פסח שני: הבדלים בין גרסאות בדף

פסח שני (עריכה)

גרסה מ־04:55, 1 באפריל 2010

הוסרו 22,214 בתים , 1 באפריל 2010

אין תקציר עריכה

חזותיקוד ויקי

שלום

39,916

עריכות

@@ שורה 2: / שורה 2: @@
 '''פסח שני''' הוא חג החל ביום י"ד באייר. ביום זה, כל מי שנאנס ולא יכול היה להקריב את קרבן הפסח במועדו - י"ד ניסן, יכול להשלימו ולהקריבו ביום זה.
-== השהות בירושלים בפסח שני ובערב הפסח ==
+ידוע פתגם [[אדמו"ר הריי"צ]] שפסח שני ענינו שאף פעם לא אבוד, יכולים תמיד לתקן, אפילו מי שהי' טמא, מי שהי' בדרך רחוקה, ואפילו "לכם", שהי' ברצונו, אעפ"כ יכולים לתקן.<REF> [http://chabadlibrary.org/books/default.aspx?furl=/admur/tm/1/14/48&search=%D7%97%D7%95%D7%9C+%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%A2%D7%93 תורת מנחם]</REF>
+{{הערות שוליים}}
-מידי שנה בשנה, בערב חג הפסח, כאשר ההכנות הקדחתניות לליל הסדר בעיצומן, היו יוצאים עשרות רבות של אנ”ש והתמימים עוזבים את ביתם שבירושלים עיר הקודש, ומרחיקים נדוד, לכל מקום מתקבל על הדעת - מלבד ירושלים.
-מנהג זה החל בערב חג הפסח [[תשכ"ט]], הפסח השני שלאחר מלחמת ששת הימים, בהוראתו המפורשת של הרבי.
-מקורה של הוראה זו נובעת מכך שקרבן חג הפסח - בניגוד לכל שאר הקרבנות שהקריבו במקדש - מותר להקריבו בטומאה אם רוב (או כל) עם ישראל נמצא בטומאה. כיון שבזמן הגלות נמצא כל עם ישראל בטומאה, הרי אין כל מניעה, לכאורה, לעלות ולהקריב את קרבן חג הפסח כפי שעשו בזמן שבית המקדש עמד על מכונו ותפארתו.
-היחיד מכל רבני ישראל, כולל גדולי הפוסקים, שעורר על העניין - הוא הרבי.
-== פולמוס הלכתי רחב ==
-כאמור, הפולמוס ההלכתי החל לאחר מלחמת ששת הימים. כעת, כשיד ישראל תקיפה והר הבית נשלט בידי יהודים, עלו בבת אחת כל האספקטים ההלכתיים בנוגע להקרבת קרבן פסח בטומאה. כל הפוסקים, ובראשם ה[[רמב"ם]], מסכימים כי אף על פי שאין בית המקדש קיים, הרי מקריבין קרבן פסח. לנוכח הבעיה כי אין נביא שיקבע את מקומו המדויק של המזבח, סוברים הפוסקים שלמרות זאת הדבר אינו מעכב ואפשר להקריב קרבן פסח.
-הדיון ההלכתי היה מרתק ומפליא. לא מעט בירורי הלכה וספרים יצאו בעניין הזה. היו שגרסו כי צריך להקריב קרבן בכל מחיר ובכל תנאי, כאשר מנגד, ציבור של אלפי יהודים יראי שמים לא התייחס לנושא חמור זה שאיסור כרת רובץ לפתחו. גם אלו שדגלו בהקרבת [[קרבן פסח]] בכל מחיר, לא ענו על הצורך הבסיסי בשעה שלדאבוננו לא נותנים להקריב קרבן פסח בזה הזמן, וברור כי אם אפשר להקריב (ולא מקריבים בפועל) הרי שיש איסור בהימצאות בתחומי ירושלים, כיון שמי שנמצא “בדרך רחוקה”, אף הוא פטור מהקרבת הקרבן.
