מצווה

		ערך זה נמצא בעיצומה של עבודה ממושכת. הערך פתוח לעריכה.
		אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.

מצווה היא ציווי מהקדוש ברוך הוא על האדם, על עשיית פעולות מסויימות או הימנעות מהן. עם ישראל הצטווה במתן תורה לקיים את התרי"ג מצוות המצוות מפורשות בתורה שבכתב ובפירוט בתורה שבעל פה, ועליהם נוספו שבע מצוות דרבנן. אומות העולם הצטוו לקיים את שבע מצוות בני נח.

היסטוריה

ערך מורחב – שבע מצוות בני נח

ערך מורחב – מתן תורה

עוד בראשית הבריאה, אחרי בריאתו של אדם הראשון, הונח בגן עדן והוזהר על ידי הקב"ה: "וַיְצַו ה' אֱלֹקִים עַל-הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ-הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ
שגיאות פרמטריות בתבנית:מונחון
לא נמצא templatedata תקין מוֹת תָּמוּת". ציווי זה כלל מצוות עשה לאכול מכל עצי הגן, ומצוות לא תעשה שלא לאכול מעץ הדעת. אך הנחש הכשיל אותו ואת אשתו חוה בחטא עץ הדעת, ובאי-קיום מצוות ה' היה זה החטא הראשון בהיסטוריה האנושית.

אחרי המבול בו נמחה כדור הארץ על יושביו עקב חטאיהם היו נח ובניו היחידים על פני הארץ ומהם התיישב העולם מחדש. ביצאם מהתיבה הצטוו בשבע מצוות השייכות לכלל בני האדם ובהם תלוי קיום העולם. הרמב"ם סובר כי בשש מהן כבר הצטווה אדם הראשון.

אברהם אבינו הצטוה למול את עצמו, וכן את בניו. ישמעאל נימול בגיל 13 ויצחק נימול ביום השמיני. על אברהם נאמר: "עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְו‍ֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי". מזה למדו חז"ל שאברהם (ולאחר מכן יצחק ויעקב) קיימו את כל התרי"ג מצוות מרצונם, אף שעדיין לא ניתנה התורה.

המצווה הראשונה שהצטוו עם ישראל באמצעות משה רבינו היתה מצות קידוש החודש. לאחר מכן ביציאתם ממצרים הצטוו על הקרבת קרבן פסח ובדרכם להר סיני על השבת, ומצוות נוספות. לאחר מכן בשעת התגיירותם והפיכתם הסופית לעם הצטוו בתרי"ג מצוות, כולל התחייבות מחודשת באלו שהצטוו כבר - בשעת מעמד מתן תורה על הר סיני. עשרה מהמצוות נאמרו אז על ידי הקב"ה בקולות וברקים והם עשרת הדיברות. גם בני נח הצטוו אז מחדש בשבע המצוות שלהם. בני ישראל קיבלו עליהם את המצוות, באומרם: "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ד' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע".

בהיותם במדבר היו כמה מצוות שקיומם נועד להיות חד-פעמי, לדוגמא: אי העליה להר קודם מתן תורה וקרבנות הנשיאים.

מהות המצוות

בחסידות מבואר כי "מצווה" היא לשון צוותא וחיבור, שעל ידי קיום המצווה מתחבר היהודי עם הקב"ה. וזהו "שכר מצוה מצוה", כי השכר על קיום המצווה הוא אוטומטי, מהמצווה עצמה, והוא ההתחברות עם עצמותו ומהותו של מצווה המצווה, וזה שכרו.

נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך, דירה בתחתונים, דהיינו שעל ידי שלוקחים דברים גשמיים ומגושמים (כמו תפילין מעור של בהמה) ועושים איתם ובהם את רצון הקב"ה על ידי כך ממשיכים בעולם הזה את שכינתו וקדושתו של הקב"ה וכך מבררים את העולם מטומאתו וגמשמיותו, עד הסיום והתכלית כשהעולם יבורר לגמרי בבוא הגאולה שאז יתבטל הרע וישאר הטוב.

