תפילת העמידה

המונח "שמונה עשרה" מפנה לכאן. לערך העוסק במספר שמונה עשרה, ראו שמונה עשרה (מספר).

תפילת העמידה, או תפילת שמונה עשרה (על שם מספר ברכותיה במקור) תוקנה על ידי עזרא הסופר ובית דינו - אנשי כנסת הגדולה בתקופת חורבן בית המקדש הראשון. לאחר שגלו ישראל מעל אדמתם על ידי נבוכדנאצר הרשע והתערבו בין הגוים, אבד מהם סידור תפילה כראוי. עמדו ותקנו חכמים סדר תפילה אחיד לימי החול, לשבתות ולימים טובים. הוא מהוה בסיס ויסוד של כל תפילה בקהל ישראל עד היום הזה, שחרית, מנחה, ערבית וגו'.

תפילת העמידה של ימות החול מכילה תשע עשרה ברכות (עם ברכת "ולמלשינים"). שלשת הברכות הראשונות מכילות שבחים לה'; שלש עשרה האמצעיות הן בקשות לצרכי האדם הפרטי והציבור כולו (כולל ברכת "ולמלשינים" אשר נוספה בשלב מאוחר יותר); בשלשת הברכות האחרונות (החותמות) מודים לה'. סדר התפילה בשבת וחגים שונה והוא בדרך כלל מכיל רק שבע ברכות למעשה.

תפילה זו נקראת גם בשם "תפילת לחש", כיון שמתפללים אותה בשקט, באופן שרק המתפלל עצמו משמיע לאזניו את המילים. כמו כן נקראת בשם "תפילת העמידה", כיון שמתפללים אותה בעמידה.

תפילת שמונה עשרה בחסידות

תפילת שמונה עשרה היא תכלית דבקות האדם בקונו שבשלבי עבודת התפילה.

אחרי שלבי ההתבוננות שבקטעי התפילה הקודמים המביאים רגשות אהבה לה', ובהם האדם עולה שלב אחרי שלב, מעולם העשייה שבו האדם מתבטל להקב"ה ברמה הנמוכה של יראה תתאה (היינו בקבלת עול מלכות שמיים), וכך עולה בעילוי אחר עילוי לעולם היצירה והבריאה, עד שמגיע בתפילה זו לעולם האצילות, שענינו הוא שבו אין רגש של ביטול.

זהו ביטול כל כך גבוה (יראה עילאה) שבו המושג רגש, אפילו רגש התבטלות, מורה על מציאות קיימת (הוכחה על זה שהביטול הוא לא בשלמות).

וזהו מדרגת עולם האצילות שהוא מאוחד עם הקב"ה בתכלית (יחודא עילאה) עד שאין הוא מציאות נפרדת כלל.

ברכות שמונה עשרה

שלושת הברכות הראשונות שעל הסדר מכונות בספרות חז"ל בשם 'ברכות השבח' או ברכת אבות.

ברכה א' מגן אברהם

הברכה ראשונה של שמונה עשרה מכוונת כנגד ספירת החכמה.

הבעל שם טוב אמר: טעם למה אנו אומרים [פותחים את העמידה ב־] 'אלהינו ואלהי אבותינו' כי יש שני סוגי בני אדם המאמינים בהשם יתברך: א' שמאמין בהקדוש ברוך הוא מחמת שהולך בדרכי אבותיו הקדמונים, ועם כל זה אמונתו חזקה; וה־ב' הוא מי שבא על האמנת הדת מחמת החקירה, והחילוק ביניהם הוא, שהסוג הא' יש לו מעלה שאי אפשר לפתות אותו, אף אם יאמרו לו כמה חקירות הסותרות ח"ו, כי אמונתו חזקה מצד קבלת אבותיו, ועוד שלא חקר מעולם, אבל יש לו חסרון, שהאמונה אצלו הוא רק מצות אנשים מלומדה, בלי טעם ושכל, אבל הב' יש לו מעלה, שמחמת שהכיר הבורא יתברך מחמת גודל חקירתו, הוא חזק באמונה שלימה ובאהבה גמורה, אבל גם כן יש לו חסרון, שבקל יכולים לפתותו, ואם יביאו לו ראיות הסותרות חקירותיו, יתפתה ח"ו, אבל מי ששני המדות בידו, אין לו למעלה ממנו, דהיינו שסומך על אבותיו הקדמונים בחוזק, וגם כן באה לו על ידי שחקר בעצמו, זו הוא אמונה שלימה וטובה, ולזה אנו אומרים אלהינו ואלהי אבותינו, גם יש לפרש בזה הכתוב (תהלים ל"ד) טעמו וראו כי טוב ה', רצה לומר, טעמו [מעצמכם להרגיש הטעם והיינו] מחמת החקירה, וראו לשון ראיית [מה שאתם רואים מאחרים] הנהגה כמו שהנהיגו אבותינו.