-שאלה זו התחדדה ביתר שאת, לנוכח ציבור גדול, בהם רבנים ואנשי מעשה שהיו נוהגים ללכת לכותל המערבי בערב חג הפסח אחר חצות כדי לקרוא דווקא שם את סדר קרבן פסח “זכר לקרבן פסח שהקריבו אבותינו”. הללו לא ידעו כי דווקא ב’הידור’ מנהג זה, הם עוברים על ספק איסור דאורייתא!
-כמו בכל עניין ודבר, חוות הדעת ההלכתית הטהורה, היא נר לרגליו של הרבי, כך גם את הנושא הזה נבחן אצל הרבי במשקפיים הלכתיות טהורות.
-בשיחת אחרון של [[פסח]] [[תשכ”ח]], הפתיע הרבי בביאור הלכתי ארוך בנושא קרבן פסח בזמן הזה, לאחר מלחמת ששת הימים. הרבי קישר זאת לא רק לגבי חג הפסח, אלא גם בנוגע לפסח שני - שהרי מי שלא הקריב בפסח ראשון, מצווה לעשות זאת בפסח שני.
-שיחתו המפתיעה של הרבי עוררה הדים רחבים ביותר. באותה שיחה מוגהת, קבע הרבי מסמרות “לפי עניות דעתי יש להימנע ולא להיות בי”ד באייר בתוך ט”ו מיל סמוך לירושלים”. אמנם באותה שיחת קודש התייחס הרבי אך ורק לעניין של פסח שני, כיון שלעניין פסח ראשון של אותה שנה, הנושא כבר היה ‘אבוד’. בשיחתו הארוכה והמקיפה הגיע הרבי למסקנה כי גם פסח שני מקריבין בטומאה, וממילא נוצרת בעיה הלכתית - כיצד מותר להיות בירושלים בי”ד באייר מבלי להקריב קרבן פסח, כאשר ברור שאם ישנו חיוב ולמרות זאת אין מקריבין - הרי העונש הוא כרת!
-המסקנה הברורה של הרבי הייתה שצריך לצאת מתוך ירושלים בפסח שני “ומכל שכן שלא לנסוע לירושלים ת”ו לי”ד אייר, ואפילו אם תמצא לומר שאינו אלא ספק וספק ספיקא וכו’”. בהגהה לאותה שיחה מוסיף הרבי כי כמובן כל מה שדיבר על פסח שני נוגע כמובן בפשטות גם לפסח ראשון.
-== מה היה בכל הדורות למן החורבן ועד הנה?==
-בצעד נדיר ומפתיע, שלח הרבי את אותה שיחת קודש אל הגאון הרב [[שלמה יוסף זוין]] ע”ה, עם הקדשה מיוחדת בו מאחל לו הרבי רפואה שלימה. בשולי הגיליון של אותה שיחת קודש כותב לו הרבי “למהררש”י שליט”א שלום וברכה ת”ח על הפ”ש ע”י הררח”ל שי’ ותהא רפוקו”ש ויבש”ט”.
-הרב זוין שידיו רב לו בהלכה, פתח בשקלא וטריא ארוכה עם הרבי סביב הדיון ההלכתי האם צריכים לצאת מירושלים או לא. בתאריך ג’ סיוון תשכ”ח שלח הרב זוין מכתב ארוך לרבי ובו מעלה שורה של תמיהות ושאלות הלכתיות הנובעות ממסקנתו של הרבי. בין היתר שואל הרב זוין: “זאת אומרת שלכל בני ירושלים, כרבע מיליון איש, צריכים לעקור בזמן פסח שני מירושלים?”. בהמשך מתעכב הרב זוין על פרטים רבים מתוך השיחה, ובסיום מכתבו הוא מוסיף וכותב “אבקש סליחת כ”ק שליט”א על שאני מעיז להציע בזה פליאותי הנ”ל. תורה היא וללמוד אני צריך”.