כמו כן נאמר שהמצוות הן כביכול איברי המלך, הקדוש ברוך הוא, במשמעות שעל ידם ממשיכים אלוקות.

המטרה במצוות

עניינן הכללי של המצוות הוא כפי שאומר הזוהר "לאתקנא רזא דשמיה", היינו, להמשיך אלוקות בעולם, אלא שבפרטות מונה בזה תורת החסידות שלושה ענינים, לקמן מן הקל אל הכבד<ref name=":0">ד"ה וקבל היהודים תשי"א.}}:

צירוף הבריות

אמרו רז"ל "לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות". היינו, שהכוונה בנתינת המצוות היא (לא בשביל המצוות עצמם, אלא) בשביל הבירור והזיכוך של כחות ואברי האדם שמקיים את המצוה ובשביל הבירור והזיכוך של הדברים שבעולם שבהם מקיימים את המצוה.

מצוות ה' - אברין דמלכא

ויש ענין נעלה יותר במצוות, שהם מצוותיו של הקב"ה, כדרשת רז"ל עה"פ "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל", מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות, דזה שהקב"ה מקיים את המצוות (קודם שאומר לישראל לעשות) הוא מצד עצמו (מצד למעלה). [וכמובן גם מזה שרמ"ח פיקודין הם רמ"ח אברין דמלכא, דזה שהמצוות הם האברים שלו כביכול הוא מצד למעלה]. וע"י שישראל עושים את המצוות שהוא עושה, הם הולכים בדרכיו של הקב"ה ודבוקים בו, ועי"ז נמשך חיות להאדם שמקיים המצוות, כמ"ש אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, כי ע"י עשיית המצוות הוא מתדבק בהקב"ה (כנ"ל), וע"י ואתם הדבקים בהוי' אלקיכם (עי"ז) חיים כולכם היום.

אמנם גם ענין זה שבמצוות, הוא בדרגא שיש בה ציור. ולכן המצוות שבדרגא זו הם בהתחלקות, דרכי הוי' (לשון רבים), רמ"ח אברים דמלכא, דההמשכה שע"י כל מצוה היא המשכה פרטית (דוגמת כח הראי' בעין וכח השמיעה באוזן). ולכן שייך שהאדם יעשה את המצוות שהקב"ה עושה, כי רמ"ח האברים שבאדם התחתון הם כביכול בדוגמת רמ"ח אברים דמלכא, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו.

רצון העליון

ויש ענין נעלה יותר במצוות, זה שהמצוות הם רצון העליון (רצון שלמעלה מהטעם), דהרצון שבמצוות הוא בכל תרי"ג המצוות בשוה (למעלה מרמ"ח אברים). וכיון שהרצון שבמצוות הוא למעלה באין ערוך מהאדם התחתון שמקיים את המצוה (במכ"ש מזה שהוא למעלה מהציור דאדם העליון), לכן, לגבי דרגא זו (כמו שהיא מצד עצמה) אין האדם תופס מקום, דהביטול דהעדר תפיסת מקום הוא ביטול במציאות. וגם לאחרי שישנו הציווי להאדם שעי"ז הוא נעשה מציאות, כל מציאותו היא רק למלאות את הציווי, וע"י שהוא ממלא את הציווי הוא מתחבר (מצוה מלשון צוותא וחיבור) עם המצווה (שהוא למעלה ממנו באין ערוך).

וגם מצוות מקורם באות ה' של שם הוי' שזוהי ספירת המלכות. בעוד שלימוד תורה מקורו באות ו' של שם הוי', שזה ששת המידות.

ובשורש של המצוות כמו שזה למעלה: בדרגת הכתר - המצוות הם באריך - אנפין, שזה חיצוניות הכתר. ומקומו בגולגולת (בחינת המקיף) וזה נמצא בלובן, בחינת החסדים של אריך אנפין. והמושג המשני שלו הוא - כמו ששערות הראש כל שערה יש לה מיקום אחר בראש, כך המצוות מתחלקים ל-613 המשכות.

