תפילת העמידה
תפילת שמונה עשרה תוקנה על ידי עזרא הסופר ובית דינו ("אנשי כנסת הגדולה") בזמן חורבן בית המקדש הראשון לאחר שגלו ישראל מעל אדמתם על ידי נבוכדנאצר הרשע, התערבו בין הגוים, ולא ידעו כולם לערוך תפלה כראוי, עמדו ותקנו נוסח תפלה קבוע לכולם, והוא עיקרה של כל אחת משלשת התפלות, שחרית מנחה וערבית.
בתפלת זו יש שמונה עשרה ברכות בימות החול. בשלש הראשונות יש שבחים לה', בשתים עשרה האמצעיות בקשות לצרכי האדם והצבור, ובשלש האחרונות הודיה לה' (ועוד ברכה "ולמלשינים" נוספה בשלב מאוחר יותר). בימי שבת וחג יש בה רק שבע ברכות.
תפלה זו נקראת גם בשם "תפלת לחש", כיון שמתפללים אותה בשקט, באופן שרק המתפלל עצמו משמיע לאזניו את המילים. כמו כן נקראת בשם "תפלת העמידה", כיון שמתפללים אותה בעמידה.
תפילת שמונה עשרה בחסידות
תפילת שמונה עשרה היא תכלית דבקות האדם בקונו שבשלבי עבודת התפילה.
אחרי שלבי ההתבוננות שבקטעי התפילה הקודמים המביאים רגשות אהבה לה', ובהם האדם עולה שלב אחרי שלב, מעולם העשיה שבו האדם מתבטל להקב"ה ברמה הנמוכה של יראה תתאה (היינו בקבלת עול מלכות שמיים), וכך עולה בעילוי אחר עילוי לעולם היצירה והבריאה, עד שמגיע בתפילה זו לעולם האצילות, שענינו הוא שבו אין רגש של ביטול.
זהו ביטול כל כך גבוה (יראה עילאה) שבו המושג רגש, אפי' רגש התבטלות, מורה על מציאות קיימת (הוכחה על זה שהביטול הוא לא בשלמות).
וזהו מדרגת עולם האצילות שהוא מאוחד עם הקב"ה בתכלית (יחודא עילאה) עד שאין הוא מציאות נפרדת כלל.