-זכה הרבי זוין לקבל מכתב תשובה מהרבי, בו הרבי משיבו אחת לאחת בפרטיות (המכתב, כולל מכתבו של הרב זוין נדפסו באגרות קודש חכ”ד). על השאלה “כיצד הרבי רוצה שאלפים יצאו מירושלים?” - כותב הרבי: “אלפים ורבבות יראים ושלמים המהדרים בהידור מצווה... יסוד הוא בשקלא וטריא שלי - שכיון שהמדובר: 1. בעניין ששיך בו כרת. 2. לאידך גיסא שהזכרים מבני י”ג שנה ומעלה יהיו משך שעות אחדות בדרך רחוקה מירושלים ת”ו לאו מילתא רברבא הוא ועל אחת כמה וכמה - שאלה שבלאו הכי בדרך רחוקה לא ידחקו את השעה ליכנס לירושלים ת”ו דווקא בשעות אלו”.
-מוסיף הרבי וכותב לרב זוין: “מסקנתי שיש ספק וספק ספיקא וכו’ בנידון דידן, ולכן אלו שבדרך רחוקה לא יעלו ומה טוב שהנמצאים בפנים - יצאו”.
-הרבי גם לא מתעלם מאותן בני קרתא דירושלים שהקפידו כל ימיהם שלא לצאת מירושלים: “דיון בפני עצמו בנוגע לאלה שמעולם לא יצאו מירושלים עיה”ק”.
-על שאלתו של הרב זוין מה התחדש כעת שלא היה במשך אלפי שנים, משיב הרבי: “שאלה עצומה מה היה בכל הדורות למן החורבן ועד הנה ... ולא מצינו שעקרו בערב פסח חוץ לירושלים”. משיב הרבי בפשטות “עד לאחרי המלחמה דאשתקד, הייתה יד האומות תקיפה כו’”.
-במילים פשוטות: כאשר יד ישראל תקיפה, הרי שהצורך בהקרבת הקרבן מקבל תוקף, ועל כן מורה הרבי לצאת מירושלים כדי שלא להיכשל חלילה בספק איסור כרת.
-== הדיון ההלכתי מקבל פרסום ==
-במשך שמונה שנים - החל מ[[תשכ”ח]], שנה לאחר מלחמת ששת הימים - ועד פסח שני [[תשל”ה]], ההוראה של הרבי לצאת מירושלים היתה בתוקפה.
-הסופר הנודע הרב בצלאל לנדוי ז”ל, סופר “המודיע” שהרבי העריכו מאד (ובחלוקת הדולרים אמר לו “אני קורא את המאמרים שלכם ב’המודיע’”), הקדיש שני מאמרים לליבון נושא הקרבת קרבן הפסח בזמן הזה. הכתבה פורסמה ב’המודיע’ בתאריך י”א ניסן תש”נ, כאשר במאמרו השני התמקד בהצעתו של הרבי להימצא בדרך רחוקה, וכך כותב הוא בין היתר: “רבים בינינו עוד זוכרים את הצעת כ”ק האדמו”ר מליובאוויטש בשנים ההן, לבני ירושלים, להימצא בי”ד אייר (פסח שני) בדרך רחוקה מירושלים”.
-בהמשך המאמר מביא הרב [[בצלאל לנדוי]] את כל הפרטים הנוגעים לדבר, ומביא בהרחבה את דעתו הק’ של הרבי. כשהוא נוגע בשאלה למעשה בפועל, בשנים אלה, הוא כותב: “כקש”ת האדמו”ר מליובאוויטש הקדיש לכך שיחה מיוחדת באחרון של פסח תשכ”ח ולאחר שקבע ש’רבו האוסרין להקריב קרבן פסח בזמן הזה ודחו ראיות המתירין’, והוא מביע דעתו: ‘ולענ”ד יש להמנע ולא להיות בי”ד באייר בתוך ט”ו מיל, סמוך לירושלים’”.
