הסבה

הֲסִבָּה (בכתיב מלא: הֲסִיבָּה ובשפה המודרנית הֲסָבָה) היא מצוות חירות בליל הסדר, הנעשית על ידי הישענות לצד שמאל בשעת אכילת מצה ושתיית ארבע כוסות יין. הסיבה מבטאת את היציאה מעבדות לחירות, ומהווה חלק בלתי נפרד מהאופן שבו מקיימים את מצוות הלילה.

מקור וטעם

חובת ההסיבה נובעת מהעיקרון שכל אדם חייב להרגיש ולחוות את עצמו בליל הסדר כמי שיצא ממצרים, כפי שנאמר: "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים". לפיכך, דרך האכילה והשתייה בלילה זה צריכה להיעשות "דרך חירות", כדרך המלכים והחשובים. אופן זה של ישיבה – הסיבה – הוא ביטוי לחירות ולהשתחררות מהשעבוד המצרי.

אופן ההסיבה

ההסיבה נעשית על צדו השמאלי של האדם בלבד. אין להסב על הצד הימני מפני טעמים רפואיים (סכנת חנק) וטעמים הלכתיים (הצורך לאכול ביד ימין). אין להסב לא על הגב ולא על הפנים, כי אין זו דרך חירות.

עני שאין לו כרים להסב עליהם, רשאי להסב גם כשהוא יושב על ספסל, או להישען על חברו – ובלבד שלא יישען על עצמו, שנראה כמי שדואג, ואינה דרך חירות.

גדר החיוב

ישנן שתי גישות מרכזיות לגבי חיוב ההסיבה:

דין במצה ובד' כוסות – כדי לצאת ידי חובת אכילת מצה ושתיית הכוסות כהלכה, יש לאכול ולשתות בהסיבה. לפי זה, אכילה או שתייה ללא הסיבה אינן תקפות, ויש לחזור ולבצע את המצווה כראוי.

דין עצמאי – ההסיבה היא חובה נפרדת, ונובעת מהצורך להראות את עצמו כאילו יצא ממצרים. היא אינה רק תנאי לקיום מצוות האכילה והשתייה אלא דרך ההופכת את סעודת הסדר למעשה של חירות.

הרבי מבאר שיש שההסיבה יש בה שני הענינים, היא גם דין מצווה בפני עצמה, וגם תנאי במצוות אכילת מצה וד' כוסות.

מדיני הסיבה

זמן ההסיבה: חובה להסב באכילת כזית מצה, כריך, אפיקומן, ובשתיית ארבע כוסות. בשאר הסעודה – אינה חובה, אך מעלה מן המובחר.

חזרה על אכילה/שתייה ללא הסיבה: מעיקר הדין, אם לא הסב – צריך לחזור ולאכול/לשתות בהסיבה. אך בדיעבד יש דעות שאין חיוב להסב בזמן הזה, ולכן ניתן לסמוך עליהן. לגבי מצה – טוב להחמיר ולחזור. לגבי כוסות – יש חילוק בין הכוסות השנייה (שאפשר לחזור לשתות בלי ברכה) לבין הראשונה, השלישית והרביעית (שבהן קשה לחזור בגלל איסור תוספת כוסות).

נשים: נשים פטורות מהסיבה לפי חלק מהפוסקים, שכן "אין זו דרך חירות להן", אך אם הן "נשים חשובות", חייבות להסב. בימינו נהגו רוב הנשים שלא להסב, ויש להן על מה לסמוך.

תלמיד ורבו: תלמיד היושב לפני רבו אינו רשאי להסב אלא אם הרב נתן לו רשות. בן האוכל אצל אביו – חייב בהסיבה, שכן אביו מוחל על כבודו.

בחסידות

דרגת "מסובין", אומר הרבי הריי"ץ היא דרגת עולם האצילות. ובליל חג הפסח "כולנו" - כל ישראל בדרגה זו.