נעשה ונשמע

נעשה ואחר כך נשמע
כשאחד מבני ישראל חי שלא על פי ציווי הבורא לבני ישראל – מובן כשאינו חש עצמו בטוב (אף שאינו יודע וטועה בהסיבה האמיתית). ולכן לכל לראש – צריך לתקן הנזכר לעיל. והובטח כל אחד ואחד – יגעת ומצאת. ובכל זה צריך להיות הקדמת נעשה ( – בפועל ממש) לנשמע (הבנה על ידי חקירה ודרישה וכו'), ובפרט שכשאדם רעב (למזונו הגשמי או הרוחני) אינו מסוגל להעמיק ולשקלא-וטריא שכליים וכיוצא בזה – מה שאין כן לאחרי שישביע רעבונו. ולכן תדחה פתרון השכלי דהשאלות ביהדות וכו' – עד שתתבסס בקיום בפועל ממש.
אגרות קודש חלק כ"ז אגרת י'תקיא

נעשה ונשמע, היא אמירה אותה אמרו בני ישראל לפני מתן תורה, ומשמעותה היא, שלאחרי שאמרו "נעשה" - לא רק "נעשה" כל מה שהקב"ה יצווה (קבלת עול), אלא גם "נשמע" מלשון הבנה.

מהות הקבלה

למרות שיש חיוב על כל אחד ואחד ללמוד תורה בהבנה והשגה (נשמע) ולהתבונן בשכל האדם "כפי כוחו", "כפי מה שהיא יכולה להשיג ולידע", מכל מקום עצם כח זה שהאדם לומד תורה בהבנה והשגה הרי זה מצד ציווי הקב"ה [כמו מצוות מעשיות, שקיומם מצד ציווי הקב"ה] נמצא שהלימוד בתורה הוא רק פרט ב"נעשה" (קיום בקבלת עול דוקא עוד ציווי הקב"ה). אבל כאשר לאחרי אמרם "נעשה" הוסיפו "ונשמע" - מוכח, שה"נשמע" הוא (גם) ענין בפני עצמו.

שלימות העבודה בקיום התורה ומצוותיה הוא, שבנוסף להענין ד"נעשה" שהוא קבלת עול, יבין האדם ירגיש וישמע בשכלו ומדותיו הטוב והיוקר וההכרח כו' של תורה ומצוות. ויתירה מזה - (לא רק הנשמה, נפש האלקית, אלא) גם הנפש הבהמית תבין ותרגיש הטוב שבתורה ומצוות, וכפי שהוא במצות אהבת ה' (הכוללת כל המצוות) - שצריך להיות "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", "בכל לבבך - בשני יצריך" ולכן אמרו בני ישראל "נעשה ונשמע", שקיומם תורה ומצוות יהיה לאחרי ההתחלה ד"נעשה" - בלי קשר לשכל כו' - גם "ונשמע", שבשכלם יובן ההכרח והיוקר דתורה ומצוות. אבל ענין זה, ששכל האדם יבין היוקר דתורה ומצוות, הוא שלב שני בעבודת ה'.

ולכן בפעם הראשונה אמרו בני ישראל "כל הדברים אשר דיבר ה' נעשה", שיקיימו ציוויי הקב"ה כעשיה בלבד, בקבלת עול. ולאחרי זה, בא השלב השני "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע", שקיום התורה ומצוות הוא באופן שגם השכל מבין העילוי דתורה ומצוות.