.

פרשת והיה אם שמוע היא הפרשה השנייה בקריאת שמע (ספר דברים, פרק י"א, פסוקים י"ג-כ"א). בעוד הפרשה הראשונה ("שמע") עוסקת בייחוד ה' ובקבלת עול מלכות שמים, פרשה זו עוסקת בקבלת עול מצוות, בשכר ועונש, ובהבטחה על הגשמיות התלויה בעבודת ה'.

תוכן הפרשה

הפרשה כוללת כמה נושאים מרכזיים:

א. הבטחת השכר: הבטחה למטר, יבול ושובע ("ונתתי מטר ארצכם... ואספת דגנך ותירושך ויצהרך") בתמורה לשמיעה למצוות ולאהבת ה'.

ב. אזהרה מעבודה זרה: התראה מפני פנייה לאלוהים אחרים, שתוצאתה היא עצירת גשמים וגלות ("וחרה אף ה' בכם... ואבדתם מהרה").

ג. מצוות זכירה: חזרה על מצוות הנחת תפילין (יד וראש), לימוד תורה לבנים ("ולמדתם אותם את בניכם") ומצוות מזוזה.

ד. חתימה: הבטחה לאריכות ימים על האדמה שהבטיח ה' לאבות.

ההבדל בין שמע ולהיה אם שמוע

ההבדל בין פרשת שמע לפרשת והיה אם שמוע היא, שב"שמע" מקבל היהודי על עצמו את מלכותו של הקדוש ברוך הוא, וב"והיה אם שמוע" הוא מקבל על עצמו את קיום המצוות בפועל. בנוסף, פרשת שמע כתובה בלשון יחיד ("ואהבת", "בכל לבבך"), בעוד "והיה אם שמוע" כתובה בלשון רבים ("תשמעו", "בכל לבבכם"), שכן היא מבטאת את האחריות הכללית של עם ישראל זה לזה.

בחסידות מוסבר שפרשה ראשונה עוסקת יותר בביטול של הנשמה, והשנייה עוסקת בהמשכת הקדושה לתוך ענייני העולם הזה.

בחסידות

תוכן הפרשה פותח בהתניה מפורשת: "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי", וממשיך בהבטחת שכר גשמי של "מטר ארצכם בעתו", "דגנך ותירושך ויצהרך" ו"עשב בשדך לבהמתך", לצד אזהרה חמורה מפני עבודה זרה שתוצאתה "ועצר את השמים ולא יהיה מטר", ומסתיים בחזרה על מצוות תפילין, תלמוד תורה ומזוזה ככלי לשמירה על הקשר עם ה' בכל מצב. בתורת החסידות, ובפרט בביאורי אדמו"ר הזקן בספר התניא ובספרי התורה אור ולקוטי תורה, מוסבר כי המעבר מפרשת "שמע" לפרשת "והיה אם שמוע" הוא המעבר מיחודא עילאה ליחודא תתאה, בעוד שבפרשה הראשונה היהודי נמצא במצב של רצוא וביטול מוחלט לה' עד כדי "בכל מאדך" (למעלה מגדרי העולם), הרי שבפרשה השנייה העבודה היא בבחינת שוב – המשכת הקדושה לתוך כלי המציאות הגשמית והטבעית. החסידות מדגישה כי השימוש בלשון רבים בפרשה זו ("תשמעו", "לבבכם", "נפשכם") נועד להורות על כך שבעוד שהתעוררות הנשמה (בפרשה הראשונה) היא עניין אישי של כל יחיד, הרי שהמשכת השכינה לתוך העולם הגשמי דורשת את עבודת הכלל כגוף אחד, ובכך מתממשת התכלית של עשיית דירה בתחתונים.

הביאור בחסידות מעמיק עוד וקובע כי השכר המובטח בפרשה – הדגן, התירוש והיצהר – אינו רק "פרס" חיצוני על התנהגות טובה, אלא הוא תוצאה ישירה של בירור הניצוצות: על ידי קיום המצוות, היהודי מזכך את החומריות של העולם ומאפשר לשפע האלוקי לזרום בתוך הטבע בלי "מסכים" המסתירים אותו, ומכאן שהברכה הגשמית היא גילוי של האלוקות בתוך הטבע. יתרה מכך, אדמו"ר הזקן מסביר במאמריו כי המילה "והיה" מורה תמיד על שמחה, לרמז שעיקר קבלת עול המצוות צריכה להיות מתוך חיות ושמחה הנובעת מההתבוננות ("אם שמוע" מלשון הבנה) בגדולת ה', מה שהופך את קיום המצוות המעשיות לחלק בלתי נפרד מהדבקות הנפשית בבורא, ובכך מתאחדים שני העולמות – הרוחני והגשמי – לחטיבה אחת המצהירה על אחדות ה' בכל חלקי המציאות.

ראו גם

• פרשת שמע ישראל
• פרשת ציצית