תלמוד ירושלמי

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

התלמוד הירושלמי נכתב בארץ ישראל ובו ביאורי המשנה כפי שנלמדו על ידי בני ארץ ישראל. מן האמוראים המרכזיים שתורתם בתלמוד ירושלמי הם רבי יוחנן וריש לקיש.

מבואר כי מעלתו של תלמוד ירושלמי גבוהה יותר מתלמוד בבלי והוא בבחינת אור ישר ללא ריבוי קושיות ופילפולים. ולכן אמרו חז"ל על רבי זירא שצם מאה תעניות על מנת לשכוח את תלמודה של בבל, כדי שיכול ללמוד את תלמודה של ארץ ישראל. כמו כן, מובא שהיו נוחים זה לזה בהלכה, ולא שהיו מסכימים זה לזה אלא שהיו נוחים זה לזה לקבל כל אחד סברת מי שחולק עליו. ועל כרחך יוצא מבין שניהם דבר ממוצע.

חלקים החסרים בירושלמי[עריכה]

מבואר באחרונים[1] שבב' התלמודים ישנם ענינים שלא הגיעו לידינו, ולפי הנראה היו אבדות המסכתות והמאמרים בסיבת ההריגות והשמדות של הפרסיים שעשו בישראל בסוף ימי האמוראים כ', וכל אלה הסיבות וההרפתקאות פגעו עוד יותר בירושלמי, לפי שעוד זמן רב מקודם פגעו בבני ארץ ישראל שמדות ורדיפות מהרומיים כו'".

לפי זה לכאורה, אי אפשר להוכיח במקומות שחסר בירושלמי[2] שהירושלמי פליג על דברי הבבלי מזה שבירושלמי לא מובא סיפור הנ"ל שבבבלי, מכיון שבירושלמי חסרה כל הגמרא.

אך הרבי שלל זאת, מכיון שכאשר הולכים בשיטה זו - לומר על כל דבר הקשה שכנראה נתבאר ענין זה בירושלמי, אלא שחלק זה בירושלמי לא הגיע לידינו - הרי "כלו כל הקיצין" על כל הביאורים והשקו"ט של גדולי ישראל בנוגע לחילוקים והפלוגתות שבין תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי, כי גם כאשר מצינו פלוגתא מפורשת בין הבבלי לירושלמי, אפשר לומר שהירושלמי חזר בו, ובמק"א בירושלמי מבואר כדברי הבבלי, אלא שחלק זה בירושלמי לא הגיע לידינו. ומאחר ש"לא יטוש ה' את עמו גוי" - מובן, ולא יתכן לומר שאין אפשרות ללמוד ולפלפל בדברי הירושלמי. ובפרט כאשר גדולי ישראל שקו"ט בחילוקים ובפלוגתות שבין הבבלי לירושלמי.

לכן קבע הרבי, שדווקא כאשר מוצאים בספרי הראשונים מאמרים מירושלמי שאינם נמצאים בירושלמי שלפנינו - בהכרח לומר שמאמרים אלו נאבדו מהירושלמי ולא הגיעו לידינו (מצד סיבות הנ"ל). אבל כאשר אין הכרח לדבר, אין לומר כן.

שיטת הירושלמי[עריכה]

הרבי הוכיח ששיטת הבבלי היא שמתחשבים עם מצב ההוה, ושיטת הירושלמי היא שמתחשבים גם עם המצב בעתיד. [3]

הערות שוליים

  1. אבל לאו "מר בר רב אשי" חתום על זה. - הרבי.
  2. לדוגמא: ארבעת הפרקים האחרונים דמסכת שבת.
  3. התוועדויות תשמ"ב חלק ב' עמ' 834..