תחנון: הבדלים בין גרסאות בדף

גרסה אחרונה מ־01:39, 15 ביולי 2024

		ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: כתוב כמו הערה.
		אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

תחנון כולל את הענינים הבאים: אמירת וידוי, י"ג מידות, ונפילת אפים. בשני וחמישי אומרים גם והוא רחום.

אמירת וידוי לאחרי שמונה עשרה דוקא[עריכה | עריכת קוד מקור]

לפני אמירת תחנון אומרים וידוי.

הרבי^[1] מקשה, מה הטעם אמירת סלח לנו בשמונה-עשרה ותחנון לאחרי שמונה-עשרה דוקא - שלכאורה הייתה צריך להיות אמירת תחנון בתחילת העבודה, כשם שצריך להתוודות על החטא קודם הקרבת הקרבן.

וביאר הרבי, כי, דוקא לאחרי העבודה של פסוקי דזמרה, ברכות קריאת שמע וקריאת שמע, עד לשמונה עשרה, שאז היא הדביקות עם הבורא, אזי באים להכרה שאותם ענינים שהיו חשובים אצלו עד עתה לענין של עבודה ומצווה, הם בגדר ד"מחוי במחוג קמי מלכא", ובמילא, הרי זו "עבירה" שדורשת תשובה.

אמירת תחנון בימי הילולא[עריכה | עריכת קוד מקור]

בנוגע לאמירת תחנון ביום הסתלקות של צדיקים, אדמו"ר הצמח צדק אמר שאדרבה, היכן יש עוד יום מתאים כל כך לומר תחנון מיום ההילולא שהוא עת רצון.^[2].

הרבי סיפר: שאלתי פעם אצל מו"ח אדמו"ר מהו הטעם שאצל חסידי חב"ד נוהגים לומר תחנון ביאָרצייט של צדיקים (דלא כמנהג חסידי פולין).

והשיב, שזהו הזמן היותר טוב לבקש ולפעול כו' ("וואו איז דאָ אַ בעסערע צייט אויף אויסבעטן").

ביאר הרבי: הביאור בזה - שאצל פולין אין אומרים תחנון, מפני שהעלייה שביום היאָרצייט אצל הצדיק ש"באמונתו יְחַי'" פועלת עליה אצל כל מקושריו, שנמצאים במעמד ומצב שלמעלה מהענינים שצריכים לומר עליהם תחנון (אף שאין זה בדרך פנימיות); אבל חסידי חב"ד, שתובעים מהם פנימיות ועבודה דוקא, רוצים להעלות ("מיטנעמען") גם את הגוף, גוף רחוץ ("אַ אָפּגעוואַשענעם גוף"), ולכן גם אז אומרים תחנון.^[3]

תחנון במנחה[עריכה | עריכת קוד מקור]

מנהג חב"ד לומר תחנון בתפילת מנחה^[4].

בימים שאין אומרים בהם תחנון מצד הקדושה שלהם עצמם (כגון בשבת), הקדושה של היום מתפשטת כבר מחצות היום שלפניו, ונוהגים שלא לומר תחנון גם במנחה שלפניהם, כגון ערב ראש חודש, ערב חנוכה, וערב פורים^[5].

היחס החסידי לאמירת תחנון[עריכה | עריכת קוד מקור]

במכתב מתאריך ב' חשוון, שהינו היום הראשון לאמירת תחנון לאחר חודש תשרי, מפיק הרבי הוראה מהסיפור החסידי אודות ר' הלל מפאריטש שלא אמר על נהרות בבל במקום זה אמר שיר המעלות ביום זה כיון שה'תחנון' עצמו הוא האורח, שלכבודו אומרים שיר המעלות כמו כל יום שלא אומרים בו תחנון, שאצל עובד השם, היחס לאמירת תחנון היא לא כמשהו מצער, אלא אדרבה, כמו אורח שמביא לשמחה, היות שביכולתו של האדם לתקן את העבר עד שהוא אפילו יכול להפוך את העבירות לזכויות^[6].

