משתמש:קודש לנשיא הדור/מראי מקומות

		הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
		אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.	שיחה

קובץ:מראי מקיימס.png

עמוד בספר לקוטי שיחות, בו מראי מקומות רבים

מראי מקומות (או מראה מקומות. בראשי תיבות: מ"מ) הוא כינוי לציון המקורות בספרות התורנית. מראי המקומות כוללים ציון למקור הדברים או המקומות בהם הדברים נידונים בספרות התורנית שקדמה לספר, והפניה לספרים נוספים בהם ישנה הרחבה בנושא.

בדרך כלל מופיעים מראי המקומות בתחתית העמוד, ומציינים את הספר והעמוד או הפרק והפסוק.

הצורך במקורות

התורה הינה "ארוכה מארץ מידה, ורחבה מני ים", ולכן כאשר כותבים עניין בשם ספר בתורה, יש צורך לציין את מקור הדברים, על מנת לחסוך את החיפוש אחר המקור במקרה שיהיה צורך בכך, ולפנות את הזמן להשקעה בלימוד התוכן עצמו. כאשר הדברים מופיעים בדפוס, צריך גם לציין את המקום המדוייק. לפני הפרסום, כדאי לעיין קודם בספר על מנת לוודא שהדברים אכן כתובים בו.

בנוסף לכך, מטרת ציוני המקורות היא כדי לעזור ללומד, כי על ידי עיון במקורות יוכל להרחיב את ידיעתו והבנתו מתוך המקורות עצמם, בהם לעיתים מבוארים הדברים יותר בהרחבה.

על יסוד מאמר חז"ל דברי תורה וכו' ועשירים במקום אחר

פעם התבטא הרבי: "כל מראה-מקום מסייע ומוסיף בהבנת העניין. . כאשר ענין מסויים מתבאר במספר מקומות, יכולים וצריכים ללמוד ענין נוסף מכל מקום ומקום שבו נתבאר הענין, על-פי הכלל (חגיגה ג,א. ירושלמי שם פ"א ה"ה) "אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש"".

הרבי מבאר שבציון מראי מקומות "מבליטים את האחדות אשר בתורתנו הק' תורה אחת, וכיון שניתנו מיחידו של עולם, בודאי גם למעלה מזה, תורה יחידה".

הזכרה בשם אומרו

אחד מקניני התורה הוא הבאת דבר בשם אומרו. חז"ל אף מסבירים את החשיבות בדבר, ש"כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שנאמר: ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי".

הרבי מבאר שאדה"ז התעצם עם תורת רבותיו והכל יודעים שלך היא, וכך אמר על תורתו ביחס לתורת אביו ר' לוי יצחק.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דפדיה והשלימו אותו. יתכן שיש על כך פירוט בדף השיחה.

בחיבורי גדולי ישראל

רש"י.

הרמב"ם כתב את ספרו משנה תורה ללא ציון המקורות בדברי חז"ל לדינים המובאים בספרו. מאוחר יותר הצטער על כך, כמו שכתב בעצמו באחת מתשובותיו: "ודע שכל הדברים סתם שבו תלמוד ערוך הוא בפירוש בבלי או ירושלמי או ספרא וספרי או משנה ערוכה או תוספתא, על אלה סמכתי ומהם חברתי . . ועל זה נחמתי שלא חברתי ענין שאני אומר לך . . שכל הלכה שאינה במקומה באותו ענין אודיע מקומה". לעומת זאת, בספר המצוות הרמב"ם מציין למקורות הדינים שבהם נתבארו דיני המצוה.

ברצונו של הרמב"ם אף היה לעבור שוב פעם על חיבורו, ולהוסיף את המראי מקומות, כמו שכתב בהמשך התשובה: "ובדעתי - אם גוזר השם יתברך - שאעשנו, אף על פי שיש בו טורח הרבה". הרבי מסיק מכך, ש"מזה מובן שכאשר תלמידי הרמב"ם, תלמידי תלמידיו וכו', ובכלל כל המציינים את המקורות לספר הרמב"ם - בזה מתקיים רצונו של הרמב"ם שרצה לעשות כן בעצמו". ואכן במשך הדורות יגעו מפרשי הרמב"ם למצוא מקורות לדבריו. על מנת להשלים מטרה זו, יצאו לאור בהוראת הרבי ספרי מראי מקומות לספר משנה תורה.

