מנצפ"ך

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אותיות מנצפ"ך
מנצפך.jpg
אותיות האל"ף בי"ת
א ב ג ד ה ו
ז ח ט י כ ל
מ נ ס ע פ צ
  ק ר ש ת  
אותיות סופיות
ך ם ן ף ץ  
נקודות
אָ אַ אֵ אֶ אְ
  וׂ אֻ וּ אִ
חילופי אותיות
אתב"ש · אלב"מ · אכב"י ·
רל"א שערים · גימטריא · כתב מזוזה
סוגי אותיות
אתוון רברבין · אתוון זעירין
המחשבה · הדיבור · החקיקה · הכתיבה
רשימו · אש שחורה · אש לבנה

אותיות מנצפ"ך הן אותיות כפולות (מם פתוחה ומם-סתומה, נון כפופה ופשוטה וכדו') ואמרו רז"ל: "מנצפ"ך צופים אמרו", שהם נביאי הדורות, אשר גילו והזכירו את אופן השימוש באותיות הללו, כ"ב האותיות הרגילות הן בה' חסדים, והאותיות הסופיות הן בה' גבורות[1].

כי מאחר שלשון הקודש אינה שפה הסכמית שבני האדם יצרוה והסכימו עליה, אלא היא תורה שניתנה מאת ה', ולכל אות יש ערך ומשמעות רוחנית בהתאם לשורשה העליון, לכן רק הנביאים מוסמכים להורות את אופן השימוש באותיות התורה.

עניינן[עריכה]

בדברי חז"ל (ראה בפסקה הבאה "מקור המושג") קשורות חמש אותיות מנצפ"ך לגאולה, אך בחסידות ובקבלה מקשרים אותן גם לעניין הגבורה - שהן ה' גבורות המחלקות ומפרידות ההבל והקול בה' מוצאות הפה להתהוות כ"ב אותיות[2], דהיינו, שאותיות מנצפ"ך הן השורש לכל שאר כ"ב האותיות.

מקור המושג[עריכה]

מנצפ"ך צופים אמרום: הנה פשוט שהאותיות הסופיות לא חודשו על ידי הנביאים, אלא היו כבר בלוחות הברית, כמו שאמרו חז"ל [3] מ"ם וסמ"ך בנס היו עומדים, וכן, מנצפ"ך הלכה למשה מסיני [4]. והכוונה שצופים אמרום אינה שחדשו אותם, אלא שברבות העיתים נשתכח אם מקומן באמצע התיבה או בסופה, והנביאים, שנקראו צופים (מנצפ"ך נוטריקון מן-צופים) חזרו ויסדו דבר זה[5]

המקור הקדום ביותר בו מוזכר מנצפ"ך הוא מדרש רבה [6], ומצוטט מאוחר יותר בפרקי דר' אליעזר[7] ובילקוט שמעוני[8], וזו לשונו:

האותיות כפולות צופים אמרום:

כ"ך נרמז לאברהם "לך לך" - למאה שנה יוליד.

מ"ם ליצחק "כי עצמת ממנו מאד" - רמזו שהוא וזרעו עצומים בב' עולמות.

נ"ן ליעקב "הצילני נא" - מציל בשני עולמות.

פ"ף לישראל למשה "פקד פקדתי אתכם".

צ"ץ "הנה איש צמח שמו וגו" - זה משיח ואומר (ירמיה כג) והקימותי לדוד צמח צדיק ומלך מלך והשכיל ועשה משפט וצדקה בארץ.

טעם בנגלה לכפילותן[עריכה]

בספר צחות[9] מסביר, שמושב חמש אותיות אלו מעוגל, ולכן אינן יכולות (כביכול) לעמוד ללא סמיכה. לכן, אם הן באות באמצע מילה הן נסמכות על האות שאחריהן, אך בסוף מילה (כשאין להן על מה להסמך) פושטים את מושבן למטה (או סותמים אותו במקרה של ם) כדי שיעמדו ביציבות. יש להעיר ולהדגיש, שטעם זה מיוסד על שיטת גדולי ישראל הסוברים שצורת האותיות אינה מסיני אלא הסכמית.

מקומן בספירות[עריכה]

כ"ב אותיות הפשוטות שורשן מה"ח [10], וחמש האותיות הסופיות מנצפ"ך הן ה"ג שבבינה[11].