ברכה ב' אתה גבור

הברכה השניה מכוונת כנגד ספירת הבינה, ולכן בה מפורטים כל ההשפעות הבאות על ידי ספירת הבינה באופן פרטני.

ברכה ג' אתה קדוש

ערך מורחב – ברכת אתה קדוש

ברכת אתה קדוש עוסקת בקדושתו של הקב"ה כפי שמתגלה בספירת הדעת שהיא למעלה מהשגה וידיעה אלא באופן של פרישות ורוממות.

ברכה ד' חונן הדעת

ברכת אתה חונן היא כנגד ספירת החכמה דזעיר אנפין, ולכן אומרים בה "אתה חוננתנו" כי החכמה בראשו של אדם, היא הגורמת לו להבדיל בין הקודש ובין החול, וכן משום שזו הברכה הראשונה בתפילת שמונה עשרה שהיא בקשת צרכיו של אדם לאחר ברכות השבח, וזהו משום שאסור לאדם לשאול צרכיו במוצאי השבת קודם שיבדיל.

בחסידות מוסבר שזהו משום שהדעת היא הגורמת את עירבוב הרע מהטוב ואת האפשרות להכרה בעירבובו, כמו בחטא עץ הדעת שהאכילה מהעץ הביאה להכרה בין הרע לטוב וכן לעירבוב ביניהם, ולכן הברכה על ההבדלה ביניהם (שזהו עניינו של אור וחושך) נתקנה בברכת חונן הדעת.

ברכת סלח לנו

ערך מורחב – ברכת סלח לנו

בברכה זו מודגשת האמונה והבטחון, שעל האדם להיות נכון לבו בטוח בה' שוודאי יסלח לו, כי חפץ חסד הוא, וחנון ורחום, ורב לסלוח תיכף ומיד שמבקש מחילה וסליחה מאתו יתברך, בלי שום ספק שבעולם.

הראיה הפשוטה לכך היא שאנו מברכין בכל תפילת י"ח, - תיכף שמבקשים סלח לנו כו' - ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח, והרי לכאורה על פי הכלל הידוע שספק ברכות להקל, היינו צריכים להמנע מלומר זאת משום חשש ברכה לבטלה, אלא מכאן שאין כאן שום ספק כלל, מאחר שבקשנו סלח לנו מחל לנו.

ברכת השנים

איתא שכל השנה באומרו ב'שמונה עשרה' "ואת כל מיני תבואתה לטובה", צריך לכוון לחיטים למצה ואתרוג - במקום אחד נזכר מלבד הנ"ל גם יין לקידוש - ואז במילא תהיה כל התבואה לטובה.

תפילת אלקי נצור

בספר המנהגים הובא שנוהגים לומר בסיום תפילת שמונה עשרה - קודם "יהיו לרצון" השני - הפסוק של אותיות השם. מקור המנהג הינו מרש"י ב'מיכה'.

בספר "פסוק לי פסוקך" - לוקטו פסוקים מהתנ"ך לכל שמות האנשים ונשים לפי סדר הא"ב. הספר יצא לאור על-ידי הרב חיים צבי קעניג. המהדורה השניה יצאה לאור בט"ו במנחם אב תשנ"ג.

לעתיד לבוא

בתורה אור מחדש אדמו"ר הזקן שלעתיד לבוא יאמרו את תפילת שמונה עשרה בקול רם, ולא בלחש כמו בזמן הזה.

הרבי אומר שמעין מקור לכך - אבל לא ממש - ניתן לראות בדברי הזוהר, שאומר "לא אצטריך ליה לבר נש למשמע קליה בצלותיה, אלא לצלאה בלחש" [= צריך אדם שלא להשמיע קולו בתפילתו, אלא להתפלל בלחש]. ולאחר מכן ממשיך: "קול ברמה נשמע. ברמה, מאי ברמה, דא הוא עלמא עלאה עלמא דאתי" [= מהו ברמה? זהו העולם העליון, העולם הבא]. ומכאן משמע שבעולם הבא, לעתיד לבוא, לא צריכה התפילה להיות בלחש אלא באופן של "קול ברמה".

אמנם, הרבי ממשיך ואומר שאין זה מקור ממש וצריכים לחפש את המקור לחידוש זה, כי "בוודאי שדבריו של אדמו"ר הזקן עצמו הם מקור כו', אבל אף על פי כן, לא מסתבר שזהו חידוש של אדמו"ר הזקן, וכנראה, יש מקור לדבר גם בספרים שלפני זה".

קישורים חיצוניים

• משה שילת, בסולם התפילה - שמונה עשרה, באתר תורת חב"ד לבני הישיבות