-הסופר ר’ בצלאל לנדוי מתייחס גם להשגותיו של הרב זוין על דברי הרבי ומביא את תשובותיו של הרבי על ההשגות אחת לאחת: “על השאלה האחרונה של הרב זוין “היכן מצינו את דין ‘דרך רחוקה’ בפסח שני?” עונה הרבי תשובה מפתיעה בפשטותה” - כותב ר’ בצלאל לנדוי, ומצטט את תשובתו של הרבי לרב זוין מהמשנה בפסחים שם דנים התנאים מה בין פסח ראשון לפסח שני, ובין ההבדלים לא מובא ההבדל של דרך רחוקה... כך שברור שדין דרך רחוקה קשור גם לפסח שני.
-הרב בצלאל לנדוי מביא בסיום מאמרו את מכתבו הנוסף של הרבי לרב זוין בשנת תשל”ה, בו מציין הרבי כי “נשתנה המצב ואין עתה האפשריות לבנות”.
-בשנה שעברה, לקראת פסח תשס”ב, הופיע מאמרו של ד”ר נריה גוטל בעיתון ‘הצופה’, ושם האריך בשיטתו של הרבי בנוגע ליציאה מירושלים ערב חג הפסח.
-== [[אנ”ש]] ממלאים את ההוראה ==
-בעקבות הוראות אלו של הרבי, נהגו עשרות רבות מחסידי חב”ד, לצאת מירושלים ולא להימצא בה או בקרבתה בערב חג הפסח, כדי שלא להיכנס לשאלה ההלכתית בנוגע להקרבת קרבן פסח בזמן הזה.
-המשפיע הנודע הגה”ח הרב [[משה וובר]] התארח בפסח הראשון שלאחר ההוראה (פסח תשכ”ט) אצל הרב ישעיהו הרצל, שהיה ממייסדי שכונת נחלת הר חב”ד, ובכך גם חיזק את השכונה החדשה. הרב וובר התארח בביתו במשך כל חג הפסח. כך נהג כל השנים עד הוראתו של הרבי בשנת תשל”ה על כך (ועל כך בהמשך).
-הרב [[שמואל שניאורסאהן]], ראש ‘כולל חב”ד’ באה”ק, היה בין אלו שדאגו לצאת [[מירושלים]], כאשר במקביל עשו מכך פרסום גדול בקיום דברי הרבי. הוא מספר לנו כי נהג להיות אצל גיסו הרב גרוזמן בכפר חב”ד, או לעיתים בהדסה עין כרם הנחשבת כ”דרך רחוקה” לעניין קרבן פסח.
-למרות שהרבי שלח בעניין מכתבים רבים, הרבי לא יצא ב’מבצע’ גדול סביב נושא זה, והשטורעם לא היה בערך וביחס לשאר מבצעיו הק’, אולי סיבת הדבר, כיון שאין זה עניין שיהיה אפשר להשרישו בקרב רבבות אלפי ישראל, ולצוותם לעזוב את בתיהם בערב חג הפסח. הרבי הביע את דעתו הברורה בנושא, ומי שחרד לדברי ההלכה שהרבי הציגם בבהירות, הבין לבד כי עליו לצאת באותן שעות בודדות בהם היו צריכים להקריב את הפסח.
-הרב [[ישראל גליצנשטיין]], זוכר גם הוא את אותה תקופה שהרבי הורה לצאת: לא כל אנ”ש היו יכולים לצאת, זה בהחלט לא היה פשוט לצאת מהבית בערב פסח; אבל היו עשרות רבות שאכן יצאו. בפסח שני, לעומת זאת, הרבה יותר יהודים עזבו את ירושלים. אני זוכר את עצמי כבחור שיצאתי ללמוד בכפר חב”ד ביום י”ד אייר מחצות ועד שעות הערב. כך גם נהגו רבים אחרים. היו קבוצות מאנ”ש שהיו חוזרים לפני השקיעה, כך שהיו חוזרים ברגל ממוצא לירושלים, וכך יצאו ידי חובה של להיות מחוץ לירושלים “בדרך רחוקה” בזמן הקרבת קרבן פסח.