רומזות ליחוד מ"ה וב"ן ולגאולה העתידה[עריכה]

בכללות עניין הכפל מורה על יחוד מ"ה וב"ן, שהוא חיבור אותיות זכרים ונקבות[12]. והטעם שיחוד זה הוא גאולה, כי ענין הגאולה הוא העלייה וההתאחדות שתהיה לעתיד לבוא לספירת המלכות (ב"ן) עם שורשה (מ"ה). בפרטות יש בעליה זו לעתיד לבוא חמש בחינות: באותיות הן נרמזות באותיות הסופיות מנצפ"ך. בתורה הן נרמזות בפסוק "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וג¬בה מאד". באבות הן בחינות אברהם (כ-ך), יצחק (מ-ם) ויעקב (נ-ן), משה (פ-ף) ומשיח (צ-ץ) בספירות עניינן הוא חסד, גבורה, תפארת, חכמה וכתר.

ביאורים פרטיים[עריכה]

באופן כללי נאמר פעמים רבות בתורת החסידות שאותיות מנצפ"ך הם שורש הגבורות ומקומן בספירות העליונות הוא בבוצינא דקרדוניתא, וכן עניינן בגוף האדם שהן המחלקות ההבל והקול בה' מוצאות הפה (גרון, חיך, לשון, שיניים, שפתיים), אך לא נמצא כל ביאור פרטי - לא בתורת החסידות ולא בתורת הקבלה כיצד אות מסויימת זו רומזת דוקא לאופן מסויים בגבורה[13] או כיצד היא מורה על מוצא פה זה ולא אחר. (אמנם כתב האר"י ז"ל שיכות אותיות מנצפ"ך למוצאות הפה[14], אך לא מובנת כלל שייכותם הפרטית דוקא למוצאות אלו[15], וכפי שהקשו מעט מהמקובלים האחרונים[16]). מצד שני, נמצאו ביאורים שונים לעניינים אחרים באותיות אלו, וכדלקמן.

כ-ך[עריכה]

הוא עניין ספירת הכתר: פעמיים כ' הם 40 והוא "פתחו של אולם גובהו 40 אמה" והוא רמז לתורה שפתח בה אנכי [17], וניתנה ל40 יום כחשבון "וקשרו להם שני כתרים". ובפרטיות יותר:[18]כ' כפופה היא כיווץ, ך' פשוטה – התפשטות. ויובן על פי משל משכל האדם: ככל שגדול יותר המאמץ וכיווץ השכל והאדם מגיע יותר לפשיטות השכל (כפופה), כך גדול כוחו לירד ולהתפשט בפרטים וסברות. ואלו הן שתי הבחינות שבכתר: עתיק הוא כ' כפופה, ואילו חכמה סתימאה הוא ך' פשוטה. דהיינו, כ-ך מרמזות על נקודת ההבדל שבין פנימיות לחיצוניות הכתר: עתיק הוא כח הכיווץ ולכן מובדל לגמרי מהנבראים, ולעומתו חכמה סתימאה הוא כח ההתפשטות ולכן היא השורש הראשון לנבראים.

ם–ס[עריכה]

[19]אות ס' היא עיגול, ורומזת למקיף שאין לו שום הגבלה ושום קשר לעולמות. אות ם' היא ריבוע, ורומזת למקיף שיש לו שייכות למקבלים. אך למרות שיש לו שייכות בכל זאת נקרא מקיף והם אינם משיגים אותו. והטעם, כי הסיבה שבפועל אינם משיגים אותו אינה מצידו (מצד שהוא בלתי מושג בעצם), אלא כי הם מוגבלים. במקיף זה (בריבוע) דוקא ארבעה קוים, כי הם ארבע אותיות השם, ומהם נעשים ארבעת השמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן. שני העניינים הללו במקיף (מ"ם וסמ"ך - מקיף עצמי, ומקיף רק מצד המקבלים) הם שתי דרגות בחכמה סתימאה[20].

נ-ן[עריכה]

אות נ' כפופה נפילה - מלכות, אות ן' פשוטה קימה – בינה, מרמז על העליה שתהיה למלכות לעתיד לבוא למדרגת הבינה[21]. הכפילות נ-ן רומזת לחיבור זכר ונקבה, שהוא עניין היחוד, והוא עניין הגאולה[22]. יחוד נ-ן רומז לגאולה כי הוא עליית המלכות לשורשה בכתר: נ' כפופה היא ספירת המלכות[23], ן' פשוטה היא ספירת הכתר[24]. לעתיד לבוא תתעלה מלכות בכתר, שזה"ע אשת חיל (ספירת המלכות) עטרת בעלה (זעיר אנפין).

צ–ץ[עריכה]

[25]אות צ' כפופה צדיקים[26] – שעבודתם מגיעה עד שורש הנבראים, אות ץ' פשוטה בעלי תשובה - גילוי פנימיות עתיק[27].