בימים שאין אומרים תחנון אין צורך בתחנון, כלומר, לא זו בלבד שהענינים דתחנון נעשים מעצמם (ללא אמירת תחנון) מצד מעלת היום, אלא שמלכתחילה אין צורך בהענין דתחנון^[7].

קישורים חיצוניים[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרב יהודה לייב וייסגלס, יחוד הכי נעלה, 'פנימיות' גליון 108 - כסלו תשפ"א

הערות שוליים

↑ תורת מנחם תשי"ד
↑ אגרות קודש
↑ תורת מנחם
↑ וראו גם אגרות קודש כרך י"ט אגרת ז'רכ.
↑ ראו בהרחבה בהערות התמימים ואנ"ש לוד גליון צט עמוד 56.
↑ אגרות קודש חלק י"ד אגרת ד'תשצט.
↑ שיחת חמשה עשר בשבט תשנ"ב הע' 2.

[1] תורת מנחם תשי"ד

[2] אגרות קודש

[3] תורת מנחם

[4] וראו גם אגרות קודש כרך י"ט אגרת ז'רכ.

[5] ראו בהרחבה בהערות התמימים ואנ"ש לוד גליון צט עמוד 56.

[6] אגרות קודש חלק י"ד אגרת ד'תשצט.

[7] שיחת חמשה עשר בשבט תשנ"ב הע' 2.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