-הרב זוין עצמו לא היה יוצא מירושלים, כיון שבשבילו זה לא היה פשוט לצאת. אבל מה שכן אני יכול לספר, כי דבריו של הרבי פעלו עליו להפסיק ללכת לכותל המערבי ולקרוא שם את קרבן פסח. בשנה הראשונה הרב זוין הלך לכותל, כפי שנהגו עוד רבים מבניה של ירושלים, כדי לקרוא את סדר קרבן פסח.
-נכדו של הרב [[שלמה יוסף זוין]], הרב נחום זוין, מספר לנו כי פעם שאל את סבו מדוע הוא אינו יוצא מירושלים, כפי שמציע הרבי, “הסבא השיב לי, נזכר הנכד, אם הרבי היה אומר את זה כהוראה של רבי - הרי שהיינו יוצאים מיד; אולם לאחר שכאן הרבי כתב זאת מנימוקים הלכתיים, ויש בזה ספק וספק ספיקא, הרי שאפשר להקל בזה”.
-בשיחה אמר הרב [[טוביה בלוי]], רב קהילת חב”ד ב[[נוה יעקב]], כי גם הוא זוכר את אותם ימים כאשר היו יוצאים מירושלים בערב פסח. “תקופה מסויימת” - הוא מספר - “יצאנו לנחלת הר חב”ד, אלא שלאחר מכן מצאו “פטנט”, בכך שהיו יוצאים מירושלים, ולפני השקיעה היו הולכים ברגל ממוצא ועד ירושלים, וכשהגיעו לירושלים היה זה בשעה שכבר אסור היה להקריב קרבן פסח.
-“הרבי הוא איש הלכה טהור” - אומר הרב בלוי - “אצל הרבי נמדדים העניינים בעולם הזה אך ורק על פי אמות מידה הלכתיות. ההלכה היא, ורק היא, הפלס עמה הוא מודד את המצב. גם כאן, כאשר התעורר עניין של ספק ספיקא של איסור כרת חלילה, הרי שהרבי כנשיא הדור ומנהיגו מעיר ומתריע על כך, כיון שברגע שנוצרה אפשרות תיאורטית להקרבת קרבן פסח כי יד ישראל תקיפה, הרי הרבי מרעיש על כך עולמות.
-“אני חושב שמכאן אפשר לראות עד כמה הרבי מקפיד על קוצו של יוד בהלכה וגם בספקות של הלכה, בעוד שאף אחד מהרבנים ומורי ההוראה, לא שת ליבו לדבר זה. “אין ספק” - מסכם הרב טוביה בלוי - “שכאשר מתבוננים בנושא ההוראה המפתיעה של הרבי בעניין היציאה מירושלים בערב פסח, אפשר לראות וללמוד פרק שלם בדקדוקי הלכה, שחס ושלום לא יהיה מצב שיהודי יעבור על ספק איסור כרת”.
-מעניין להוסיף כי גם הרבי מבעלזא, הרה”ק רבי [[אהרן רוקח]] זצוק”ל, הקפיד שלא להיות בערב פסח בירושלים, למרות שזה היה הרבה קודם מלחמת ששת הימים, וזאת בשל ספק העניין של קרבן פסח. עניין זה מובא בספר על הרה”ק מבעלזא, שם מסופר כי בחורף תש”ד הגיע הרה”ק מבעלזא לעיה”ק ירושלים, ובימים הסמוכים לבואו הביע את רצונו לעזוב את ירושלים, אולם הדבר לא יצא לפועל. כאשר התקרב חג הפסח, החל האדמו”ר להביע דרישה חד משמעית לעזוב לפני פסח, ואמר כי חייב לעזוב לפני פסח.
-אחיו הרה”ק ר’ מרדכי מבולגרייא זצוק”ל (אביו של האדמו”ר הנוכחי) הסביר כי אחיו חושש מאפשרות של המצאות בירושלים בזמן הקרבת קרבן פסח, ומעדיף להיות “בדרך רחוקה”.
-בהמשך הדברים מובא בירור הנושא בצד ההלכתי של העניין, כאשר הרה”ק מבולגרייא מרחיב רבות בפן ההלכתי.
