לימוד התורה

"	מסירת נפש הראויה לבני תורה הוא כדרשת רז"ל "אדם כי ימות באהל", להמית את כל התענוגים בעניני עולם. כי אפילו דברים קלי הערך בתענוגי עולם, מונעים המה מלהיות מסור ונתון באהלה של תורה.	"
– היום יום, א' בתמוז

תלמוד תורה הוא מצוה מן התורה, ומקורו בפסוק "שמע ישראל את החוקים והמשפטים אשר אנכי דבר באזניכם היום ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם". והוא כולל שתי מצות, מצוה אחת היא מצות לימוד התורה ומצוה אחת היא מצות ידיעת התורה.

לימוד תורה וידיעת התורה

מצות ידיעת התורה, היא מצוה על כל יהודי לדעת את כל התורה. בהגדרת "כל התורה" - איזה חלקים בתורה כלולים בחיוב ואיזה אינם, נחלקו הפוסקים, ויש בזה אופנים שונים. האריז"ל כותב, שכל נפש מישראל צריכה לעסוק בכל חלקי התורה - פרד"ס, ועל כן, צריכה הנשמה לירד בגלגולים רבים עד שילמד את כל חלקי התורה.

מצות לימוד התורה, היא מצוה תמידית החלה על היהודי בכל רגע ביממה, פרט זה לומדים מהפסוק "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה".

חיוב תלמוד תורה חל על היהודי בכל יום, עד יום מותו, וכמו שכתוב "פן יסורו מלבבך כל ימי חייך". מפסוק זה אף לומדים איסור לשכוח את אשר למד כבר, ואת החיוב לחזור על תלמודו.

מעלת זכירת הלימוד

בנוסף לחיוב ההלכתי לחזור על הלימוד להימנע מלעבור על איסור השכחה, מבואר בתורת החסידות שעל ידי זכירת התורה ה' שורה במוחו (שהרי "אורייתא וקוב"ה כולא חד") גם כאשר אינו לומד בפועל, משום שהתורה שיודע נמצאת וחקוקה במוחו. ולכן אומרת הגמרא שאיזהו תלמיד חכם "כל ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום, ואומר", וישנו חיוב לכבד ולעמוד מפני תלמיד חכם, מפאת כבוד התורה השרויה במוחו.

אדמו"ר הזקן מורה למעשה, שלמרות שהיה ראוי שכל אחד ילמד את כל התרי"ג מצות עם דקדוקיהן אף על פי כן, "מחמת צוק העיתים וקוצר רוח דעת המשיג ועומק המושג", אין זה שייך לכל אחד. לכן ממליץ ללמוד לפחות חמשה חומשי תורה הכוללת את כל התורה כולה, ואת סדר קדשים שנקראת בגמרא "חכמה".

לימוד בפה

בתורת הנגלה

אדה"ז פוסק שלימוד התורה צריך להעשות בפה, אלא אם כן עסוק הוא בעיון שכלי, ולומד זאת מהפסוק "לא ימוש דברי התורה מפיך". ואינו יוצא ידי חובה כאשר מהרהר במחשבה, כפי ההלכה בכל מצות התורה התלויות בדבור. ועל יסוד זה אומר שמצות תלמוד תורה הוא נכלל בסוג 'מצוות המעשיות', מכיון שדיבור נחשב מעשה, ע"פ הכלל ש"עקימת שפתיו הוי מעשה".

בנוסף, בגמרא דרשו את הפסוק "כי חיים הם למצאיהם", שהתורה היא מביאה אריכות חיים לאלו שמוציאים את דברי התורה בפה.

בתורת החסידות

בחסידות מבואר שלאותיות הדיבור שאדם מוציא מפיו כח מיוחד, משום שאותיות הדיבור מושרשים בנפש האדם במקום הכי עמוק, ולכן תלמוד תורה צריך להיות בדבור כדי שיומשך מפנימיות עצם שכלו, ורק כך יוכל להגיע לעומק ההשכלה שבתורה והלכה. והוספה זו היא בכל תכונות ההשכלה, הן של העומק, הן של הבנת ריבוי הפרטים והן היכולת להסבירו לקטן ממנו.

כח הדיבור של האדם הוא מיועד בדרך כלל עבור הזולת, שיוכל להשתתף בשכלו ומדותיו. בלימוד ישנם פעמים שאדם נחשב "זולת" אל עצמו, והוא כאשר בשעת הלימוד מפריעות לו מחשבות זרות, ואזי מועיל הלימוד בקול, כדי לגרש את המחשבה זרה, וכדי שיתרכז בלימודו.

