גלגולי ישיבת תומכי תמימים ברוסיה הסובייטית
ישיבת תומכי תמימים נאלצה לעבור גלגולים רבים עקב רדיפות הקומוניסטים.
סניף קרמנצ'וג[עריכה | עריכת קוד מקור]
לעיר קרמנצ'וג עברה ישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש בשנת תרע"ח, כאשר מלחמת אשכנז ורוסיא התקרבה לעיר; היוקר האמיר, ולא נמצא מקור לכלכלת התלמידים.
תחילה עברו "תלמידי החדרים", אחריהם "תלמידי השיעור" ולבסוף גם "תלמידי האולם". אלו האחרונים נשארו בעיר עד לקיץ תר"פ, שאז עברו לתומכי תמימים רוסטוב, ואילו תלמידי "החדרים והשיעורים" נשארו ללמוד בעיר עד לחודש אייר תר"צ[1].
הרב ישראל נח בליניצקי שהיה מראשי חב"ד בקרעמנצ'וג, ניהל את הישיבה הן ברוחניות והן בגשמיות כשאת כל עבודתו עושה במסירות ובהתנדבות. לפרנסתו עבד כמנהל חשבונות, במפעל שהיה שייך לפני המהפיכה הקומוניסטית לאחים גוראריה (הרב שמואל גוראריה, הרב מנחם מענדל גוראריה והרב נתן גוראריה ובנו הרב יחיאל צבי גוראריה).
בין המשגיחים ומגידי השיעורים בישיבה, ניתן למנות את:
- הרב מנחם מענדל גריבוב (מגיד שיעור).
- הרב יחזקאל הימלשטיין (מגיד שיעור).
- הרב דוב בער קוזניצוב (משגיח).
- הרב מאיר אבצן (משגיח).
סניף פולוצק[עריכה | עריכת קוד מקור]
מחלקת תומכי-תמימים בעיר פולוצק נפתחה בתחלת קיץ תרפ"ו על ידי הרה"ת אברהם דרייזין (מאיור). בישיבה למדו התלמידים מישיבת תומכי תמימים קרמנצ'וג שעברו לפולוצק בעקבות הפחד ממעצר ומאסר.
על הנהלת הישיבה נימנו גם הרה"ת יחזקאל הימלשטיין והמשפיע הרה"ת שלמה חיים קסלמן ששימש גם כ"משפיע" בעיר.
אחר פסח תרפ"ז עזבה קבוצה קטנה של תלמידים בראשות הרה"ת אברהם דרייזין את הישיבה, בדרכם לפתוח מחלקה חדשה בוויטבסק.
הישיבה בפולוצק החזיקה מעמד עד לחורף תרפ"ט, שאז נשלח הרב שלמה חיים קסלמן לגלות והישיבה נאלצה להיסגר[2].
סניף אודסה[עריכה | עריכת קוד מקור]
ישיבת תומכי תמימים באודסה נפתחה בסוף חורף תרפ"ט, כאשר סגרו השלטונות את הישיבה תומכי תמימים פולוצק, משם הגיעה קבוצה בת עשרות אחדות של תלמידים ללמוד בעיר אודסה, שם התקיימה הישיבה במשך כל שנת תר"צ.
כמשגיחים בישיבה נשלחו לשם הרב מנחם מענדל פוטרפס והרב יעקב יוסף גורקוב[3]..
סניף ויטבסק[עריכה | עריכת קוד מקור]
בוויטבסק נפתחה מחלקה של תומכי תמימים בתחלת קיץ תרפ"ז, כשאז הגיעו לשם מהעיר פולוצק קבוצת תלמידים, כשבראשם הרב אברהם דרייזין.
בחורף תרפ"ט הגיעה לפולוצק קבוצה של תלמידים מהישיבה שנסגרה בנעוועל, והישיבה הלכה ונתרחבה עד שהפכה לישיבה המרכזית ברוסיה[4]. בישיבה למדו גם תלמידים שאינם מחסידי חב"ד, וזאת כיון שרוב מוחלט של הישיבות נסגרו, ומי מתלמידיהם שביקש ללמוד בא לתומכי תמימים.
סדר היום בישיבה התחיל בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר בעזרת הנשים של בית הכנסת חב"ד בעיר. בשעה שבע ירדו התלמידים מעזרת נשים לעזרת גברים, וזאת בשביל שלא לעורר חשד אצל המתפללים שהם למדו בעזרת נשים, אלא שעכשיו הגיעו לבית הכנסת. הסיבה לנקיטת הזהירות הייתה בשל המוסרים הרבים שהסתובבו במקום.
חלק מתלמידי הישיבה היו ישנים אצל חסידים בבתיהם, וחלק על ספסלי בית הכנסת.
מספר שנים שרדה הישיבה בויטבסק על אף המעקבים, אולם בחורף תרצ"א, גילו אנשי היבסקציה את הישיבה. חמשה-עשר איש ובהם רבנים, עסקנים ונכבדים תושבי העיר נעצרו. תלמידים שהיו מתחת לגיל 18 גורשו מהעיר.
אנשי המשטרה החשאית גילו את הישיבה בפורים תרצ"א, כאשר התמימים ביקשו להתוועד בביתו של הרב דובער יפה. על אף שהרב יפה ידע היטב את הסכנה שבדבר, הזמין את התמימים לביתו. הרעש שנעשה סביב ההתוועדות עורר את השכנים להלשין.
הנהלת הישיבה[עריכה | עריכת קוד מקור]
- הרב יהודה עבער (ראש ישיבה).
- הרב אברהם דרייזין (משגיח).
- הרב שניאור זלמן לוויטין (משגיח).
- הרב נחום לבקובסקי (משגיח).
- הרב רפאל כהן (מגיד שיעור).
- הרב אריה לייב ליפסקר (משגיח).
- הרב נחום גולדשמיד (משפיע באחת הכתות).
- הרב ישראל נחמן מריישין (ר"מ)
הערות שוליים
- ↑ ספר התמימים ח"א עמוד צז.
- ↑ ספר התמימים חלק א' עמ' צה.
- ↑ ספר התמימים ח"א עמוד פה.
- ↑ ספר התמימים ח"א עמוד פט.