רבי יהושע בועז חיבר מספר חיבורי "מראי מקומות" לתלמוד בבלי: "מסורת התלמוד" (בימינו מכונה "מסורת הש"ס") - הכולל בעיקר הפניות למקומות נוספים בגמרא. "תורה אור" - מציין את מקורות פסוקי התנ"ך המופיעים בגמרא. "עין משפט נר מצוה" - הפניות לפסקי ההלכה בגמרא המוזכרת, בספרי הרמב"ם, הסמ"ג, הטור ושלחן ערוך.

רבי אהרן מפיסארו כתב ספר "תולדות אהרן" בו מציין את המקומות בש"ס בהם התבארו פסוקי התלמוד. כהשלמה לכך כתב ר' אהרן בן ר' שמואל את הספר 'בית אהרן' המציין את הביאורים מתוך 36 ספרי חז"ל והמפרשים, בתוכם ספר הזוהר.

בתורת החסידות וחיבורי רבותינו נשיאינו

בספרי חסידות חב"ד הראשונים, לא מופיעים מקורות לרוב הענינים המובאים. החל מספר התניא, בו הודיע אדמו"ר הזקן בדף השער שהספר "מלוקט מפי ספרים ומפי סופרים", והסתפק בהודעה זו הכוללת את ספרו, ואף במידה מסויימת את כל חסידות חב"ד. אך בספר עצמו כמעט ולא ציין מקורות לנכתב. מאמריו שאמר ברבים נכתבו על ידי המניחים, והם נכתבו בצורה בה נאמרו, ללא הזכרת המקורות. הרבי מלך המשיח מסביר, שאצל אדמו"ר הזקן תורת רבותיו התאחדה עמו, ולכן לא היה צריך לומר דבר בשם אומרו. אמנם בספר לקוטי תורה הוסיף אדמו"ר הצמח צדק וציין מקורות רבים לתורת הנגלה וספרי קבלה למאמרים שנדפסו בספר, וכן ציונים למאמרים אחרים בהם התבאר העניין בצורה שונה או בהרחבה יתרה.

מאמריו של אדמו"ר הצמח צדק שנדפסו באור התורה מתאפיינים בציון מראי מקומות רבים בכל חלקי התורה, ואחריו נמשך הדבר במידה מסויימת גם אצל בנו אדמו"ר מהר"ש. מאמרי אדמו"ר הרש"ב הינם בסגנון של ביאור העניין מכל צדדיו לפי מסקנת העניין, כדרך הרמב"ם, ולכן בדרך כלל אינו מציין הרבה מראי מקומות, אך לעיתים מציין ומפנה למקורות.

בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן נכתבו מראי מקומות על ידי רבינו הזקן בעצמו, והוגהו והושלמו על ידי אחיו מהרי"ל מינוביץ' ור' מרדכי פוזנר. חלק מהמראי מקומות נכתבו על ידי אחרים, אך בכל אופן נכתבו בידי בר סמכא.. גם בשאר כתבי רבותינו נשיאינו בנגלה יש הדגשה מרובה בציוני מראי מקומות.

בדור השביעי

המ״מ - מעורר עכ"פ אחדים מהשומעים לראות בפנים, ובמילא לומדים דברים נוספים. ואפילו בשביל א׳ כדאי הציון. וזהו גם א׳ הטעמים שמרבים במ״מ (ובמפתחות) בזמן שנתרבה החושך וכו׳. וע״ד המבצעים. נוסף על דעירובין כ״א סע״ב. נד סע״ב

אחד ממאפייניה הבולטים של תורת הרבי הוא ציון המקורות בצורה מפורטת לכל עניין, ובתמצות רב. בנוסף לכך הרבי אף עורך בקצרנות השוואה בין המקורות השונים, ולעיתים אף מרחיב ודן בדברי המקורות באריכות.

עם בוא הרבי לארצות הברית בכ"ח סיוון תש"א מונה הרבי על ידי הרבי הריי"צ להנהלת קה"ת ומערכת אוצר החסידים, ובהוראת הרבי הריי"צ כתב הרבי מראי מקומות לספרי חותנו ומאמריו אותם הוציא הרבי לאור. כמו כן לכל הספרים שהוציא הרבי לאור בעצמו בתקופה זו כתב מראי מקומות. באגרת משנת תשי"א מציע הרבי לרב שיכתוב לרבי את הנושאים שהוא רוצה לדרוש בהם, על מנת שהרבי יספק לו מראי מקומות בנושאים אלו בשנת תשי"ד החל הרבי להכין הוצאה של ספר התניא בצירוף מראי מקומות ופירושים סביב העמוד, אך תכנית זו לא יצאה לפועל. בשנים מאוחרות יותר, הורה הרבי להוציא לאור ספרי מראי מקומות על התניא.

