תומכי תמימים מליטופול
תומכי תמימים מליטופול היה סניף חשאי קטן של רשת ישיבות תומכי תמימים, שפעל בין השנים תרח"צ-תש"א בעיירה מליטופול הסמוכה לחצי האי קרים.
היסטוריה[עריכה | עריכת קוד מקור]
על אף המרחק ממוסקבה, העיר מליטופול שהיתה עיר מסחר ובעל מיקום אסטרטגי עבור הממשל, שרצה בסוכני חרש של הק.ג.ב. ובשל כך עיסוק בעניני יהדות היווה סכנה.
כאשר רצו החסידים לפתוח בעיר סניף של ישיבת תומכי תמימים, לא התאפשר לשכן את הישיבה בבית כנסת כפי שנעשה בערים אחרות, והישיבה שוכנה במרתף ששכרו מאישה רווקה שגרה על גבעה קטנה בפאתי העיר.
בשל הסכנה לצאת מהמרתף, הבחורים שלמדו בישיבה במרתף היו שוהים בה שבועות וחודשים ברציפות, כאשר על אותם ספספלים שהיו לומדים בשעות היום, היו נחים בשעות הלילה. גם שאר התנאים הגשמיים היו מינמליים ממש, כולל מחסור בחדרי שירותים, באוכל, ועוד.
כיון שבאותה תקופה הצליחו אנשי המשטרה החשאית לעצור את רוב שדרת הניהול של רשת ישיבות תומכי תמימים, ואף החסידים שהצליחו להתחמק, נאלצו להסתתר ולא יכלו להמשיך לנוע בדרכים או לנהל את הישיבות, עבר ניהול הסניפים לידי הבחורים המבוגרים, אשר היו ניידים יותר ופחות חשדו בהם.
את סניף הישיבה במליטופול ניהל במשך תקופה ר' שלום מענדל קלמנסון (שהיה אז בגיל 18 בלבד), ובסביבות ל"ד בעומר ת"ש הוא עבר לשמש כמשגיח בישיבת תומכי תמימים כותאיס, ואת מקומו מילאו התלמידים ר' יהושע העשיל צייטלין ור' שלום מרוזוב, שהיו בגיל 17.
במשך שנה נוהלה הישיבה על ידי צייטלין ומרוזוב עד שנודע להם כי מחפשים אחריהם, והם נמלטו לכותאיס שבגרוזיה, כאשר הבחורים נותרו לבדם במרתף ללמוד.
בין התלמידים שלמדו בישיבה, היה ר' שלום דובער פבזנר, שבתקופה מסויימת אף היה התלמיד היחיד בישיבה.
הישיבה נסגרה לבסוף בשלהי הקיץ של שנת תש"א כאשר אנשי הק.ג.ב. דפקו על דלת המרתף והחלו לברר אודות מעשיהם של הבחורים במקום וממה הם מתפרנסים, ובעקבות זאת הבחורים נמלטו ועזבו את העיר. עובדה זו בדיעבד הצילה את חייהם, כיון שזמן קצר לאחר מכן נכבשה העיר על ידי הגרמנים ימ"ש וכל היהודים ששהו בה נרצחו על קידוש ה'[1].
קישורים חיצוניים[עריכה | עריכת קוד מקור]
- תשורה פבזנר, זכרונות מהישיבה (אנגלית)
הערות שוליים
- ↑ ספר התמימים חלק א' עמ' צד.