@@ שורה 1: / שורה 1: @@
+{{לעריכה|סיבה=כתוב כמו הערה}}[[קובץ:הרבי בנפילת אפיים(1).jpg|שמאל|ממוזער|250px|תמונה נדירה של [[הרבי]] ב[[נפילת אפיים]] שבסדר התחנון ב[[מנחה]]]]
+'''תחנון''' כולל את הענינים הבאים: אמירת [[וידוי]], י"ג מידות, ו[[נפילת אפים]]. בשני וחמישי אומרים גם והוא רחום.
-'''תחנון''' כולל את הענינים הבאים: אמירת וידוי, י"ג מידות, ונפילת אפים. בשני וחמישי אומרים גם והוא רחום.
+== אמירת וידוי לאחרי שמונה עשרה דוקא ==
+לפני אמירת תחנון אומרים [[וידוי]].
-== תחנון לאחרי שמונה עשרה דוקא ==
+[[הרבי]]{{הערה|1=[http://chabadlibrary.org/books/default.aspx?furl=/admur/tm/10/9/78&search=%D7%AA%D7%97%D7%A0%D7%95%D7%9F תורת מנחם תשי"ד]}} מקשה, מה הטעם אמירת סלח לנו בשמונה-עשרה ותחנון לאחרי שמונה-עשרה דוקא - שלכאורה הייתה צריך להיות אמירת תחנון בתחילת העבודה, כשם שצריך להתוודות על החטא קודם הקרבת ה[[קרבן]].
-שאלת משיחיותו של הרבי מלובביץ' נהפכה זה מכבר לסוגיה ציבורית החורגת בהרבה מגבולות חסידות חב"ד. העובדה שכ-330 שנה אחרי טראומת משיחיות השקר של שבתי צבי שוב נמצא ביהדות גורם חשוב הטוען למשיחיות - לא סתם טענה שמדובר בתקופת גאולה, לטענה זו שותפים רבים, בוודאי בחוגי הימין הדתי-לאומי, אלא משיחיות פרסונלית), משכה גם את תשומת הלב הן של עולם שומרי המצוות, שנדרש לגבש התייחסות ערכית לתופעה, והן של עולם המחקר, שנמצא לו לפתע כר לחקר תופעה משיחית "בזמן אמת", תוך כדי התהוותה.
+וביאר הרבי, כי, דוקא לאחרי העבודה של [[פסוקי דזמרה]], [[ברכות קריאת שמע]] ו[[קריאת שמע]], עד ל[[שמונה עשרה]], שאז היא ה[[דביקות]] עם הבורא, אזי באים להכרה שאותם ענינים שהיו חשובים אצלו עד עתה לענין של [[עבודה]] ו[[מצווה]], הם בגדר ד"מחוי במחוג קמי מלכא", ובמילא, הרי זו "עבירה" שדורשת תשובה.
-כשם שהתופעה עצמה מרתקת, כך גם שני סוגי ההתייחסות אליה - הדתית והמחקרית. בתחום הראשון בלטה התייחסותו של מנהיג הציבור הליטאי בישראל (המתנגד מסורתית לחסידות בדיוק בשל החשד שהיא מסתירה מאחוריה שאיפה משיחית), הרב אליעזר שך. הרב שך, שהיה ידוע באופן כללי במנהיגותו החריפה והתקיפה, נהג כך גם כלפי גילויי המשיחיות של חב"ד. מיוחסת לו האימרה כי "חב"ד היא הדת הכי קרובה ליהדות", כלומר מבחינתו עצם התופעה המשיחית כבר הוציאה אותה מחוץ לגבולות היהדות. ראוי לציין שהוא אמר את הדברים עוד לפני פטירת הרבי מלובביץ', בקיץ 1994, אירוע שהחריף עוד יותר את הבעייתיות של המשיחיות החב"דית - כשחוגים נרחבים בתוכה סירבו לקבל את העובדה שהמוות סתם את הגולל על אפשרות משיחיותו של הרבי, ונתלו באמונות סמי-נוצריות שהרבי לא מת אלא "נסתר מן העין", והוא עתיד להתגלות. חוגים אחרים, מצומצמים יותר, הרחיקו לכת באימוץ המודל הנוצרי ואף ייחסו לרבי מעמד של בורא העולם ממש).
+== אמירת תחנון בימי הילולא ==