[דוגמאות מהערותיו של הרבי למאמרי רבותינו נשיאינו חב"ד – בהם דיוקים מפליאים – נאספו במאמרו של הרב יוסף ברוך הכהן פרידמן ב'כפר חב"ד' גליון 67 (ערב ראש השנה תשמ"ג) עמ' 22-23, 17, ומשם בספר 'ימי מלך' כרך ב' עמ' 805-815].

הרבי מעודד מחברי ספרים ומהדירים להרבות במראי מקומות מפורטים בספריהם. למחבר אחד כותב הרבי: "נכון במאד וביחוד שחלקים הבאים יהיו שלימים, כל המראה מקומות דאטו כולי עלמא בקיאי בש"ס נינהו".

אגרות קודש > כרך כז > י'קכז ספר הערכים.

מציאת מקורות לביאורי החסידות

הרבי מעודד מציאת מקורות בנגלה לכל הענינים שבתורת החסידות, אף שהחסידות עצמה יכולה לשמש כמקור. באגרת כותב הרבי:

ומה שכותב אשר יש אומרים שאין נוגע כל כך למצוא מקור או מקום מאמר חכמינו-זכרונם-לברכה או דין שהובא בדא"ח כי זהו בעצמו המקור – אני לא כן הוא עמדי. ולא עוד, אלא כשרואים במקור הרי כמה וכמה פעמים נתוסף הבנה גם בהענין בדא"ח. ולכאורה הוא גם חסידישער, לומר אשר ישנו מקור ואני לא מצאתיו מלומר שאני יודע שאין מקור והרבי חידש זה על-פי הוראה וכו'. -ובמוחש נראה בהגהות הצמח-צדק בדא"ח עד כמה נתיגע בזה. ואכ"מ.

כמו כן אומר הרבי כי יש עניין לציין כל מאמר בשם אומרו^{[דרוש מקור]}. הרבי אף הורה לרב שלמה יוסף זוין כי יש לציין מקור לסיפורים ולהעיר על מידת אמינותו של הסיפור ודייקנות המקור בפרטים. שידעו מה להשיב.

מאפיינים

הרבי מציין כדי שיעיינו בתוך הדברים ולהפכיים.

המאמר הנ"ל ישנו כבר ב"קופיר", וכבר נכרך בספרים. וכיון שכן, הרי ידוע מ"ש אדמו"ר האמצעי14: "ידעתי טבע אנ"ש שבדברים שבכתב שגם שמלאים טעות לא יחושו על כל הוצאה רבה להשיגם, וכאשר יבואו אותן הדברים בעצמן בדפוס . . גם אותו שקונה כורכו יפה ומניחו בקרן זוית כו'".

ולכן מזכיר אני את שנת אמירת המאמר עם כל הפרטים שבדבר – כדי שילמדו את המאמר, ולא ידחו זאת לאחר זמן, אלא ילמדוהו עוד הלילה, מחר, ועכ"פ בימים הקרובים. ולימוד זה יהי' נכלל בהוספה שקיבלו היום בבוקר בנוגע ללימוד החסידות15.

וכמו"כ בכל פעם שמזכירים ומציינים למאמר מסויים, הכוונה היא שאכן יעיינו בו!

בנוגע להציון למאמרים, הנה מאז שהתחלתי להגי' את המאמרים, הנני מציין מראה-מקומות, מתוך כוונה שילמדו את המאמרים ביתר עיון, שכן, לימוד ענין שלם על אתר, אינו דומה ללימוד הענין לאחרי שמעיינים גם במקומות אחרים שבו נתבאר הענין, וזוהי כוונת הציון למקומות אחרים – לעורר שיעיינו בהם, שעי"ז יהי' לימוד הענין ביתר עיון.

כשראיתי שהדבר לא הועיל, עלתה בדעתי "המצאה" חדשה, והתחלתי לציין למקומות כאלו שבהסתכלות שטחית, ב"מושכל ראשון", נראה שאינם שייכים להענין המבואר במאמר זה – אולי עי"ז תתעורר תשוקה לחפש ולשאול ביאור בשייכות הענינים.

לעת עתה – גם זה לא הועיל... וגם אלו שנעשית אצלם תועלת והוספה בלימודם בעיון – הי' זה במידה מועטה בלבד.

אמנם, כל זמן שלא עברו מאה16 שנה... עדיין יש תקוה שהדבר יביא לתועלת הנרצה.

באמירה הרבי מציין בד"כ באופן כללי לספר פלוני או למחבר פלוני.