-== הוראת העזיבה מתבטלת ==
-במכתב כללי שכתב הרבי בערב פסח שני, י”ג אייר תשל”ה, שינה הרבי את ההחלטה בעקבות כך שאין יותר יכולת ואפשרות תיאורטית לבנות על הר הבית. כמו-כן שלח הרבי את תוכן המכתב הכללי, לרב זוין, ובכתי”ק הוסיף הרבי בביאור הדבר. וכך מנמק הרבי את העניין: “בהמשך להשקלא וטריא, מאז חל דבר מה שנכתב ונאמר בשיחות [[אחרון של פסח]] תשכ”ח, בעוונותינו הרבים (כולל שמתחיל מביום הז’ (ממש - מכריזים) אחי הוא... ויעלהו גו’).. נשתנה המצב ואין עתה היכולת ואפשריות לשנות (ולבנות) כפי הדרוש להקרבת קרבן פסח וכו’ - ולכן גם אין מקום שלא להיות בערב פסח או בי”ד באייר קרוב לירושלים ת”ו. ויה”ר שיקויים בעגלא דידן בלשון הרמב”ם ישראל עושין תשובה ומיד הן נגאלין - וגם עשיית התשובה מיד - ויבנה בית המקדש במקומו ויקבץ נדחי ישראל”.
-הרבי קובע בבירור, כי מאז “היום השביעי” [כלומר למחרת סיום מלחמת ששת הימים - ש.ג.] מנהיגי ישראל רוצים למסור את הר הבית וירושלים לידי הערבים, ועל כן ממילא אין יד ישראל תקיפה. בכך הרבי לא רק שביטל את ההוראה, אלא באהבת ישראל העצומה שלו הוא הציל למפרע את כל האלפים שהיו צריכים לצאת במשך השנים ולא יצאו, בנמקו כי “כבר מאז ‘היום השביעי’ אומרים הם לאדום “אחי הוא... ויעלהו”.
-הרב [[טוביה בלוי]]: “רק בשנת תשל”ה, כאשר כבר היה ברור למעלה מכל ספק, כי יד ישראל לא תקיפה - כפי שהרבי כתב לזוין ש”כעת מתברר שהחל מ’ביום השביעי’, כלומר מיד לאחר ששת הימים, הם רוצים למסור ר”ל שטחים ואת ירושלים עיה”ק”, רק אז הרבי הורה להפסיק לצאת. הרבי למעשה הודיע כי כבר למפרע לא היה צריך לצאת, כיון שהתברר כי זו אכן הייתה כוונתם של המנהיגים מיד לאחר המלחמה. אבל כל זמן שהיה מדובר עדיין בגדר של יד ישראל תקיפה, הרבי הורה לצאת...”.
-הרב בערל וואלס זוכר היטב את אותם ימים שהיו יוצאים מחוץ לירושלים. “מידי שנה, לקראת חג הפסח, היו השטיבלאך ‘מתחממים’ בדיונים שסבבו סביב נושא היציאה. עשרות מאנ”ש היו יוצאים בקביעות. מי שחרד לדבריו של הרבי, הבין שצריך לצאת, למרות שזו לא הייתה הוראה בפרסום ניכר, וכפי שהרבי עצמו התבטא “מה טוב שהנמצאים בפנים - יצאו”. אני זוכר שהיינו מחשבים את הדקות שלפני הכניסה לירושלים, כדי לבדוק שאכן אין עוד שהות להקריב קרבן פסח, ורק אז היינו נכנסים רגלית בחזרה לירושלים.
-ונסיים במה שכותב הרבי בשיחתו מאחרון של פסח תשכ”ח (הרבי מכנה זאת “רשימתי”) “וכמה וכמה זמן לפני פסח שני ולאחריו לראות בטוב ירושלים עיר קדשנו ומקום בתי מקדשנו”.
-== ראו גם ==
-*[[פסח שני (מנהגים)]]
-*[[פסח שני והקהל]]
-*[[פסח]]
-== מקורות ==
-[http://chabad.info/index.php?url=article_he&id=1366 מאמר בחב"ד אינפו]
 [[קטגוריה:פסח]]