ניגון בני היכלא

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
גרסה מ־23:42, 7 באוקטובר 2021 מאת Mz (שיחה | תרומות) (תקלדה, הגהה, ניסוח)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בני היכלא

בני היכלא הינו ניגון געגועים על פיוטו של האריז"ל (ושמו הקדוש - יצחק לוריא - רמוז בראשי תיבות של החרוזין של הפיוט[1]).

הפיוט עוסק במעלתה של שעת רעוא דרעוין בשבת. מקובל במסורת אצל חסידים שזהו מעשרת הניגונים של אדמו"ר הזקן.

אדמו"ר הזקן הכניס את הפיוט בסידור התפילה שלו ב'סדר סעודה שלישית' של יום השבת.

יחוסו של הניגון

מובא[2] שכאשר ר' יחיאל מיכל מזלוטשוב הגיע למגיד ממזריטש היה סועד ב' סעודות אצל הרב המגיד, וסעודה ג' היה עורך שולחן לעצמו. הרב המגיד ציוה את אדמו"ר הזקן שילך בשבת זו לסעודה שלישית אצל ר' מיכל. ושם קיבל אדמו"ר הזקן הניגון שהיה נוהג ר' מיכל לנגנו אצל הבעש"ט.

לכן מוצאים שהניגון מיוחס לפעמים גם לר' מיכל וגם להבעש"ט.

בחצרות מבית מדרשו של ר' מיכל מזלטשוב מנוגן הניגון בשינויים קלים.

ניגון זה הוא ניגון י' בספר הניגונים.

מילות הפיוט

שמו של המחבר, חרוז באותיות הראשונות של כל אחד מהבתים בפיוט, כאשר כל בית בנוי מ-2 צלעות והצלע השניה שלו מתחרזת עם שאר הבתים.

בניגון החב"די של הפיוט, המנגינה חוזרת על עצמה בכל שלוש בתים מהפיוט, וכך יוצא שהבית האחרון נותר בודד ונוהגים לחזור ולנגן אותו שוב ושוב.

מילות המקור: בְּנֵי הֵיכָלָא דִּכְסִיפִין לְמֶחֱזֵי זִיו דִּזְעֵיר אַנְפִּין. יְהוֹן הָכָא בְּהַאי תַּכָּא דְּבֵהּ מַלְכָּא בְּגִלּוּפִין. צְבוּ לַחֲדָא בְּהַאי וַעֲדָא בְּגוֹ עִירִין וְכָל-גַּדְפִין. חֲדוּ הַשְׁתָּא בְּהַאי שַׁעְתָּא דְּבֵיהּ רַעֲוָא וְלֵית זַעֲפִין. קְרִיבוּ לִי חֲזוּ חֵילִי דְּלֵית דִּינִין דִּתְקִיפִין. לְבַר נַטְּלִין וְלָא עָאלִין הַנֵי כַּלְבִּין דַּחֲצִיפִין. וְהָא אַזְמִין עַתִּיק יוֹמִין לְמִצְחָא‏ עֲדֵי יְהוֹן חַלְפִין. רְעוּ דִילֵהּ דְגַלֵי לֵיהּ לְבַטָּלָא בְּכָל-קְלִיפִין. יְשַׁוֵּי לוֹן בְּנוֹקְבֵיהוֹן וִיטַמְרוּן בְּגוֹ כֵיפִין. אֲרֵי הַשְׁתָּא בְּמִנְחָתָא בְּחֶדָוָתָא דִזְעֵיר אַנְפִּין.

האריז"ל

תרגום:
בני ההיכל הנכספים לראות זיוו של זעיר אנפין:

יהיו כאן בזה השולחן, שבו המלך בגילופין:

חפצו מאד באסיפה הזאת, בין מלאכים וכל בעלי כנפיים:

שמחו עתה בזו השעה, שבה רצון ואין כעס:

קרבו אלי, ראו כחי, שאין דינים חזקים:

לחוץ נוסעים ואינם נכנסים, אותם הכלבים החצופים:

והנה אזמין עתיק יומין למנחה, עד שהם יסתלקו:

רצון שלו שהוא גילה, לבטל את כל הקליפות:

ישים אותם בנקרתם, וייגנזו בתוך סלעים:

כי עכשיו במנחה, בשמחה של זעיר אנפין:

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. מהחרוז השני ואילך
  2. ראה בליקוטי סיפורי התוועדויות, מאת הרב מנחם זאב גרינגלס, במדור יחיאל מיכל מזלוטשוב. ועוד.