לימוד התורה ברחוב

בתורה כתוב אודות לימוד התורה: "ושמתם את הדברים האלה על לבבכם . . ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך", ולמדו בגמרא שצריך ללמד את בנו תורה "כי היכי דליגרסו בהו", ומסביר אדמו"ר הזקן שכוונת הגמרא היא שצריך ללמדו עד שיוכל לגרוס את תלמודו כשהוא במצב של "ובלכתך בדרך".

מעלת חזרת אותיות התורה בעל פה מוזכר ומבואר במקומות רבים בתורת רבותינו נשיאנו.

בשנת תש"ב, התחיל אדמו"ר הריי"צ לדבר רבות על מעלת אמירת אותיות התורה, בקשר עם הקרירות הכפרנית ששררה ברחובות אמריקה בקשר ליהדות, החל מדברים שאמר לפני חברי מחנה ישראל ובהמשך לכך התקיים (באיסרו חג שבועות אותה שנה) חלוקת משניות בע"פ. בתקופה זו הסביר, שחיי האדם תלויים באיכות האויר שנושם, לכן צריך לגרום שהאויר שנושם יהיה אויר התורה שאז החיים הם בריאים, ולא אויר של כפירה שאז החיים חולניים, והדרך לטהר את האויר הוא על ידי אמירת אותיות התורה כשמהלך בדרך - בחוץ, וזה מביא "שמירה כללית ושמירה פרטית", וזה מחייב כל אחד לדעת חלק בתורה שיודע בעל פה שיוכל ללמדו ברחוב.

עוד אמר אדמו"ר הריי"צ אודות אמירת אותיות התורה (תרגום מאידיש): "אדם צריך להרבות באמירת אותיות התורה (אמירת תהלים, חזרת משניות), מתי והיכן שהוא יכול, כדי לחזק את קיום העולם, בכדי להנצל מחיבוט הקבר וכף הקלע, ולזכות לכל הגילויים הנעלים".

את סגולת אמירת אותיות התורה כדי להינצל מהעונשים חיבוט הקבר וכף הקלע, מפרט הרבי, ש"השעור להפטר מחבוט הקבר הוא שחלק ששי מהמעת לעת יאמר אותיות התורה, תהלים כו' לזכות לזיכוך הנפש להפטר מכף הקלע הוא, על ידי חזרה כל היום כמה שיש ביכלתו משניות תניא תהלים בעל פה".

השוואת תלמוד תורה לקיום המצות

סוגיא רחבה הנמצאת הן בהלכה והן בחסידות, הוא הנדון אם תלמוד תורה גדול מקיום המצות או להיפך.

בתורת הנגלה

בגמרא מובאת השאלה "תלמוד גדול או מעשה גדול" ולאחרי מחלוקת בדבר הוכרע שתלמוד גדול, מכיון ש"התלמוד מביא לידי מעשה". על יסוד זה כתבו הפוסקים שמעלת תלמוד תורה שקולה כנגד כל המצות.

לבד ממעלה זו שעל ידי לימוד התורה ידע האדם איך לקיים את כל המצות, ישנה מעלה במצות תלמוד תורה עצמה, ובגמרא למדו זאת מהפסוק "כי טובה חכמה מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה" שאפילו "חפצי שמים" שהם המצות אינם שוים ללימוד התורה.

על יסוד זה נפסק להלכה שכאשר ישנו לפני אדם מצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, אינו מפסיק את הלימוד בשביל קיום מצוה זו.

אך יחד עם זאת, מוצאים מעלה בקיום המצות, שכאשר ישנה מצוה שאי אפשר שיעשה אותה אחרים, צריך להפסיק את לימודו ולקיים את המצוה. ומבאר אדה"ז שסיבת הדבר היא, "כי זה כל האדם, כמו שאמרו חכמים תכלית חכמה, תשובה ומעשים טובים, ואם אינו עושה כן נמצא למד שלא לעשות, ונוח לו שנהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לאויר העולם".

עוד אומרת המשנה שלימוד התורה נמשל לענפי האילן, ואילו קיום המצות נמשלו לשרשי האילן, והרי אילן שיש לו ריבוי ענפים ומיעוט שרשים עלול להעקר ממקומו ברוח קלה, משא"כ אילן שיש לו ריבוי שרשים יוכל לעמוד גם ברוח חזקה.

בתורת החסידות

בתורת החסידות ישנם מקומות המפליאים במעלת לימוד התורה על פני קיום המצות, וישנם מקומות בהם מבואר מעלת קיום המצות על לימוד התורה. בהשקפה הכללית בכל אחד ישנו מעלה שאין בשני.