ואילו התורה: שאמרנו ששייכת לבחינת זעיר אנפין. (האות ו' של שם הוי' ..) היא הגיעה מחכמה עילאה, אבל השורש של טעמי המצוות בתורה הוא בחכמה סתימאה, של בחינת אריך אנפין. ואם כך יוצא ששורש המצוות הוא יותר נעלה משתי סיבות: 1. כי שורשו בבחינת הגולגולת, בלבנונית. 2. רק טעמי המצוות שבתורה מקורם בחכמה סתימאה. ואילו כשזה מגיע לבחינת המעשה - התורה שייכת לשבעת המידות (זעיר - אנפין) אות ו' של שם הוי'. והמצוות - שייכות לספירת המלכות, אות ה' של שם הוי' שזה פחות מהדרגה של תורה? אדמו"ר הזקן עונה שתי תשובות 1. שזה כחותם המתהפך. שהאותיות הבלטות בחותמת, שוקעות במקום החתימה. ולכן המצוות שהשורש שלהם נעלה יותר, כאן למטה - הם שייכות לספירת המלכות.

2. נעוץ תחילתן בסופן - שהמדריגה הגבוהה של המצוות כמו שזה בשורש, יורדת לדרגה נמוכה יותר.

והסיבה שהמצוות השורש שלהם נעלה יותר, מלימוד תורה (למרות שכתוב "ותלמוד תורה כנגד כולם") - כי המצוות מתבצעות בדברים גשמיים, והיכולת לברוא דברים שמרגישים את עצמם כמציאות נפרדת, מגיע דווקא על ידי כח האין סוף ברוך הוא, שאין לגביו שום הגבלה.

כי דברים שמרגישים את עצמם כמציאות נפרדת, לא היו יכולים להיווצר על ידי עילה ועלול. דהיינו שאותו דבר שנוצר, ידע את המהות שממנה הוא נוצר. כי אם היה מכיר את העילה שלו, היה הדבר הגשמי - בטל במציאות. וזה העניין של סוף מעשה במחשבה תחילה, ששורש המצוות נעלה יותר מהתורה, כיון שהתכלית הוא המעשה בפועל כיון שהם נעשים בדברים גשמיים. [1] אגרת הקודש סימן כ'

לגבי עניינם הכללי ראה

ערך מורחב – לאתקנא רזא דשמיה

אופני קיום המצוות

במצוות עצמם ישנם בכללות שלשה אופנים:

מצות אנשים מלומדה

אדם המקיים את המצוות בדרך מצות אנשים מלומדה, היינו מחמת ההרגל שהורגל כן, כיון שהרגל נעשה טבע. אז, קיום המצוות שלו הוא מצד טבע הגוף ונפש הטבעית (תחתון שבאדם).

קיום התורה ומצוות באופן של מצוות אנשים מלומדה נחשב כבחינת מצרים דקליפה ומכשילים את המקיים כך מלמעלה בפגם הברית.

מפני שאוהב את ה'

קיום המצוות הנובע מאהבת ה' ומרצון להידבק בו על ידי קיום מצוותיו מגיע מצד הנשמה (נפש האלקית), (עליון שבאדם).

לשמה

קיום המצוות לשמן, לא מצד התועלת המופקת למקיים (גם לא תועלת רוחנית) אלא מצד זה שמצוות הם רצונו ית', קיום המצוות שלו הוא לא מצד המציאות שלו (גם לא המציאות דהנשמה) אלא בביטול, שכל ענינו (בשעה שמקיים את המצוה) הוא רק לקיים רצון העליון.

