תפילת ערבית

תפילת ערבית היא התפילה הראשונה שביום, לפי הסדר של יום הולך אחר הלילה. בשונה משאר התפילות, אין בה חזרת הש"ץ.

תפילה זו תיקן יעקב אבינו, ובסדר הקרבנות היא מכוונת כנגד הקרבת איברים ופדרים שלא נתעכלו, שקריבים כל הלילה.

נשים אינן מחויבות להתפלל תפילה זו.

תפילת ערבית היא סיום ושלימות העבודה

בעבודת התפילה ישנם: היגיעה לגלות אור נשמתו, על ידי התעוררות אהבת ה' ויראתו בלבו (וזוהי ה"עבודה שבלב" שבתפילה); ואחר כך ישנו הדיבור דתפילה, שאין כוונת הלב מספיקה, אלא צריך לבטא את תיבות התפילה בשפתים הגשמיים, וכמבואר בארוכה בספר התניא, שזהו לפי שתכלית התפילה היא לזכך את הגוף והנפש הבהמית שבאדם, שלזה צריכים (גם) הדיבור דתפילה.

והם שני הסדרים שבג' התפילות:

בענין דביקות הנשמה באלקות, הרי התחלת עבודת היום היא בתפילת שחרית, יום ואור; והסיום ושלימות דדביקות זו הם בתפילת ערבית, שאז מגיע האדם לאור הסתום שלמעלה מגדר הנבראים, הפועל בו מצב של ביטול מוחלט להקב"ה.

ונמצא, שמצד גדר זה שבתפילה, תפילת ערבית היא למעלה מתפילת שחרית ומנחה; וזה מתאים עם הא דדוקא יעקב אבינו תיקן תפילת ערבית, כי יעקב הוא בחיר שבאבות.

סדר התפילות להלכה

אף על פי כן, בהלכה נפסק, שסדר ג' התפילות הוא ערבית שחרית ומנחה.

הסיבה לכך היא, מכיון שתכלית הכוונה של בריאת העולם וירידת הנשמה למטה היא לעשות לו יתברך דירה בתחתונים דוקא, כמבואר בארוכה בספר התניא, דהיינו בעולם הזה הגשמי שהוא "תחתון.. שאין תחתון למטה ממנו, בענין הסתר אורו ית' וחושך כפול ומכופל"

מנהגים

העובר לפני התיבה במעריב ומנחה - אינו מתעטף בטלית.