פ–ץ[עריכה]

אות פ' היא פה - שהוא דיבור, והוא עניין ספירת המלכות[28]. אות צ' הוא צדיק. צדיק היא ספירת היסוד, והיסוד הוא הממשיך את טיפת העצמות. דהיינו, פ' מורה על החיצוניות וצ' על העצמות[29].

הרמז למנצפ"ך בגוף האדם[עריכה]

האר"י מבאר [30] בשלושה אופנים שונים כיצד נרמזות חמש הגבורות מנצפ"ך באדם:

בחמש מוצאות הפה[עריכה]

ץ' - גרון (מקור אותיות אחהע).

ן' - חיך (מקור אותיות גיכק).

ך' - לשון (מקור אותיות דטלנת).

ם' - שיניים (מקור אותיות זשסרץ).

ף' - שפתיים (מקור אותיות בומף).

בכללות הגוף[עריכה]

ם' כנגד החוטם (כציור הנחיריים בלי הקו האמצעי המבדיל).

ן' כנגד הזרוע.

ף' כנגד הפה

ך' (במילוי) כנגד כף היד

ץ' כנגד האצבעות (וציור הץ' רומז ליציאת האצבעות מכף היד).

כנגד חמישה דברים שם ערוה באישה[עריכה]

שער, קול, שוק, כף היד, כף הרגל. בהקבלה זו משייך האר"י ז"ל בפירוש רק את אותיות ם' ו-ן' לכף הרגל והיד, ולגבי כפ"ץ רק מסביר בכללות ששייכות לשלושת האיסורים העיקריים ואינו מסביר שייכותם הפרטית.


הערות שוליים

  1. ע"ח שער כח דרוש ב מ"ק בתחילתו, אוה"ת נ"ך א'רו
  2. שער היחוד והאמונה פ"ד.
  3. מסכת סופרים פ"ב
  4. ירושלמי מגילה א ח
  5. על פי כתב העת בית אהרן וישראל גליון קטו, תשס"ה, עמודים קא – קטז
  6. קורח רע"א
  7. בן הורקנוס – מתקופת הגאונים
  8. לר' שמעון הדרשן מפרנקפורט, חי בתקופת המאה הי"ג
  9. לאברהם אבן עזרא, בשער האותיות
  10. שבבינה, שהם שורש הז' מידות. עיקר המידות הן חמשת המידות חג"ת נ"ה, וע"י התלבשותן במלכות נוצרות כ"ב האותיות
  11. ע"ח שער כח דרוש ב מ"ק בתחילתו, אוה"ת נך א'רו
  12. תורה אור פרשת בשלח בד"ה לסוסתי ברכבי, והוא עניין שמירת שתי הבחינות שבכל שבת (והוא פירוש על דברי הפרדס בשער האותיות פכ"ו בשם הזהר חדש)
  13. כידוע, שה' גבורות הם: חסד, גבורה, תפארת, נצח והוד שבגבורה
  14. בע"ח שער כה דרוש ב מ"ק כתב שאות ץ' שייכת לגרון, ן' לחיך, ך' ללשון, ם' לשיניים, ף' לשפתיים
  15. למעט ף' ששיכותה לשפתיים מובנת בפשטות
  16. כגון ה"בית לחם יהודה" ועוד
  17. נראה שהכוונה לשתי הדרגות בכתר, עתיק ואריך, שעולות יחד 40
  18. תער"ב א ת"ג, תער"ב א' תרכ"ב
  19. כל הבא לקמן: על פי המשך תערב א תט"ז
  20. והם על דרך העניין שהוסבר לעיל לגבי כ-ך כפופה ופשוטה
  21. אוה"ת בראשית תרע"ד, 1366, ואוה"ת בראשית 1748
  22. אוה"ת בהעלותך שע"ח-ש"פ
  23. כי נ' ראש תיבת נופלים, ועניין הנפילה מראה על ספירת המלכות ש"לית לה מגרמה כלום"
  24. כי 50 שערי בינה הם בכתר
  25. אוה"ת שה"ש תרס"ט
  26. והוא יחוד אחור באחור, כי אות צ' היא י' (חכמה) הפוכה, שמורכבת על נ' (בינה) – והוא יחוד חכמה ובינה באופן של "אחור באחור" (כי האר"י ז"ל הורה לכתוב את הצ' כשיו"ד שלו הפוכה, כי חכמה נקראת אחור (כמו שכתוב "וחכם באחור ישבחנה"
  27. ואע"פ שתמונתה בכתב גם כן יו"ד הפוכה כמו הכפופה
  28. מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה
  29. אוה"ת וירא 1500, שמות צ"ב
  30. בע"ח שער כה דרוש ב מ"ק, ובשער מאמרי רשב"י - פירוש האדרא זוטא קדישא - בסופו