-הרב ד"ר יצחק קראוס, ראש המדרשה לנשים באוניברסיטת בר-אילן, מגלם בכפל תאריו את כפל ההתייחסות לסוגיה: הפן הפנים-דתי והפן המחקרי. בספרו החדש הוא מבקש להתמודד לעומק עם תופעת המשיחיות החב"דית, לבחון את מקורותיה, סיבות לעיתויה, ההצדקות התיאולוגיות שבהן השתמשה, השלבים השונים בהתפתחותה והאמצעים שבהן מימשה את תפיסתה. כבר בראשית הספר הוא מצביע על עובדה משמעותית: המשיחיות היתה שם מן הרגע הראשון. הוא מצטט בהרחבה את נאומו הראשון של הרבי כ"נשיא" החסידות (התואר המוענק בחב"ד למנהיג) משבט תשי"א (1951), כדי להדגיש שכבר אז דיבר הרבי על דורו כדור ביאת משיח. למעשה, הוא מדגיש שכבר המנהיג שקדם לרבי, חותנו הרי"ץ (הרב יצחק שניאורסון), דיבר על תקופתו כעידן גאולה. חשוב להדגיש שעולם המחקר יודע זה מכבר על קיומו של גרעין משיחי בחב"ד עוד בתקופת האדמו"ר הקודם, אבל מכיוון שהציבור הרחב נוטה לייחס את ההתפרצות המשיחית ל-13 שנותיו האחרונות של הרבי (מאז עודד את שירת השיר "אנחנו רוצים משיח עכשיו", ב-1981), ומכיוון שהספר נועד לציבור הרחב, הרי יש בהחלט חשיבות להדגשה זו גם אם אין בה חידוש מחקרי.
+בנוגע לאמירת תחנון ב[[יום הילולא|יום הסתלקות]] של [[צדיקים]], [[אדמו"ר הצמח צדק]] אמר שאדרבה, היכן יש עוד יום מתאים כל כך לומר תחנון מיום ההילולא שהוא עת רצון.{{הערה|1=[http://chabadlibrary.org/books/default.aspx?furl=/admur/ig/7/2167&search=%D7%AA%D7%97%D7%A0%D7%95%D7%9F אגרות קודש]}}.
-ההצדקה התיאולוגית שבה השתמש הרבי לרעיון שדורו הוא דור משיח היא העובדה שהוא האדמו"ר השביעי של חב"ד (מכאן שמו של הספר). שבע הוא מספר בעל משמעות מיסטית בתרבויות שונות, ובהן היהדות, ובמיוחד בזרם הקבלי-חסידי שלה. בהקשר שלנו, מכיוון שאדמו"רי חב"ד האחרונים ראו עצמם לא כמנהיגים לחסידיהם בלבד אלא לדור כולו, הרי שדורו של האדמו"ר השביעי של חב"ד נחשב כולו כדור בעל מעמד מיוחד. לפי הרבי, זהו הדור שבו צפויה סוף-סוף הגאולה המשיחית המיוחלת.
+הרבי סיפר: שאלתי פעם אצל [[אדמו"ר הריי"צ|מו"ח אדמו"ר]] מהו הטעם שאצל חסידי חב"ד נוהגים לומר תחנון ביאָרצייט של צדיקים (דלא כמנהג [[חסידי פולין]]).
-לפי עמדה זו, לחסידי חב"ד יש תפקיד מיוחד בגאולה הצפויה: מכיוון שפעולותיו של כל יהודי משמעותיות לגבי מימושו של הפוטנציאל המשיחי, עליהם להבטיח שכל יהודי יעשה את חלקו כדי שהפוטנציאל לא יוחמץ. בכך מוטלת על החסידים אחריות היסטורית מרחיקת לכת, כמעט קוסמית, ששכרה בצדה: הכבוד העצום להיות שותפים בתהליך, שפעילותם מתנה את עצם הצלחתו. כך מבין קראוס את כוח המשיכה של המטלות הקשות שהטיל הרבי על חסידיו: מאי-נוחות בעמידה בדוכן תוך ניסיון לחזר אחר יהודים שיניחו תפילין, ועד אי-נוחות גבוהה בהרבה - שליחים שיצאו לקצווי עולם כדי למלא שם את התפקיד שהוטל עליהם במימוש הגאולה. עם זאת, לפי קראוס, הרבי לא העז לבחון את אמונתם של חסידיו באופן מיידי וטוטאלי: הוא העמיס עליהם את משימות הגאולה באופן הדרגתי: ראשית, בניית החצר עצמה, שנמצאה במצב קשה לאחר השואה. משם הוא עבר להפצת החסידות ברחבי העם היהודי, ורק לאחר מכן פנה לשלב השלישי, שלא תיתכן גאולה אוניברסלית בלעדיו - הפצת המסר של חב"ד גם ללא-יהודים.
+והשיב, שזהו הזמן היותר טוב לבקש ולפעול כו' ("וואו איז דאָ אַ בעסערע צייט אויף אויסבעטן").
