רבי זירא

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רבי זירא
דור שלישי, לאמוראי בבל וארץ ישראל
רבותיו רב הונא, רב יהודה ורבי יוחנן
חבריו רבה בר נחמני, רב יוסף, רבי יצחק בר אבא
תלמידיו רבי ירמיה
רבי זירא היה אמורא שנולד בבבל, ולאחר מכן עלה לארץ ישראל. כאשר עלה לארץ ישראל הוא התענה מאה תעניות כדי שישתכח ממנו תלמודה של בבל.

רבי זירא היה בחינת חכמה, ורבה היה בחינת בינה[1].

חריף ומקשה[עריכה]

מובא אודותיו[2] כי הוא היה "חריף ומקשה". בגמרא ישנה שאלה מה עדיף, חריף ומקשה, הוא מתון ומסיק, ולמסקנת הגמרא עדיף הוא מי שהוא מתון ומסיק, כלומר שאינו חריף כל כך, אבל מסקנת הדברים ברורה אצלו יותר. אדמו"ר האמצעי מסביר כי מי שהוא חריף ומקשה, הוא מעלה את האור עילוי אחר עילוי מהגילוי אל ההעלם, בניגוד לאותו שהוא מתון ומסיק, שהוא מביא את האור מהעעלם אל הגילוי, ולכן לגבי המקבלים דווקא המעלה השניה עדיפה יותר.

אדמו"ר האמצעי[3] מסביר, כי וודאי שגם אותו שחריף ומקשה הוא לומד כדי להסיק את ההלכה, אלא מכיון שלימודו עולה בדרגה גבוהה כל כך הוא לא יוכל אחר ירידתו להמשיך שוב את ההלכה למעשה, וכאותו תלמיד מבית שמאי שהיו לו שלוש מאות תשובות להתיר צרת הבת מתוך חריפותו, בניגוד לכך אותו שהוא מתון ומסיק, למרות שהוא גם חריף ומקשה, ירידתו לאחר הפלפול היא כדי לדעת הלכה למעשה דווקא, ולכן יוכל לכוין אל מסקנת ההלכה. אם כי כאשר אותו שהוא חריף ומקשה יוכל בזאת לכוין אל ההלכה, אז מעלתו גבוהה יותר מהמתון ומסיק, שכן הוא בא ממקום גבוה יותר.

שמחה של מצווה[עריכה]

מובא בגמרא[4] כי הוא היה שמח ביותר ושחק בעת הניחו תפילין. אדמו"ר הרש"ב מבאר כי ענין השחוק הזה, הוא מריבוי התענוג בנפשו במה שסמך גאולה לתפלה או במצות תפילין[5], עד שבא לכלל תענוג מפולש בנפשו, שזהו סיבת השחוק ששרשו בעצמות מקור התענוג שאינו מורכב בשום דבר, וכמו בלעו"ז פלשתים ליצנים היו, שהשמחה והשחוק דליצנות הוא מדברים של הבל ושטות שאין בהם שום ענין כלל, ובאה רק מפתיחת הלב ביותר, וכמו כן בחינת פלשתים דקדושה הוא פילוש ופתיחת הנפש בעצמותה בשחוק ושמחה הבלתי מורכבת בשום דבר, והיא השמחה של מצוה, שהמצוה מביאה אותו לכלל שמחה ותענוג מפולש, אך זאת דוקא על ידי הקדמת אהבה ויראה בחינת אהבה העליונה להתענג על ה'.[6].

קישורים חיצוניים[עריכה]

הערות שוליים

  1. סוף מאמר פורים תש"ח.
  2. מובא בספר שערי אורה זה בפירוש מובא אודות רבה. ולמרות שבגמרא מובא לגביו דווקא לשון אחרת, של "עוקר הרים", ולמרות שהמשמעות שווה, הרבי מסיק כי מסתבר יותר לומר שזוהי טעות סופר, ושמדובר אודות רבי זירא, שלגביו נאמר לשון זה. אגרות קודש כרך יח ו'תתע.
  3. שערי אורה.
  4. ברכות ריש פ"ה.
  5. וברש"י שם פי' באופן אחר.
  6. אדמו"ר מוהרש"ב המשך תער"ב חלק שלישי, בס"ד. המשך בכתב, שלא נאמר, א'רסה.