תחנון

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תחנון כולל את הענינים הבאים: אמירת וידוי, י"ג מידות, ונפילת אפים. בשני וחמישי אומרים גם והוא רחום.

תחנון לאחרי שמונה עשרה דוקא

הרבי[1] מקשה, מה הטעם אמירת סלח לנו בשמונה-עשרה ותחנון לאחרי שמונה-עשרה דוקא – דלכאורה היתה צריך להיות אמירת תחנון בתחילת העבודה, כשם שצריך להתוודות על החטא קודם הקרבת הקרבן.

וביאר הרבי, כי, דוקא לאחרי העבודה דפסוקי דזמרה, ברכות קריאת שמע וק"ש, עד לשמונה עשרה, שאז היא הדביקות עם הבורא, אזי באים להכרה שאותם ענינים שהיו חשובים אצלו עד עתה לענין של עבודה ומצווה, הם בגדר ד"מחוי במחוג קמי מלכא", ובמילא, ה"ז "עבירה" שדורשת תשובה!

אמירת תחנון בימי הילולא

לומר תחנון ביום הסתלקות של צדיקים אדמו"ר הצמח צדק אמר שאדרבה, היכן יש עוד יום מתאים כל כך לומר תחנון מיום ההילולא שהוא עת רצון.[2].

הרבי סיפר: שאלתי פעם אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר מהו הטעם שאצל חסידי חב"ד נוהגים לומר תחנון ביאָרצייט של צדיקים (דלא כבפולין).

והשיב, שזהו הזמן היותר טוב לבקש ולפעול כו' ("וואו איז דאָ אַ בעסערע צייט אויף אויסבעטן").

ביאר הרבי: הביאור בזה – שאצל פולין אין אומרים תחנון, מפני שהעליה שביום היאָרצייט אצל הצדיק ש"באמונתו יְחַי'" פועלת עליה אצל כל מקושריו, שנמצאים במעמד ומצב שלמעלה מהענינים שצריכים לומר עליהם תחנון (אף שאין זה בדרך פנימיות); אבל חסידי חב"ד, שתובעים מהם פנימיות ועבודה דוקא, רוצים להעלות ("מיטנעמען") גם את הגוף, גוף רחוץ ("אַ אָפּגעוואַשענעם גוף"), ולכן גם אז אומרים תחנון.[3]

תחנון במנחה

מנהג חב"ד לומר תחנון במנחה.[4]

הערות שוליים