-קראוס בחר להתמקד במחקרו בשני אפיקים: התיאולוגי והמעשי. רוצה לומר: מהי הפילוסופיה הדתית שבאמצעותה ביקש הרבי לשכנע את חסידיו שתקופתו היא אמנם תקופה משיחית; כיצד התפתחה התיאולוגיה הזו מהצבעה על הדור כ"דור גאולה", ועד רמיזות לעצמו (ועוד יותר: מתן לגיטימציה לאחרים להצביע עליו) כמשיח. ברוח דומה, הוא מפרט גם את השלבים המעשיים השונים של מימוש התפיסה המשיחית.
+ביאר הרבי: הביאור בזה - שאצל [[פולין]] אין אומרים תחנון, מפני שהעלייה שביום היאָרצייט אצל הצדיק ש"באמונתו יְחַי'" פועלת עליה אצל כל מקושריו, שנמצאים במעמד ומצב שלמעלה מהענינים שצריכים לומר עליהם תחנון (אף שאין זה בדרך פנימיות); אבל חסידי חב"ד, שתובעים מהם [[פנימיות]] ועבודה דוקא, רוצים להעלות ("מיטנעמען") גם את הגוף, [[גוף]] רחוץ ("אַ אָפּגעוואַשענעם גוף"), ולכן גם אז אומרים תחנון.{{הערה|1= [http://chabadlibrary.org/books/default.aspx?furl=/admur/tm/1/26/172&search=%D7%AA%D7%97%D7%A0%D7%95%D7%9F תורת מנחם]}}
-זו כמובן התמקדות לגיטימית, אבל היא משאירה את הסיפור חסר בכמה היבטים חשובים, בעיקר ההיסטורי והסוציולוגי. לדוגמה, מה גרם להתפרצות המשיחית דווקא בעיתוי שבו התפרצה? אם נצא מנקודת הנחה שהקישור ל"דור השביעי" אינו הגורם להתפרצות המשיחית, אלא רק האמצעי שדרכו ביקש הרבי לשכנע את שומעיו לאחר שהחליט לנקוט מדיניות משיחית, יש צורך להצביע על הגורמים ההיסטוריים לכך: משבר השואה? אולי המשבר האישי הכרוך בעובדה שלא היו לו ילדים, וגם לא קרובים אחרים, שיוכלו למלא את מקומו בבוא העת, ולכן היה צורך לשכנע את החסידים שמשימת החסידות מסתיימת בדורו שלו? ואולי זו דווקא ההכרה שההתפתחות הטכנולוגית, בתוספת השכלתו הכללית, בכלל מאפשרות לראשונה לחסידות יומרה משיחית גלובלית? הספר אינו מפרט בסוגיות אלה.
+== תחנון במנחה ==
-שאלות נוספות שאינן עולות הן: כיצד הגיבו החסידים למדיניות המשיחית? האם מיד נעשתה פופולרית, או שהרבי היה צריך להתגבר על התנגדות בתחום זה? ובכלל, האם התקשה בייצוב מנהיגותו? איך התמודד עם התופעות הסותרות לכאורה את ההנחה שמדובר בעידן משיחי, כמו השואה וההתבוללות? כל אלה הן שאלות נכבדות שהספר אינן מתמודד איתן. ומכאן שסוגיית משיחיותו של הרבי מלובביץ' עוד יכולה לספק כר נרחב למחקר גם עבור חוקרים נוספים.
+מנהג חב"ד לומר תחנון בתפילת [[מנחה]]{{הערה|1= וראו גם [http://chabadlibrary.org/books/admur/ig/19/7220.htm [[אגרות קודש]] כרך י"ט אגרת ז'רכ].}}.
-[[הרבי]]<REF>[http://chabadlibrary.org/books/default.aspx?furl=/admur/tm/10/9/78&search=%D7%AA%D7%97%D7%A0%D7%95%D7%9F תורת מנחם תשי"ד]</REF> מקשה, מה הטעם אמירת סלח לנו בשמונה-עשרה ותחנון לאחרי שמונה-עשרה דוקא – דלכאורה היתה צריך להיות אמירת תחנון בתחילת העבודה, כשם שצריך להתוודות על החטא קודם הקרבת ה[[קרבן]].
+בימים שאין אומרים בהם תחנון מצד הקדושה שלהם עצמם (כגון בשבת), הקדושה של היום מתפשטת כבר מחצות היום שלפניו, ונוהגים שלא לומר תחנון גם במנחה שלפניהם, כגון ערב ראש חודש, ערב חנוכה, וערב פורים{{הערה|1=ראו בהרחבה ב[https://col.org.il/files/uploads/original/2021/07/60f5ec006c177_1626729472.pdf הערות התמימים ואנ"ש לוד גליון צט עמוד 56].}}.
