יציאת מצרים: הבדלים בין גרסאות בדף
מ (החלפת טקסט – "עצמותו " ב־"עצמותו ") |
מ (החלפת טקסט – "ה' אחד" ב־"ה' אחד") |
||
| שורה 22: | שורה 22: | ||
[[אדמו"ר הזקן]] מסביר כי יציאה תמידית זו עליה נאמר כי היא מתרחשת כל יום ועל אדם לחוש בכך, יציאה זו היא יציאת [[נפש אלוקית|נפש האלהית]] ממאסר ה[[גוף]] [[משכא דחויא]] ליכלל ביחוד [[אור אין סוף]] ב"ה על ידי עסק ה[[תורה]] וה[[מצוות|מצות]] בכלל. | [[אדמו"ר הזקן]] מסביר כי יציאה תמידית זו עליה נאמר כי היא מתרחשת כל יום ועל אדם לחוש בכך, יציאה זו היא יציאת [[נפש אלוקית|נפש האלהית]] ממאסר ה[[גוף]] [[משכא דחויא]] ליכלל ביחוד [[אור אין סוף]] ב"ה על ידי עסק ה[[תורה]] וה[[מצוות|מצות]] בכלל. | ||
יציאה זו מתרחשת בפרט בפרט בקבלת מלכות שמים ב[[קריאת שמע]] שבה מקבל וממשיך עליו יחודו ית' בפירוש, באמרו {{ציטוטון|ה' אלהינו ה' אחד}}. וזאת על פי המבואר בספר התניא כי המילה '''אלהינו''' הנאמרת ב[[שמע ישראל]] הוא על דרך הנאמר על [[אברהם אבינו]] "אלהי אברהם" וכו', שמשמעותה היא לפי שהיה בטל ונכלל ביחוד [[אור אין סוף]] ב"ה. רק שאברהם זכה לזה במעשיו והילוכו בקודש ממדרגה למדרגה, כמו שכתוב ויסע אברם הלוך ונסוע וגו', אבל אנחנו - בני ישראל - ירושה ומתנה היא לנו, שנתן לנו את תורתו והלביש בה רצונו וחכמתו ית' המיוחדים במהותו ו[[עצמותו]] ית' בתכלית היחוד, והרי זה כאלו נתן לנו את עצמו כביכול{{הערת שוליים|בספר התניא מובא כאן: כמו שכתוב ב[[זוהר]] הקדוש על פסוק ויקחו לי תרומה [דלי כלומר אותי והווה ליה לומר ותרומה אלא משום דכולא חד עיין שם היטב].}} ובכך נתן לנו את האפשרות ליבטל ביחודו יתברך, ולזה אין מונע לנו מ[[דביקות]] ה[[נפש]] ביחודו ואורו ית' אלא ה[[רצון]] שאם אין האדם רוצה כלל ח"ו לדבקה בו כו'. אבל מיד שרוצה ומקבל וממשיך עליו אלהותו ית' ואומר {{ציטוטון|ה' אלהינו ה' אחד}}, הרי ממילא נכללת נפשו ביחודו ית' ד"רוח אייתי רוח ואמשיך רוח", והיא בחינת יציאת מצרים. | יציאה זו מתרחשת בפרט בפרט בקבלת מלכות שמים ב[[קריאת שמע]] שבה מקבל וממשיך עליו יחודו ית' בפירוש, באמרו {{ציטוטון|ה' אלהינו [[ה' אחד]]}}. וזאת על פי המבואר בספר התניא כי המילה '''אלהינו''' הנאמרת ב[[שמע ישראל]] הוא על דרך הנאמר על [[אברהם אבינו]] "אלהי אברהם" וכו', שמשמעותה היא לפי שהיה בטל ונכלל ביחוד [[אור אין סוף]] ב"ה. רק שאברהם זכה לזה במעשיו והילוכו בקודש ממדרגה למדרגה, כמו שכתוב ויסע אברם הלוך ונסוע וגו', אבל אנחנו - בני ישראל - ירושה ומתנה היא לנו, שנתן לנו את תורתו והלביש בה רצונו וחכמתו ית' המיוחדים במהותו ו[[עצמותו]] ית' בתכלית היחוד, והרי זה כאלו נתן לנו את עצמו כביכול{{הערת שוליים|בספר התניא מובא כאן: כמו שכתוב ב[[זוהר]] הקדוש על פסוק ויקחו לי תרומה [דלי כלומר אותי והווה ליה לומר ותרומה אלא משום דכולא חד עיין שם היטב].}} ובכך נתן לנו את האפשרות ליבטל ביחודו יתברך, ולזה אין מונע לנו מ[[דביקות]] ה[[נפש]] ביחודו ואורו ית' אלא ה[[רצון]] שאם אין האדם רוצה כלל ח"ו לדבקה בו כו'. אבל מיד שרוצה ומקבל וממשיך עליו אלהותו ית' ואומר {{ציטוטון|ה' אלהינו [[ה' אחד]]}}, הרי ממילא נכללת נפשו ביחודו ית' ד"רוח אייתי רוח ואמשיך רוח", והיא בחינת יציאת מצרים. | ||
