רבה בר נחמני

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
(הופנה מהדף רבה)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רבה
תקופתו הדור השלישי לאמוראי בבל
בית מדרש ראש ישיבת פומבדיתא
רבותיו רב הונא, רב יהודה
חבריו רב יוסף
תלמידיו אביי, רבא

רַבָּה בר נחמני היה אמורא בדורו של רב יוסף, ושניהם נחשבו לגדולי הדור בדורם. תלמידיהם היו אביי ורבא.

לאחר שנפטר רב יהודה, עלתה השאלה את מי למנות, את רב יוסף הידוע כבקיא עצום והיה מכונה כ"סיני" מכיון שהיה יודע כל מה שניתן בסיני, או את רבה שהיה ידוע יותר כחריף ועוקר הרים. שלחו את השאלה לפני חכמי ישראל, שפסקו כי רב יוסף עדיף בשל היותו בקיא, שכן מעלה זו נצרכת יותר ותמיד צריכים לזה שיודע הכל.

למרות זאת, רב יוסף סירב למינוי, שכן הייתה קבלה בידו שהוא יהיה ראש הישיבה במשך שנתיים וחצי, ולכן ידע שאם יתמנה לרב וראש ישיבה יפטר מהעולם לאחר שנתיים וחצי. הכתירו את עמיתו רבה, ורק לאחר שרבה נפטר כעבור כעשרים שנה, מינוהו לראש הישיבה, והוא נפטר כעבור שנתיים וחצי[1].

השם "רבה" הוא קיצור של השם "רבי אבא", ומכיון שלמרות היותו אמורא הוא מכונה בשם רבי, הרי זה מורה על גודל מעלתו של הקרוי בשם זה.[2]

הוא אמר על עצמו שהוא יחיד בנגעים ובאהלות[3]

בעוד שרבי זירא היה בחינת חכמה, ורבה היה בחינת בינה[4]. רבה מוזכר בפרק הראשון של התניא כמי שאמר על עצמו כבינוני, אמרה שעליה, ועל התמיהות שהיא מעלה, מבוסס ספר התניא.

חריף ומקשה[עריכה]

מובא אודותיו כי הוא היה "חריף ומקשה"[5]. בגמרא ישנה שאלה מה עדיף, חריף ומקשה, הוא מתון ומסיק, ולמסקנת הגמרא עדיף הוא מי שהוא מתון ומסיק, כלומר שאינו חריף כל כך, אבל מסקנת הדברים ברורה אצלו יותר. אדמו"ר האמצעי מסביר כי מי שהוא חריף ומקשה, הוא מעלה את האור עילוי אחר עילוי מהגילוי אל ההעלם, בניגוד לאותו שהוא מתון ומסיק, שהוא מביא את האור מההעלם אל הגילוי, ולכן לגבי המקבלים דווקא המעלה השניה עדיפה יותר.

אדמו"ר האמצעי[6] מסביר, כי וודאי שגם אותו שחריף ומקשה הוא לומד כדי להסיק את ההלכה, אלא מכיון שלימודו עולה בדרגה גבוהה כל כך הוא לא יוכל אחר ירידתו להמשיך שוב את ההלכה למעשה, וכאותו תלמיד מבית שמאי שהיו לו שלוש מאות תשובות להתיר צרת הבת מתוך חריפותו, בניגוד לכך אותו שהוא מתון ומסיק, למרות שהוא גם חריף ומקשה, ירידתו לאחר הפלפול היא כדי לדעת הלכה למעשה דווקא, ולכן יוכל לכוין אל מסקנת ההלכה. אם כי כאשר אותו שהוא חריף ומקשה יוכל בזאת לכוין אל ההלכה, אז מעלתו גבוהה יותר מהמתון ומסיק, שכן הוא בא ממקום גבוה יותר.

שמחה של מצווה[עריכה]

מובא בגמרא[7] כי הוא היה שמח ביותר, וכאשר חביריו אמרו לו "בכל עצב יהיה מותר", הוא הגיב "אנא תפילין קא מנחנא". אדמו"ר הרש"ב מסביר, כי השמחה האמתית בקיום המצוות, באה מאהבת השם שבאה מדביקות אמיתית, והוא מריבוי התענוג בנפשו במצות תפילין[8], עד שבא לכלל תענוג מפולש בנפשו, שזהו סיבת השחוק ששרשו בעצמות מקור התענוג שאינו מורכב בשום דבר, וכמו בלעו"ז פלשתים ליצנים היו, שהשמחה והשחוק דליצנות הוא מדברים של הבל ושטות שאין בהם שום ענין כלל, ובאה רק מפתיחת הלב ביותר, וכמו כן בחינת פלשתים דקדושה הוא פילוש ופתיחת הנפש בעצמותה בשחוק ושמחה הבלתי מורכבת בשום דבר, והיא השמחה של מצוה, שהמצוה מביאה אותו לכלל שמחה ותענוג מפולש, אך זאת דוקא על ידי הקדמת אהבה ויראה בחינת אהבה העליונה להתענג על ה'.[9].

הערות שוליים

  1. סוף הוריות.
  2. התוועדויות תשמ"ב חלק ב, עמ' 833.
  3. ראה מאמר הרבי בענין, בליקוטי שיחות חלק י"ב עמ' 64.
  4. סוף מאמר פורים תש"ח.
  5. כך מובא בספר שערי אורה. ולמרות שבגמרא מובא לגביו דווקא לשון אחרת, של "עוקר הרים", ולמרות שהמשמעות שווה, הרבי מסיק כי מסתבר יותר לומר שזוהי טעות סופר, ושמדובר אודות רבי זירא, שלגביו נאמר לשון זה. אגרות קודש כרך יח ו'תתע
  6. שערי אורה.
  7. ברכות ריש פ"ה.
  8. וברש"י שם פי' באופן אחר.
  9. אדמו"ר מוהרש"ב המשך תער"ב חלק שלישי, בס"ד. המשך בכתב, שלא נאמר, א'רסה.