מנין המצוות

ערך מורחב – תרי"ג מצוות

ערך מורחב – מצוות דרבנן

מקובל במסורת ישראל שהמצוות מתחלקות למספר תרי"ג (613), וכל השאר הם ענף ממצוות אלו. ונחלקו הראשונים בחלוקה המדוייקת. בזוהר הובא, שרמ"ח (248) מצוות עשה הם כנגד רמ"ח האברים שבאדם, ושס"ה (365) מצוות לא תעשה כנגד שס"ה הגידים שבאדם.

חכמי ישראל הוסיפו עוד שבע מצוות, ביניהם נטילת ידיים נרות שבת קריאת מגילה.

עדות חוקים ומשפטים

המצוות מתחלקים לשלושה סוגים:

• עדות.
• חוקים.
• משפטים.

וכל אחד משלושה סוגים אלו, כלולים זה מזה.

מצוות שבין אדם לחבירו מצוות שבין אדם למקום.

• מצוות שבין אדם לחבירו.
• מצוות שבין אדם למקום.

מצוות קלות ומצוות חמורות

"והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות"

הרמב"ם מפרש שבמצוות לא תעשה באר הכתוב העונש על כל אחת מהן מלבד המעט מהן, וחייב על קצתם המיתות, ועל קצתם הכרת ומיתה בידי שמים ומלקות. וידענו מעונשי מצוות לא תעשה כולם, איזה מהם איסורם גדול ומה מהם למטה ממנו, ומאלו המדרגות, נדע חומר העוון וקלותו.

אבל מצות עשה, לא התבאר שכר כל אחת מהן מה הוא אצל השם יתברך, וכל זה כדי שלא נדע איזו מצווה צריך מאד לשמרה ואיזו מצווה למטה הימנה, רק צווה לעשות עניין פלוני ופלוני ולא הודיע שכר איזה משניהם יותר גדול אצל השם יתברך. ומפני זה צריך להזהר עליהם כולם,

ואף על פי שלא התבאר איזה מצוה יותר חביב ונעלה ממצוה אחרת, אפשר לדעת את זה מהצד השני, מהמצוות עשה שתמצא שהעובר עליהם יתחייב בעונש, לפי ערך גודל העונש של העובר עליהם, אפשר לדעת שבעשייתה יש גם כן שכר גדול יותר. לדוגמא מצוות מילה וקרבן פסח ושביתה בשביעית ועשיית מעקה כל אלו מצוות עשה, אבל חייב העושה מלאכה בשבת סקילה, ואשר מבטל מילה או קרבן במועד חייב כרת, והמשים דמים בביתו לאו. ומזה תדע ששכר שביתה בשבת יותר גדול משכר מילה, ושכר המילה יותר גדול אצל השם יתברך משכר עשיית המעקה.

הרבי שואל מה החילוק בין אם יודעים את חומרת מצוות מזה שכתוב אצלם בפירוש או שלומדים את זה מהעונש?

וביאר שלכל במצוות יש אמנם שני ענינים:

א- מצוות באופן שיש חילוק בין מצוות קלות וחמורות.

ב- ענין שווה שבכל המצוות, רצון העליון, חיבור עם הקב"ה, שבזה שווים כל המצוות, ואי אפשר לחלק בין מצוות קלות וחמורות.

ברכת המצוות

על עשיית מצווה, בין מצווה מן התורה ובין מדברי חכמים, מברכים "ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו".

כל ברכת המצוות מתחילה בנוסח שווה "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו" שזה הענין השווה בכל המצוות.

ואח"כ לכל מצוה יש סגולתה הפרטית, שע"ז גם מפרטים "להניח תפילין", לקבוע מזוזה", וכיו"ב.

העוסק במצווה, פטור מן המצווה

מפני שכל מצווה כלולה זה מזה.

ה"שער" - מצוה דזהיר בה טפי

מסופר בגמרא שרב יוסף שאל לרב יוסף בנו של רבה "אבוך במאי זהיר טפי" (באיזה מצוה אביך הכי נזהר)? ענה לו: בציצית. יום אחד רבה עלה במדריגות, ונקרע לו חוט של ציצית, ולא ירד כל עוד לא הביאו לו ציצית.