לשונות במ"מ: ראה: ולהעיר מ: אבל ב/אבל ראה: ודו"ק: ע"ש: ואכ"מ: וש"נ: ובכ"מ: וצע"ג מ: וצע"ק מ:.

בקיצור גדול. הדיוק במ"מ. מכתבים כלליים.

הדיוק בממ של אדה"ז

בשנת תשל"ט כתב הרבי לעורכי הספר חידושים וביאורים בש"ס לגבי ההערות בשולי השיחות:

כשמצוין המקור לספרים ובפרט לספרי כינוס דכמה-וכמה מחברים (כשדי-חמד וכיו"ב) - מובן ש(ברוב הפעמים) אין מפורטים בההערה המקורות שהובאו בספרים אלה ולכן גם לא צויין ופורט הכסף-משנה שהעירו עליו, כיוון שהובא בהחתם-סופר ושקו"ט בו ובארוכה בשדי-חמד בהמשך דבריו שהובאו בההערה.

מאפיינים

ציון מראי המקומות נעשה בצורה תמציתית, ועל כן עליו להעשות בצורה המדויקת ביותר שתפנה את האדם למיקום המדיוק בו הובאו הדברים. כאשר מדובר בתחילת הספר, המאמר או המסכת, או בסוף - נוהג הרבי לציין בדרך הזו (לדוגמא: סוף מסכת תענית), ולא כפי שמקובל בדרך כלל, מפני החביבות שבדבר.

ברוב הספרות התורנית מראי המקומות נדפסו בתוך שטף הדברים, אולם היו אחדים שציינו את דבריהם בשולי העמוד (לדוגמה: שלחן ערוך אדמו"ר הזקן). הסיבה להעברת המ"מ לשולי העמוד, היא כדי להקל על הקורא. בתחילה רק בתורתו המוגהת של הרבי נדפסו המראי מקומות בשולי הגליון, עד שבשנת תשד"מ הבינו שרצון הרבי הוא שכל מראי המקומות יהיו בשוליים.

כאשר יש הערות ספורות, וכן היה נהוג בעבר, יש המציינים באמצעות כוכביות וכדומה. כיום נהוג בדרך כלל לציין באמצעות ספרות (1,2,3 וכן הלאה) או באמצעות אותיות האל"ף בי"ת.

ספרי היסוד

• תנ"ך - את המקורות בתורה, יש המציינים על פי ספר פרק, פסוק (דברים לב, א או חומש דברים פרק לב, פסוק א). בתורת הרבי מצוינים הם על פי הפרשיות - פרשה פרק, פסוק (האזינו לב, א). במידה וזוהי דרשה לפרשה מסוימת, יהיה כתוב "פרשתנו" במקום שמה.

בנביאים וכתובים, מציינים על פי ספר פרק, פסוק (כנ"ל). במידה וזהו ספר בעל שני חלקים, יש המצרפים את שם הספר וחלקו באמצעות מקף (שמואל-א). בתורת הרבי, כאשר מצוין לספר שופטים, מכיוון שזהו גם שמה של פרשה, כתוב "ס' שופטים".

• משנה - כאשר מציינים למשנה, בדרך כלל כאשר אין עליה גמרא (או שיש דיוק בנוסח המשנה שנדפסה במשניות) מציינים על פי מסכת פרק, משנה (פאה פרק א, משנה ב).
• תלמוד בבלי - כאשר מציינים לגמרא, עושים זאת על פי מסכת דף, עמוד (ברכות ג, א או דף ג, עמוד א). הסיבה שניתן לציין בצורה כזו היא, מכיוון שכל המדפיסים נמשכו אחרי חלוקת הדפים שעשה המדפיס הנוצרי דניאל בומברג בונציה בשנים ר"פ-רפ"ג.
• תלמוד ירושלמי - מכיוון שבירושלמי אין חלוקה אחידה לדפים בדפוסים השונים, נהוג לציין על פי מסכת פרק, הלכה (מקביל למשנה), תוך הדגשה שמדובר בירושלמי (ירושלמי פאה פרק א, הלכה ב).

ספרי המפרשים

כאשר מציינים לספרים שנכתבו כפירוש לספרי התנ"ך וספרי התלמוד, כותבים את שם המפרש ומפנים אל הספר המקורי לפי דרך ההפניה אליו. אך אם מדובר ב"דיבור המתחיל" ספציפי בתוך הפירוש, נוהגים לציין גם אותו. לדוגמא: "רש"י לסנהדרין צח, ב דיבור המתחיל "אי מן חייא". אם מצויין הספר ולאחריו שם המפרש, לדוגמא: "שמואל-א' ג, כז ובמצודות שם" - הכוונה היא לציין הן לספר המקורי והן לפירוש.

