איוב

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
(הופנה מהדף ספר איוב)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

איוב הינו דמות הצדיק הנדונה בספר איוב, החלק השלישי מה"כתובים" שבתנ"ך, שהועמד בנסיון קשה - ביסורים שהפכו להיות סמל לשיא של סבל ויסורים - "יסורי איוב".

תולדות חיים[עריכה]

בתחילת ספר איוב מתואר איוב כאיש "תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע.", היו לו 10 ילדים וכן עשירות מופלגה "וַיְהִי מִקְנֵהוּ שִׁבְעַת אַלְפֵי-צֹאן וּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי גְמַלִּים, וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת צֶמֶד בָּקָר וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת אֲתוֹנוֹת, וַעֲבֻדָּה, רַבָּה מְאֹד; וַיְהִי הָאִישׁ הַהוּא, גָּדוֹל מִכָּל בְּנֵי קֶדֶם."

בשלב הבא מתקיים דיון שמימי בו מביע הקב"ה את רמת צדיקותו של איוב והשטן טוען כי זאת רק עקב השפע הרב שניתן לו. ה' נותן רשות לשטן לפגוע ברכושו של איוב אך מזהירו שישמור את נפשו של איוב. ואכן כל רכושו של איוב נפגע, נשדד וכן בניו נספו בבית אחיהם הבכור. איוב קורע את בגדיו נופל ארצה משתחווה ואומר: "עָרֹם יָצָתִי מִבֶּטֶן אִמִּי, וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה. ה' נָתַן, וַה' לָקָח; יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ."

ויהי היום ושוב מתקים דיון בשמים בו אומר ה' לשטן הנה עשית לו כל זאת "וְעֹדֶנּוּ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתוֹ, וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם." והשטן טוען כי זאת כי ה' נתן לשטן רשות לפגוע רק ברכושו של איוב אך אם יפגע בגופו לא יחזיק איוב בצדיקותו. ואכן נותן ה' לשטן רשות לגפוע בגופו של איוב אך מתרה בו לשמור את נפשו. איוב מקבל צרעת קשה המורכבת משתי סוגי צרעת שמה שעוזר לאחד פוגע בשני.

אשתו של איוב אומרת לו "מה אתה עדין מחזיק בצדיקותך, קלל (ח"ו) את ה' ומת!" ויען איוב "כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי, גַּם אֶת-הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים, וְאֶת-הָרָע לֹא נְקַבֵּל?"

הויכוח[עריכה]

בשלב הבא (המהוה את עיקר הספר) שומעים שלושת רעיו של איוב - אליפז התימני, בלדד השוחי וצופר הנעמתי על מה שקרה לו ובאים לנחמו. וכאשר הם שוהים אצלו, ניטש ביניהם ויכוח, המהווה את עיקרו של הספר: הרעים טוענים כי יש שכר ועונש, והעולם מתנהל על פי הצדק, ואיוב טוען שאין צדק, וה' לא מנהיג את העולם, אלא נותן זאת למזלות - או שהוא מנהיג אותו בחוסר צדק. לאחר שלושה מערכות בהם כל אחד מהרעים משמיע את טענתו ואיוב עונה רואים הרעים כי לא יצליחו לשכנע את איוב, ובשלב הזה מתערב אליהוא בן ברכאל הבוזי, אדם נוסף שהקשיב לדיוניהם ומשמיע את טענתו המותירה את איוב חסר תשובה. בסופו של דבר, נגלה ה' בכבודו ובעצמו אל איוב, ומסביר לו שהוא אכן מנהיג את העולם בצדק, אך אדם לא יכול להבין זאת, כי מדרגתו פחותה.

לאחר שאיוב מתחרט על דבריו הראשונים, משיב ה' את עושרו, ואף מכפיל אותו ממה שהיה בהתחלה. בנוסף, נולדים לו ילדים כמספר שהיה לו בהתחלה, ואיוב חי עוד מאה וארבעים שנה.