אדמו"ר הזקן מבאר שענין זה "אינו בבחינת טעם ודעת מושג אלא למעלה מבחינת הדעת שכך עלה במחשבה לפניו יתברך .. בחינת הגורל ממש", היינו, שעלה ברצונו שנשמה זו תרד למטה בשביל מצוה ופעולה פלונית, ונשמה זו תרד למטה בשביל מצוה ופעולה פלונית.

– בודאי צריך כל אחד לקיים כל תרי"ג המצוות, אבל, ישנה המצוה שבה צריך להיות "זהיר טפי", כפי שנקבע ע"פ הגורל שלמעלה מטו"ד בתכלית, שכל ענין ירידת נשמתו הוא בשביל מצוה ופעולה זו, אפילו אם היא פעולה חד-פעמית במשך כל ימי חייו בעלמא דין, שבעים שנה או שמונים שנה, או "והיו ימיו מאה ועשרים שנה".

וכמאמר הבעש"ט: נשמה יורדת לעולם למשך שבעים-שמונים שנה כדי שפעם אחת תעשה טובה בגשמיות או ברוחניות ליהודי מסויים, במקום מסויים, בענין מסויים.

והגע עצמך: מדובר אודות יהודי צדיק, לומד תורה ומקיים מצוות במשך שבעים-שמונים שנה, ואעפ"כ, ירידת נשמתו לעולם היא בעיקר בשביל פעולה אחת או שתים, ואילו כל שאר הענינים הם רק בגלל שנשמה שנמצאת למטה הרי היא מחוייבת בכל תרי"ג המצוות.

וכיון שעיקר ירידתו למטה היא בשביל פעולה זו, הרי מובן, שפעולה זו נוגעת יותר ועל ידה מגעת הנשמה למעלה יותר מאשר כל שאר עניניו במשך חיים חיותו בעלמא דין.

ה"שער" עכשיו

הרבי אמר שהשליחות המיוחדת וה"שער" בה ועל ידה כל שאר עניני השליחות עולים היא: להיות מוכנים בפועל לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש!

לעתיד לבוא

ערך מורחב – מצוות בטלות לעתיד לבוא

נחלקו בה האמוראים בתלמוד האם לעתיד לבוא יתבטל קיומם של המצוות, ובקרב פוסקי ההלכה התקבלה שיטת רבי יוחנן הסובר כי מצוות בטילות לעתיד. עם זאת התחבטו בביאורה רבים מגדולי ישראל הן במשמעות הביטול ויישובה עם הכלל היסודי של נצחיות התורה, והן עם הגדרת הזמן והסוג המדויק לביטולם של המצוות.

תורת החסידות אף היא מתייחסת לעניין זה, ומבארת כי המצוות במהותם אינם בטלים לעולם. רק ישנם רבדים שונים במשמעות הביטול של המצוות, או ביטול יחסי בדרגת האלקות הנמשכת על ידי המצוות או ביטול הציווי ולא ביטול המצווה.

ראו גם

• תרי"ג מצוות
• מצוות דרבנן
• כוונת המצוות
• שמחה של מצוה
• עשרת המבצעים
• תורה

לקריאה נוספת

• הרב איסר שפרינגער, הכשר מצווה, בטאון 'היכל ליובאוויטש' (בית שמש), גליון ב' עמוד 43

קישורים חיצוניים

• תורה, מצוות וההבדל ביניהן, באתר צעירי אגודת חב"ד בארץ הקודש
• דקדוקי המצוות, באתר צעירי אגודת חב"ד בארץ הקודש
• מצוות: כיצד?, באתר
• מצווה - מבט פנימי, מתוך הספר 'אנשי המילה' (אנגלית)

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דפדיה והשלימו אותו. יתכן שיש על כך פירוט בדף השיחה.