פרשת העקידה

פרשת העקידה הינה פרשה המתארת את נסיון העקדה של אברהם אבינו. פרשה זו נאמרת לאחר אדון עולם.

אמירתה

אדמו"ר הזקן כותב בשולחן ערוך הרב, אשר טוב לומר בכל יום פרשת העקידה, בכדי לזכור זכות אבות וכן בכדי להכניע יצרו לעבודת ה' כפי שמסר יצחק אבינו את נפשו.

אדמוה"ז מבאר מדוע פרשת העקידה הינה בתחילת התפילה, ומביא כי צריך לומר את הפרשה בין היתר במטרה שאדם יכניע יצרו לעבוד את הקב"ה. אך עם זאת, לאור כך שבמהודרה השלישית השמיט אדמוה"ז את הטעם של המסירות נפש, נראה כי הטעם לאמירת פרשת העקידה בתחילת התפילה היא משום שסדר התפילה הוא במקביל לסדר עבודת הקרבנות, ובתחילת סדר הקרבת הקרבנות בבית המקדש היו שואלים: "האם האיר פני כל מזרח עד שהוא בחברון, והוא אומר הן". המפרשים פרשו, ש"אומרים לו עד חברון, בכדי להתברך בזכרון חברון בגלל המכובדים השוכבים שם על כולם השלום, וכן אמרו להזכיר זכות ישני חברון". ובתחילת התפילה שהיא במקום העבודה, אכן מתחילים בזכות אבות.

בראש השנה קוראים בתורה את פרשת העקידה, משום שבראש השנה נפקדה שרה.

מעלתה

אדמו"ר הזקן מבאר באגרת הקודש על מעלת העקידה. והרי פרשת העקידה אומרים בכל בוקר לפני התפלה, כהקדמה לתפלה שהיא יסוד העבודה של כל היום – שעיקר המעלה בזה היא "שאברהם אבינו ע"ה עשה זאת בזריזות נפלאה, להראות שמחתו וחפצו". כלומר, שאף שמצד הטבע וכולי, מכל מקום, בידעו שזהו רצונו וכוונתו של הקב"ה, עשה זאת בשמחה.

בתורת החסידות

בשיחת שבת פרשת בשלח, ט"ו בשבט, תשכ"ג, מביא הרבי את החילוק שבין המהדורה הראשונה למהדורה השנייה, בנוגע לטעם אמירת פרשת העקידה בכל יום – שבמהדורה הראשונה נאמר "כדי לזכור זכות האבות לפני הקב"ה וגם כדי להכניע יצרו לעבוד השי"ת כמו שמסר יצחק נפשו", ובמהדורה השניה נאמר רק "לזכור זכות אבות".

שמסירות נפש הוא עניין של ביטול במציאות, שזוהי מדריגה בעבודת ה', שאינה נוגעת כל כך להנהגה בפועל, כי, אף על פי שמבואר בתניא הטעם ש"צוה משה רבינו .. לדור שנכנסו לארץ לקרות ק"ש פעמיים בכל יום לקבל עליו מלכות שמים במסירת נפש .. משום שקיום התורה ומצוותי' תלוי בזה שיזכור תמיד ענין מסירת נפשו לה' כו'", מכל מקום, הרי יכול להיות קיום התורה והמצוות גם ללא התעוררות רגש המסירות נפש, כמבואר בתניא בענין "לא עבדו", שעומד על קיום התורה והמצוות ללא התעוררות אהבה ויראה, כי אם מצד אהבה המסותרת שבלב כללות ישראל, שזהו "זכות אבות", שהרי האהבה המסותרת היא "ירושה לנו מאבותינו". ולכן, במהדורה ב', שאדמו"ר הזקן מזכיר ענין זכות אבות בלבד, ללא ענין המסירות נפש, כלומר, שעבודתו היא בקיום התורה והמצוות מצד האהבה המסותרת בלבד, ולא באופן שיוצא ממציאותו, ועד שנקרא "לא עבדו", בגלל שנשאר כפי טבעו. אבל במהדורה ראשונה, שאדמו"ר הזקן מזכיר גם ענין המסירת נפש של יצחק – ובמילא גם בענין זכות אבות שמזכיר כאן כוונתו היא לא רק לאהבה המסותרת, אלא גם למדריגת עבודת האבות באופן של מרכבה, שהוא הביטול במציאות (מסירות נפש).