-וביאר הרבי, כי, דוקא לאחרי העבודה ד[[פסוקי דזמרה]], [[ברכות קריאת שמע]] ו[[ק"ש]], עד ל[[שמונה עשרה]], שאז היא ה[[דביקות]] עם הבורא, אזי באים להכרה שאותם ענינים שהיו חשובים אצלו עד עתה לענין של [[עבודה]] ו[[מצווה]], הם בגדר ד"מחוי במחוג קמי מלכא", ובמילא, ה"ז "עבירה" שדורשת תשובה!
+==היחס החסידי לאמירת תחנון==
+במכתב מתאריך [[ב' חשוון]], שהינו היום הראשון לאמירת תחנון לאחר חודש תשרי, מפיק הרבי הוראה מ[[סיפור חסידי|הסיפור החסידי]] אודות ר' [[הלל מפאריטש]] שלא אמר [[על נהרות בבל]] במקום זה אמר [[שיר המעלות]] ביום זה כיון שה'תחנון' עצמו הוא האורח, שלכבודו אומרים שיר המעלות כמו כל יום שלא אומרים בו תחנון, שאצל עובד השם, היחס לאמירת תחנון היא לא כמשהו מצער, אלא אדרבה, כמו אורח שמביא לשמחה, היות שביכולתו של האדם לתקן את העבר עד שהוא אפילו יכול להפוך את העבירות לזכויות{{הערה|1=[https://chabadlibrary.org/books/admur/ig/14/4799.htm אגרות קודש חלק י"ד אגרת ד'תשצט].}}.
-== אמירת תחנון בימי הילולא ==
+בימים שאין אומרים תחנון '''אין צורך בתחנון''', כלומר, לא זו בלבד שהענינים דתחנון '''נעשים מעצמם''' (ללא אמירת תחנון) מצד מעלת היום, אלא שמלכתחילה אין צורך בהענין דתחנון{{הערה|שיחת [[דבר מלכות חמשה עשר בשבט|חמשה עשר בשבט תשנ"ב]] הע' 2.}}.
-לומר תחנון ב[[יום הילולא|יום הסתלקות]] של [[צדיקים]] [[אדמו"ר הצמח צדק]] אמר שאדרבה, היכן יש עוד יום מתאים כל כך לומר תחנון מיום ההילולא שהוא עת רצון.<REF>[http://chabadlibrary.org/books/default.aspx?furl=/admur/ig/7/2167&search=%D7%AA%D7%97%D7%A0%D7%95%D7%9F אגרות קודש]</REF>.
+{{תפילה}}
-הרבי סיפר: שאלתי פעם אצל [[אדמו"ר הריי"צ|כ"ק מו"ח אדמו"ר]] מהו הטעם שאצל חסידי חב"ד נוהגים לומר תחנון ביאָרצייט של צדיקים (דלא כבפולין).
+==קישורים חיצוניים==
+*הרב יהודה לייב וייסגלס, '''[https://chabad.info/wp-content/uploads/2020/12/03-12-2020-17-03-41-108.pdf יחוד הכי נעלה]''', 'פנימיות' גליון 108 - כסלו תשפ"א {{PDF}}
-והשיב, שזהו הזמן היותר טוב לבקש ולפעול כו' ("וואו איז דאָ אַ בעסערע צייט אויף אויסבעטן").
-ביאר הרבי: הביאור בזה – שאצל פולין אין אומרים תחנון, מפני שהעליה שביום היאָרצייט אצל הצדיק ש"באמונתו יְחַי'" פועלת עליה אצל כל מקושריו, שנמצאים במעמד ומצב שלמעלה מהענינים שצריכים לומר עליהם תחנון (אף שאין זה בדרך פנימיות); אבל חסידי חב"ד, שתובעים מהם [[פנימיות]] ועבודה דוקא, רוצים להעלות ("מיטנעמען") גם את הגוף, גוף רחוץ ("אַ אָפּגעוואַשענעם גוף"), ולכן גם אז אומרים תחנון.<REF> [http://chabadlibrary.org/books/default.aspx?furl=/admur/tm/1/26/172&search=%D7%AA%D7%97%D7%A0%D7%95%D7%9F תורת מנחם]</REF>
-== תחנון במנחה ==
-מנהג חב"ד לומר תחנון במנחה.<REF> וראה עוד [[אגרות קודש]] כרך י"ט אגרת ז'רכ.</REF>
-{{תפילה}}
 {{הערות שוליים}}
 [[קטגוריה:תפילה]]