מודה אני

אמירת מודה אני היא הודאה לה' על החזרת הנשמה אחרי שהופקדה בלילה בידי הקב"ה.

יש לאומרה מיד כשמתעורר, כדי על ידי זה יזכור את ה' הנצב עליו ויקום בזריזות.

מכיון שבנוסח זה של מודה אני אין בו שם מז' שמות שאינן נמחקין, אין איסור לאמרו קודם נטילת ידים בעוד שאין ידיו נקיות.

ענינו של מודה אני על פי הפשט

ענינו של "מודה אני כו'" ע"פ חלק הפשט שבתורה הוא – הודאה לה' על "שהחזרת בי נשמתי". ואף שמברכים על החזרת הנשמה ברכת אלקי נשמה, מ"מ צריך לומר גם "מודה אני כו'", כי החיוב להודות על החזרת הנשמה הוא מיד כשניעור משינתו.

– כי כמו שהחיוב דברכת הנהנין הוא מיד כשנהנה (ועוד טרם שנהנה), כן גם החיוב דברכת הודאה על החזרת הנשמה - שהיא הנאה היותר גדולה, וכוללת את כל ההנאות הפרטיות שבעולם - הוא מיד כשניעור משינתו.

ובהיות שברכת אלקי נשמה, להיותה בהזכרת השם, אי אפשר לאומרה (עכשיו) קודם נטילת ידים, צריך להודות על החזרת הנשמה מיד כשניעור משינתו באמירת מודה אני עכ"פ.

ענינו של מודה אני על פי הרמז

ענינו של מודה אני כו' ע"פ חלק הרמז שבתורה: החזרת הנשמה בכל בוקר רומזת לתחיית המתים. כי שינה היא אחד מששים במיתה, ובמילא, החזרת הנשמה היא מעין תחה"מ. וזהו "שהחזרת בי נשמתי כו' רבה אמונתך": מזה ש"החזרת בי נשמתי", אנו יודעים ש"רבה אמונתך" לתחיית המתים.

ענינו של מודה אני ע"פ חלק הדרוש

החזרת הנשמה בכל בוקר – "חדשים לבקרים" – מה שהקב"ה מחזיר להאדם את נשמתו שהפקידה אצלו ואינו מעכבה בעד החוב שהאדם חייב לו, מראה על גודל אמונתו של הקב"ה – "רבה אמונתך". ומזה אנו דורשים ולמדים, שגם האדם צ"ל איש אמונים באופן כזה, ואסור לו לעכב את פקדונו של חבירו בשביל החובות שהמפקיד חייב לו.

ענינו של מודה אני כו' ע"פ חלק הסוד שבתורה

"מלך חי וקיים" הוא בחי' המלכות כמו שהיא מיוחדת עם בחי' היסוד [כי "מלך" מורה לספירת המלכות, ו"חי וקיים" – לספירת היסוד], וזהו "מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי", שהחזרת הנשמה באה מבחי' המלכות כמו שהיא מיוחדת עם בחי' היסוד.

ענינו של מודה אני על פי תורת החסידות

הביאור ע"פ תורת החסידות על מודה אני כו' הוא: התחלתו של סדר היום הוא במודה אני, שאומרים אותו קודם נט"י, אפילו בידים טמאות, לפי שכל הטומאות שבעולם אינן מטמאות את ה"מודה אני" של יהודי7. אפשר שיהי' חסר בענין זה או בענין אחר – אבל ה"מודה אני" שלו נשאר תמיד בשלימות.

וענין זה הוא מצד היחידה דוקא: בד' הבחינות נרנ"ח שייך ענין הפגם או גם טומאה כו', אבל מצד היחידה שבנשמה שמיוחדת תמיד בעצמותו ית', אין שייך כל פגם וטומאה ח"ו ונשאר תמיד בשלמותו.

(וזהו טעם הפנימי על מה שב"מודה אני" לא נזכר שום שם מז' השמות שאינם נמחקים, כי מכיון שה"מודה אני" בא מצד בחי' היחידה – עצם הנשמה, הרי ההודאה של עצם הנשמה היא לעצמותו ית' "דלא תפס בשם").