ברייתא דרבי ישמעאל

ברייתא דרבי ישמעאל
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: בִּשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת הַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת: א. מִקַּל וָחֹמֶר. ב. וּמִגְּזֵרָה שָׁוָה. ג. מִבִּנְיַן אָב מִכָּתוּב אֶחָד, וּמִבִּנְיַן אָב מִשְּׁנֵי כְתוּבִים. ד. מִכְּלָל וּפְרָט. ה. וּמִפְּרָט וּכְלָל. ו. כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל, אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט. ז. מִכְּלָל שֶׁהוּא צָרִיךְ לִפְרָט, וּמִפְּרָט שֶׁהוּא צָרִיךְ לִכְלָל. ח. כָּל דָּבָר שֶׁהָיָה בִּכְלָל וְיָצָא מִן הַכְּלָל לְלַמֵּד, לֹא לְלַמֵּד עַל עַצְמוֹ יָצָא, אֶלָּא לְלַמֵּד עַל הַכְּלָל כֻּלּוֹ יָצָא. ט. כָּל דָּבָר שֶׁהָיָה בִּכְלָל וְיָצָא לִטְעוֹן טַעַן אֶחָד שֶׁהוּא כְעִנְיָנוֹ, יָצָא לְהָקֵל וְלֹא לְהַחְמִיר. י. כָּל דָּבָר שֶׁהָיָה בִּכְלָל וְיָצָא לִטְעוֹן טַעַן אַחֵר שֶׁלֹּא כְעִנְיָנוֹ, יָצָא לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר. יא. כָּל דָּבָר שֶׁהָיָה בִּכְלָל וְיָצָא לִדּוֹן בַּדָּבָר הֶחָדָשׁ, אִי אַתָּה יָכוֹל לְהַחֲזִירוֹ לִכְלָלוֹ, עַד שֶׁיַּחֲזִירֶנּוּ הַכָּתוּב לִכְלָלוֹ בְּפֵרוּשׁ. יב. וְדָבָר הַלָּמֵד מֵעִנְיָנוֹ, וְדָבָר הַלָּמֵד מִסּוֹפוֹ. יג. וְכֵן שְׁנֵי כְתוּבִים הַמַּכְחִישִׁים זֶה אֶת זֶה, עַד שֶׁיָּבֹא הַכָּתוּב הַשְּׁלִישִׁי וְיַכְרִיעַ בֵּינֵיהֶם.

ברייתא דרבי ישמעאל (או "שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן") היא הברייתא הפותחת את מדרש ה"ספרא" (תורת כהנים), ובה מפורטים הכללים שבאמצעותם נדרשת התורה שבכתב וממנה נלמדת התורה שבעל פה.

בנגלה

רבי ישמעאל הרחיב את שבע המידות שסידר הלל הזקן לשלוש עשרה. שיטתו מדגישה את העיקרון ש"דיברה תורה כלשון בני אדם", ולכן המידות מבוססות על היקשים הגיוניים, דקדוקיים ומבניים (כגון 'קל וחומר', 'גזירה שווה' ומערכת של 'כלל ופרט').

על אף שהמידות נראות ככללים הגיוניים, פוסק הרמב"ם כי השימוש בהן אינו תלוי בסברא אנושית עצמאית, אלא הן "הלכה למשה מסיני" – רק מידה שקיבל אדם מרבו עד משה רבנו (במיוחד ב'גזירה שווה') ניתן להשתמש בה כדי לחדש הלכה.

בתפילה

סידור אדמו"ר הזקן נקבעה אמירת הברייתא בברכות השחר מיד לאחר פרק איזהו מקומן וסדר הקורבנות.

נהוג שהחזן מסיים את הברייתא בקול רם בניגון של לימוד הגמרא. ניגון זה מבטא את העובדה שבאמירה זו היהודי אינו רק "מתפלל", אלא עוסק בעמלה של תורה ובבירור ההלכה.

מיד לאחר סיום הברייתא, אומרים את תפילת "יהי רצון... שיבנה בית המקדש במהרה בימינו". הסיבה לזה מבוארת בחסידות כי לימוד ענייני הקרבנות והמידות שהתורה נדרשת בהןמעורר רצון עליון לבניין המקדש. בחסידות מודגש כי על ידי לימוד הלכות בית הבחירה והקרבנות, נחשב הדבר כאילו בנינו את המקדש ברוחניות, והתפילה "יהי רצון" פועלת להוריד בניין זה לגשמיות.

סיבת אמירתה

בתורה אור מבואר כי י"ג המידות שהתורה נדרשת בהן משתלשלות מי"ג מידות הרחמים. מכיוון שכדי שהתפילה תהיה בעת רצון, אנו מעוררים את י"ג מידות הרחמים העליונות. אמירת הברייתא פועלת "המשכה" של רחמים האין סוף לתוך מערכת הכללים המוגבלת של השכל וההלכה, ובכך "ממתיקה" את הדינים עוד לפני תחילת התפילה.

עוד מבואר שם, כי התפילה היא עבודה שבלב ("אור פנימי"), אך היא זקוקה לכוח מהתורה ("אור מקיף") כדי להתעלות. כי י"ג המידות הן בחינת "מקיפים" (מכיוון שהן כללי לימוד כלליים), ועל ידי אמירתן בבוקר, היהודי מחבר את האור המקיף של התורה אל תוך כלי השכל והמידות שלו, מה שמאפשר לתפילה שלאחר מכן להיות חדורה בביטול לה'.

בהלכות תלמוד תורה מסביר אדמו"ר הזקן שאמירת הברייתא נחשבת כלימוד גמרא. שהרי עניינה של הגמרא הוא בירור הקושיות והספקות. לפני שאדם ניגש לעמוד לפני המלך בתפילה, עליו "לברר" את נפשו הבהמית. אמירת י"ג המידות, המבררות את ההלכה מהפסוקים, פועלת ברוחניות את בירור המחשבות הזרות, ומכינה את המוח והלב לאהבה ויראה בשעת התפילה.

מבואר עוד, כי הברייתא היא החוליה המקשרת בין עולם העשייה (קרבנות) לעולם היצירה (פסוקי דזמרה). כלומר, לאחר שהיהודי הקריב את הבהמה שבו (בפרשת הקרבנות), הוא זקוק ל"כלים" כדי לעלות לעולם גבוה יותר. י"ג המידות הן הכלים שדרכם עובר השפע האלוקי מלמעלה למטה, ובאמצעותם יכול המתפלל לטפס בסולם התפילה בבטח.