תענוג - ביטול

אחת ההגדרות שיש בהבדל בין לימוד תורה לקיום מצות, הוא בכך שבלימוד התורה התנועה הנפשית של האדם צריכה להיות של תענוג מהלימוד, ובקיום המצות צריכה להיות התנועה של ביטול וכפייה לקיים את רצון המצווה.

הגדרה זו נמצא כבר בספרים קדומים, כדברי רבי אברהם מן ההר, מהראשונים: "לא שייך טעמא (טעם), מצות לאו להינות ניתנו, אלא במצוה שהיא תלויה במעשה דוקא, שכשאדם עושה אותה אינו מתכוין לדבר הנאה, שאינו עושה אותה להנאת גופו אלא לעשות מה שנצטווה מאת השם, אבל מצות לימוד שהוא ענין ציור הלב וידיעת האמת, עיקר הציווי הוא לצייר את האמרת ולהתענג ולהינות במדע לשמח לבבו ושכלו". דבר זה אף נלמד מהפסוק "פקודי ה' ישרים משמחי לב". על יסוד זה ישנו איסור לאבל ללמוד תורה.

הרמב"ם מוסיף, שעל ידי שיתבונן וישכיל בעומק התורה, יבוא האדם לאהבת ה'.

בתורת החסידות מבואר שהגדרה זו נובעת מחילוק מהותי שישנו ביניהם. לימוד התורה הוא על ידי כח השכל, שמתאחד עם שכל התורה ביחוד גמור, ועל ידי זה מתאחד עם ה' שהרי אורייתא וקוב"ה כולא חד, וזה גורם אצל האדם תענוג. מה שאין כן קיום המצות הוא על ידי שיורד להשתמש בכח המעשה שלו, כח בו שווה למין החי, וירידה זו נעשית על ידי ביטול וכפייה עצמית. בלשון הגמרא לפעמים "מעשה" הוא מלשון כפייה, כמו "גט מעושה", "מעשין על הצדקה".

איזה גדול - עכשיו ולעתיד לבוא

תענוג וביטול הם שני פרטים חשובים בעבודת ה'. על ידי הביטול שב-מעשה גורם לאתערותא דלעילא - שה' יתבטל ממדרגיתו המרוממת, כדי להצתמצם ולהימשך בעולמות. אך ההמשכה והגילוי בפועל הוא בכח התורה דווקא. לפי זה מובן שמעלת התלמוד והמעשה שווים, ולכן בגמרא הכריעו בין מעלת התלמוד למעלת המעשה, רק מצד שבתלמוד יש מעלה נוספת שהיא מביאה למעשה.

מעלה זו שהתלמוד מביאה למעשה מתפרש (לבד מפירושו הפשוט, שעל ידי הלימוד יודע כיצד לעשות את המעשה) בסגנון הביאור בחסידות, שגם בתלמוד שהוא עבודה של תענוג, יש אופן נעלה יותר אליו בא לאחרי שלומד באופן של שמחה ותענוג, והוא הלימוד בקבלת עול מתוך ביטול.

לעתיד לבוא יהיה ה"מעשה גדול", מכיון שאז יושלם עבודת הבירורים שזהו עבודת המעשה, ועל ידי זה יתגלה מעלת המעשה, ככל הדברים לעתיד לבוא שיתגלה בהם מעלת התחתון, משום שסוף מעשה במחשבה תחילה. סיבה נוספת היא, שלעתיד לבוא העבודה תהיה בצורה הנעלית ביותר (מכיון שאז יועבר "רוח הטומאה מן הארץ"), ולכן תהיה אז עבודה שלמעלה מעבודת התענוג. ובכללות לעתיד לבא, לא יהיו הדברים תחת הגבלות של מעלות שונות, אלא רק עבודת ה' בטהרתה - שזהו עיקר ענין המעשה.

לעולם ילמד אדם במקום שלבו חפץ

מובא בגמרא: "לעולם ילמד אדם במקום שלבו חפץ". הדברים מובאים במקומות רבים בתורת רבותינו נשיאנו ובמכתבים של הרבי, תוך שהוא ממליץ לנקוט בדרך זה.

בחסידות מבואר הסיבה לכך שחכמת האדם תלויה ב"חפץ לבו", מכיון שפנימיות אבא פנימיות עתיק - הפנימיות של כח החכמה בנפש האדם, היא בכח התענוג שבו, וכשמתעורר אצלו בתענוג, זה פועל גם על שכלו.

סגולה לפרנסה ולשמחה

לאחד האדמו"רים שביקש מהרבי עצה לפרנסה לכלל ישראל, השיב הרבי להוסיף בלימוד התורה ובנתינת צדקה. לרב שבא לרבי וביקש ברכה להיות בשמחה, השיב הרבי כי יוסיף בלימוד התורה ועל ידי כך יהיה בשמחה.