דרגתו הרוחנית[עריכה]

חז"ל דנים בדבר, ראשית האם איוב אכן היה בעולם הזה, או שמא אינו אלא משל בלבד כדי ללמוד ממנו מוסר השכל. שנית, אם היה - מתי היה, ושלישית, מהי מדת צדקותו.

בכל מקרה, הריהו דמות הכתובה בתורת ה', והוא וכן כל הכתוב אודותו, הרי אלו דברי אלקים חיים - תורת אמת, ואין מקרא יוצא מדי פשוטו, הרי בודאי שקיומו של איוב וכל המסופר אודותו - אינה עובדה המוטלת בספק, והדיון אינו אלא, האם איוב הוא מציאות בעלת ערך בפני עצמו, או שמא לא נברא אלא לשמש כמשל וכהוראה לבני ישראל בעבודתם את ה'. כך או כך, מכיון שמסופר עליו בתורה - תורה מלשון הוראה, הרי זה בא ללמדנו לעבוד את ה'.

צדקותו של איוב היתה גדולה ביותר, וחז"ל הפליגו בשבחו ואמרו: ש"הטעימו הקב"ה לאיוב מעין עולם הבא", ועוד שבכמה ענינים נאמר בתורה שבחים באיוב יותר מבאברהם אבינו, ועד כדי כך שהדבר התבטא גם בהצלחה מופלגת בגשמיות. ולא זו בלבד, אלא שגם "כל הנוטל פרוטה מאיוב מתברך", כי "היה איש תם וישר וירא אלקים וסר מרע". ודייקו רז"ל בלשונם - פרוטה, שבזה אין הכמות קובעת, כי אם ממי באה הפרוטה.

אלא שבענין ההטעמה מעין עולם הבא, לא הגיע למעלת האבות, כמבואר בתוספות[1] מגודל צידקותו, הנה בכל פעם שבניו סיימו לעשות משתה, היה מקדשם ומקריב קרבנות בשביל כל אחד מהם, באומרו: "אולי חטאו בני וגו' בלבבם" בעת משתה היין. ומזה נלמדה ההלכה בדבר תענית בה"ב לאחר כל חג.

כגודל צדקתו כך גודל יסוריו בנסיון שהועמד בו, ויסוריו שהיו גדולים ביותר, היו לשם דבר - יסורי איוב, ואף על פי כן מכיון שהיו אלה רק בגשמיות, כתב הרמב"ן[2] שאפילו יסורים של איוב ע' שנה אין להן ערך כלל ליסורי הנפש שעה אחת בגהינום.

מפורסמת אימרתו בתפילתו: "רבונו של עולם בראת צדיקים בראת רשעים כו'", ומבואר בתניא שאין הכונה בזה שבבריאתם נבראו צדיקים או רשעים, כי הרי אז לא מגיע לצדיקים שכר על צדקתם, ולרשעים עונש על עוונם, שהרי נבראו כאלה. אלא הכונה היא, "בראת צדיקים" - שברא ה' אנשים בעלי נשמות גבוהות, המסוגלים לעמוד במדריגות הרוחניות והאהבה הגדולה לה' - של הצדיקים, ולעומתם "בראת רשעים" - שברא ה' אנשים עם נשמות נמוכות, שאינם מסוגלים למאוס ברע בתכלית ולבוא לידי אהבת ה' בתענוגים - להתענג על ה' מעין עולם הבא, אלא שיגיע אליהם כמעשה הרשעים, דהיינו, - במחשבתם והרהורם לבד, כאשר ינסה יצרם לפתותם לדבר עבירה ח"ו, אבל הם מתגברים על יצרם וידחוהו בשתי ידים.

ולא שיהיו רשעים באמת ח"ו, אלא שיש בהם יצר הרע כמו אצל הרשעים, אבל יהיו נלחמים תמיד ברע, להסיח דעתם מהם כדי לאכפיא לס"א. ולזאת נתן בהם כוחות להתגבר על היצר ולא לחטוא במעשיהם.

מקורות לעיון:[עריכה]

הערות שוליים

  1. ד"ה שלושה, מס' בבא בתרא יז א.
  2. 1בהקדמה לפירוש איוב.
(חלק מהחומר בערך נלקח מהספר "ערכים בחסידות").