מסיבה זו, מסביר אדמו"ר הזקן, תקנו את פרשת יציאת מצרים בשעת [[קריאת שמע]] דווקא, למרות ש[[מצוות זכירת יציאת מצרים|היא]] מצוה בפני עצמה ולא ממצות [[קריאת שמע]] כדאיתא ב[[מסכת ברכות|גמרא]] ו[[שולחן ערוך|פוסקים]] אלא מפני שהן דבר אחד ממש. על כך מרומז גם בסוף פרשת יציאת מצרים המסתיים במילים {{ציטוטון|אני ה' אלהיכם}}, המורה על ביטול הנפש באחדותו יתברך, כמבואר. | מסיבה זו, מסביר אדמו"ר הזקן, תקנו את פרשת יציאת מצרים בשעת [[קריאת שמע]] דווקא, למרות ש[[מצוות זכירת יציאת מצרים|היא]] מצוה בפני עצמה ולא ממצות [[קריאת שמע]] כדאיתא ב[[מסכת ברכות|גמרא]] ו[[שולחן ערוך|פוסקים]] אלא מפני שהן דבר אחד ממש. על כך מרומז גם בסוף פרשת יציאת מצרים המסתיים במילים {{ציטוטון|אני ה' אלהיכם}}, המורה על ביטול הנפש באחדותו יתברך, כמבואר. | ||
גרסה מ־05:01, 28 ביולי 2016
|
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית. | ||
| אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים. | |||
לאחר שבני ישראל היו בארץ מצרים במשך כ-210 שנים, הקב"ה שלח את משה רבינו להוציאם משם. התהליך שארך כשנה, כלל את עשרת המכות, נטילת ממונם של המצריים וקרבן פסח; ומכונה "יציאת מצרים".
השיעבוד
עשרת המכות
היציאה
בתורת החסידות
שמה של ארץ "מצרים", מקביל למשמעות "מיצר" וגבול; ובעבודת ה' - הגבלות על הנפש שמפריעים לה לעבוד את ה' בשחרור וללא הגבלות. ההגבלות הללו קיימות בשני אופנים: א. שהנפש הבהמית מצירה לנפש האלוקית. ב. שהנפש האלוקית מוגבלת ביכולותיה להתעלות בקדושה (שכן אם היא תוכל לעלות ללא הגבלה, היא תתבטל במציאות).
המשמעות של יציאת מצרים בעבודת השם היא, הסרת המיצר והגבול. והיינו דהשכל שבמוח מאיר בלב במדות טובות בפועל ממש[1]. מסיבה זו יציאת מצרים היא פעולה מתמשכת ולא פעולה חד פעמית, שהרי כל יום ויום האדם מתעלה ויוצא ממיצר נוסף בעבודת ה'.
בספר התניא פרק ל"ז מבאר את המאמר:
אדמו"ר הזקן מסביר כי יציאה תמידית זו עליה נאמר כי היא מתרחשת כל יום ועל אדם לחוש בכך, יציאה זו היא יציאת נפש האלהית ממאסר הגוף משכא דחויא ליכלל ביחוד אור אין סוף ב"ה על ידי עסק התורה והמצות בכלל.
יציאה זו מתרחשת בפרט בפרט בקבלת מלכות שמים בקריאת שמע שבה מקבל וממשיך עליו יחודו ית' בפירוש, באמרו "ה' אלהינו ה' אחד". וזאת על פי המבואר בספר התניא כי המילה אלהינו הנאמרת בשמע ישראל הוא על דרך הנאמר על אברהם אבינו "אלהי אברהם" וכו', שמשמעותה היא לפי שהיה בטל ונכלל ביחוד אור אין סוף ב"ה. רק שאברהם זכה לזה במעשיו והילוכו בקודש ממדרגה למדרגה, כמו שכתוב ויסע אברם הלוך ונסוע וגו', אבל אנחנו - בני ישראל - ירושה ומתנה היא לנו, שנתן לנו את תורתו והלביש בה רצונו וחכמתו ית' המיוחדים במהותו ועצמותו ית' בתכלית היחוד, והרי זה כאלו נתן לנו את עצמו כביכול[2] ובכך נתן לנו את האפשרות ליבטל ביחודו יתברך, ולזה אין מונע לנו מדביקות הנפש ביחודו ואורו ית' אלא הרצון שאם אין האדם רוצה כלל ח"ו לדבקה בו כו'. אבל מיד שרוצה ומקבל וממשיך עליו אלהותו ית' ואומר "ה' אלהינו ה' אחד", הרי ממילא נכללת נפשו ביחודו ית' ד"רוח אייתי רוח ואמשיך רוח", והיא בחינת יציאת מצרים.
מסיבה זו, מסביר אדמו"ר הזקן, תקנו את פרשת יציאת מצרים בשעת קריאת שמע דווקא, למרות שהיא מצוה בפני עצמה ולא ממצות קריאת שמע כדאיתא בגמרא ופוסקים אלא מפני שהן דבר אחד ממש. על כך מרומז גם בסוף פרשת יציאת מצרים המסתיים במילים "אני ה' אלהיכם", המורה על ביטול הנפש באחדותו יתברך, כמבואר.