עם הארץ

הגמרא מכנה כנוי של בזיון אודות מי שאינו מקיים מצווה זו "עם הארץ". בגמרא אף כתוב כי "ניתן לנוחרו ביום הכיפורים שחל בשבת". עוד אומרת הגמרא כי אסור להתלוות עמו בדרך, שכן חשוד הוא על שפיכות דמים מקל וחומר; ומה על חייו אינו חס - ללמוד תורה ולחיות, על חיי חבירו לא כל שכן.

דרך הלימוד

דרך הלימוד המקובלת מאז ומעולם מחולקת לשני חלקים; לימוד לעיון, היינו העמקה. ולימוד לבקיאות (גירסא), היינו לימוד במהירות יותר מתוך מטרה לרכוש ידיעות בתורה.

הבעל שם טוב היה לומד עם תלמידיו שיעור בגמרא. אופן הלימוד היה עם חריפות גדולה וגאונות, ולמדו את הרמב"ם, אלפס, רא"ש ומפרשים אחרים מהראשונים שהיו שייכים לגמרא הנלמדת. הבעל שם טוב היה נוהג לתרגם המילים לאידיש. אם למדו ערכין והגיעו למאמר רז"ל (דף ט"ו עמוד ב') "לשון תליתאי קטיל תליתאי" (= לשון שלישית הורגת שלושה), תירגם הבעל שם טוב: "לשון הרע הורג את כל השלושה: את המדובר, את המדבר ואת השומע. רק שזהו בלבושים רוחניים, הקשה מרציחה גשמית.

בקרב חסידות חב"ד היתה תמיד ההדגשה מיוחדת על לימוד הגמרא בעיון. (ברם גם מלימוד בקיאות לא הניחו ידם, בפרט מי שלא השיג ידו ללמוד בעיון, ואצל האדמו"ר הזקן היו מסיימים מדי שנה את כל הש"ס על פי ציוויו המפורש.)

המגיד ממעזריטש ציווה לתלמידו הגדול אדמו"ר הזקן כי ילמד מידי יום ויום גמרא בעיון

חסידי אדמו"ר הזקן היו קובעים לעצמם שיעור עיוני עמוק בגמרא שלש פעמים בשבוע לכל הפחות, זאת מלבד אשר היו מסיימים את כל הש"ס כולו מידי שנה בשנה על פי ציוויו המפורש של האדמו"ר הזקן.

אדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש אשר הקים את ישיבת תומכי תמימים קבע בישיבתו את דרך הלימוד בעיון, ואף רצה למנות כראש הישיבה את הגאון הידוע בחריפותו ובעמקותו מגדולי דורו רבי חיים מבריסק. הגאון רבי חיים מבריסק לא הסכים למינוי על אף ידידותו הקרובה עם אדמו"ר הרש"ב, (ככל הנראה בשל חפצו להקים ישיבה משל עצמו.)

בישיבת תומכי תמימים קבע אדמו"ר הריי"צ את הלימוד העיקרי ללימוד בעיון ובעמקות. גם קבע שעה מיוחדת לכתיבת חידושי תורה. בבתי המדרשות של חסידי חב"ד היו קובעים זמן ללימוד הגמרא בעיון, זאת לצד לימוד ספרי ומאמרי חסידות בעיון. הריי"צ גם ציווה שכל אחד ואחד יקבע לעצמו שיעור בלימוד גמרא בעיון.

הרבי כתב בליקוטי שיחות: "לפני עשרים שנה בהתוועדות של חג השבועות, ביקש אדמו"ר הריי"צ שלכל אחד יהיה שיעור בגמרא עיון ומכך שאמר זאת בשבועות, משמע, שיש לזה שייכות למתן תורה. ובאמת זהו פסק מפורש במשנה".

דרך העיון

בדרכי הלימוד בעיון ישנם דרכי לימוד רבים. דרך הלימוד המקובלת בחב"ד, יסודה מאחד מגדולי הדורות שהיה מקורב לחסידות חב"ד רבי יוסף רוזין.^{[דרוש מקור]} בשיחותיו מזכיר הרבי רבות את תורתו ואף התייחס לאופן לימוד בהפלאה רבה.

ראו גם

• ביטול תורה
• לימוד החסידות

לקריאה נוספת

• שולחן ערוך אדמו"ר הזקן, הלכות תלמוד תורה

קישורים חיצוניים

• לכבוש את העולם על ידי לימוד התורה בהוצאת ועד חיילי בית דוד - שבת פרשת בשלח תשע"ז
• תורתו אומנותו, בתוך 'הפנסאים' גליון 5 מנחם אב תשע"ו
• האם צריך ללמוד תורה בקול? ומתי צריך ללמוד תורה?