הספרות ההלכתית

• הרי"ף - בחיבורו של הרי"ף ונושאי כליו נהוג לציין על פי דפי הרי"ף, כפי שנדפסו במשך השנים (ברכות ג, ב בדפי הרי"ף). בתורת הרבי יש פעמים שכאשר מצוין לנושאי הכלים, מצוין על פי סוגיית הגמרא עליה מדובר.
• משנה תורה - בחיבור היד החזקה להרמב"ם ובנושאי הכלים מצוין להלכות פרק, הלכה (רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ב, הלכה א או ב, א).
• טור - כאשר מצוין לטור, מציינים על פי הסימנים. בבית יוסף - על פי הדיבור המתחיל. בשנים האחרונות יש המציינים על פי חלוקת ההלכות של השלחן ערוך (כפי שנערך בטור "שירת דבורה"). ובשאר נושאי הכלים - על פי ציוניהם.
• שלחן ערוך - בחיבורו המרכזי של רבי יוסף קארו, נהוג לציין לחלק ויש שגם/או להלכות סימן, סעיף (שלחן ערוך אורח חיים או/וגם הלכות השכמת הבוקר, סימן א, סעיף ב). כאשר מציינים להגהות הרמ"א, מציינים כנ"ל ויש המוסיפים "בהגהה". שאר נושאי הכלים מצוינים על פי סימן, סעיף קטן (מגן אברהם סימן א, סעיף קטן ב).
• שאלות ותשובות - בספרות השו"ת מציינים על פי שם הספר חלק (אם יש כמה) סימן, ואם יש גם סעיף (לדוגמה: שו"ת הרשב"א חלק ג סימן תיח, או שו"ת צמח צדק חלק אורח חיים סימן ד).

תורת החסידות

כאשר מציינים בתורת החסידות למאמר מסויים, הציון נעשה בדרך כלל לפי שמו ותאריך אמירתו. לעיתים אף מציינים את המקום בו נאמר המאמר (לדוגמה: דיבור המתחיל וידעת מוסקבא תרנ"ז). ציון באופן הזה הוא כאשר הנושא אליו מפנים מבואר לאורך כל המאמר, וכאשר מדובר בפרק מסויים מתוך המאמר, מצויין גם הסעיף. אך בדרך כלל ההפניה היא לפי הספר והעמוד בו נדפס המאמר. כאשר מדובר בהוצאה חדשה של הספר מציינים זאת בסוגריים (לדוגמא: אור התורה מגילת אסתר (קה"ת, תש"נ) עמוד קב).

יוצאים מן הכלל:

• ספר התניא - אליו נהוג לציין לפי החלק בתוך הספר והפרק. לעיתים הרבי מציין אליו לפי העמוד.
• לקוטי תורה ותורה אור - ספרים אלו הודפסו במתכונת של 2 עמודות בעמוד אחד, אך כל אחת מהן נחשבת לעמוד. לכן מציינים לדף, ובתוך כל דף ארבעה עמודים (לדוגמא: לקוטי תורה דברים לב, ג).
• אור התורה - הסדרה מחולקת לפי פרשיות התורה והמועדים, ולכן מיספור העמודים של הכרכים על ספר מסויים הוא כספר אחד (לדוגמא: אור התורה ויקרא מתחיל בעמוד תשכא).
• לוח היום יום - בשנים הראשונות הרבי היה מציין לפי העמודים, אך בשנים האחרונות הרבי מציין לספר לפי תאריך הפתגמים שבספר.
• לקוטי שיחות - מיספור העמודים בחלקים א-ב וחלקים ג-ד הוא כספר אחד.
• מאמרי הרבי - כיון שמאמרי הרבי מופיעים בכמה סדרות, נהוג בדרך כלל לציין למאמר לפי התאריך. אך במאמרים מוגהים מציינים בדרך כלל לפי מספור העמודים בספר המאמרים מלוקט.

לקריאה נוספת

• הרבי, לקוטי שיחות חלק לו, שיחה ב לפרשת כי תשא
• הרבי, שיחת יום שני של חג השבועות תשח"י
• הרב מיכאל חנוך גולומב, שערי לימוד החסידות
• הרב זושא וולף, הוצאת הספרים קה"ת, פרק אזניים לתלמוד, כפר חב"ד, תשע"ג
• הרב יואל קטן, הכנת ספרים ומאמרים בספרות התורנית, בית הוועד, תשס"ג