שבעת ימי אבלות

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
(הופנה מהדף שבעה (אבלות))
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מנהג השבעה הוא אחד מדיני אבלות, החל על קרובי המשפחה מדרגה ראשונה של הנפטר, המחוייבים במשך שבעה ימים להישאר באותו בית ולקבל תנחומים, וכן חלים עליהם בימים אלו איסורים נוספים (ראו להלן). ימים אלו נספרים מאז שעת הקבורה, ואף אם הספיקו לשבת ולקבל תנחומים רק זמן מועט לפני שהחשיך - נחשב מקצת היום ככולו ועולה למנין שבעת ימי אבלות.

בשבת שבתוך שבעת ימי השבעה חלים דיני אבלות רק בדברים שבצנעה אך האבלים הולכים לבית הכנסת, וכן כאשר באמצע ימי השבעה חל חג, האבלות נעצרת ומתבטלת[1].

מקור המנהג[עריכה]

המקור הראשון לניחום אבלים הוא במסכת סוטה[2], שם מסופר שלאחר פטירת אברהם אבינו הגיע הקב"ה לנחם את יצחק, כמו שכתוב: "ויהי אחר מות אברהם, ויברך אלקים את יצחק בנו"[3].

מקור התקנה הוא ממשה רבינו, שתיקן להם לישראל שלושה ימים לבכי ושבעה להספד.

הרמב"ם בהלכות אבלות[4] כותב שמצוות אבלות הינה מדרבנן, אך ישנם דעות אחרות[5] הסוברות שמצווה זו הינה מדאורייתא, ונכללת במצוות גמילות חסדים.

על אף שלכל הדעות זוהי מצווה, אין מברכים עליה מכיון שקיומה תלוי באבלים שצריכים להתנחם בדברים ששומעים, וכל מצווה שקיומה תלוי בידי אחרים אין מברכים עליה[6].

דינים ומנהגים[עריכה]

שבעת ימי האבלות כרוכים בדינים ומנהגים רבים, חלקם מדברי סופרים, וחלקם לפי מנהגי חב"ד. להלן מצויינים המנהגים לפי סדר ימי השבעה, על פי המופיע בספרי חב"ד ועל פי הנהגות שנהגו רבותינו נשיאינו בעצמם בימי האבלות אחר קרוביהם. בהערות מובאים מקורות המנהגים ומקרים החורגים מהדין הפשוט.

בדיני אבלות ישנם פרטים נוספים רבים התלויים בגורמים שונים, עליהם יש לשאול רב מורה הוראה, אך ההוראה הכללית היא להקל[7] כיון שאומרים שזו תועלת לנשמת הנפטר[דרוש מקור].

הנחת תפילין ביום הראשון[עריכה]

אף שבשולחן ערוך כתוב שאסור על האבל להניח תפילין ביום הקבורה[8], מנהג חב"ד להניח תפילין לאחר הקבורה אם עדיין לא שקעה השמש, ולהניח בלא ברכה[9], וכן מניחים תפילין דרבינו תם[10].

סעודת הבראה[עריכה]

הסעודה הראשונה שאוכל האבל לאחר הקבורה - אסורה להיות משלו, וידידיו ושכניו מביאים לו סעודה הקרויה סעודת הבראה[11]. בסעודה זו נוהגים לתת לאבל לאכול ביצים או תבשיל של עדשים, המסמלים את האבלות שהינה כגלגל החוזר בעולם.

ישיבה ושכיבה[עריכה]

על האבלים לשבת על חפץ[12] או כסא שגובהו פחות משלושה טפחים (24 ס"מ).

באם בין האבלים ישנם כאלו שהישיבה על מקום נמוך קשה להם, יכולים לשבת על כסא רגיל.

אסור לשבת על הרצפה, אלא בהפסק של חפץ כל שהוא, אך לא בהפסק בגד המשמש כלבוש.

פתיחה בדברים[עריכה]

אף שהאבל צריך לפתוח בדברים, אין הוא צריך לפתוח בדברים עם כל אחד ואחד מהמנחמים, אלא ברגע שפתח לאחד, אף שלאחר מכן מצטרפים אנשים נוספים לשיחה - אין הוא צריך לפתוח עמם בדברים ומותר להם להשתתף בשיחה[13].

נוסח הניחום[עריכה]

לפני שהמנחמים נפטרים מלפני האבלים, אומרים להם (לכתחילה צריכים האבלים עצמם לשבת[14], אך אסור לומר להם לשבת[15]): "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים"[16], ועל המנחמים להשיב אמן.

בדוחק, מותר לנחם את האבל גם בשבת, ומי שמנחם את האבל בשבת לא יאמר בנוסח הרגיל אלא יאמר: "שבת היא מלנחם ונחמה קרובה לבוא".

איסורי הנאה ומלאכה[עריכה]

במשך שבעת ימי האבלות אסור לאבלים לעסוק במלאכה[17] ובמסחר, וכן אסורים בכתיבה[18], ואסורים לצאת מהבית בו יושבים ומקבלים תנחומים[19].

בנוסף לכך, אסורים בדברים המביאים להם הנאה, הכוללים את איסורי ההנאה שבתעניות[20], וכן אסורים להסתפר ולגלח את שערם, לגהץ את בגדיהם או ללבוש בגדים חדשים או לכבס את בגדיו, והגברים צריכים ללבוש את הבגד העליון שקרעו בזמן הקבורה במשך כל שבעת הימים.

כמו כן האבלים אסורים בכל דבר שמביא אותם לידי שמחה, ובשל כך אסורים אפילו להחזיק תינוק בידיהם.

תפילות בבית האבל[עריכה]

נוהגים לסדר מניני תפילה בבית האבלים, והוא זכות לנשמת הנפטר. במקרה שיש מספר אבלים מעל גיל בר מצווה, מארגנים מנין נפרד לכל אחד.

את פרק המשניות 'איזהו מקומן' שקודם התפילה, מסיימים האבלים בלחש היות ואסור ללמוד בציבור, ואחד המתפללים אומר זאת בקול במקומם[21], וכן אין אומרים ברכת כהנים בחזרת הש"ץ, ולא תחנון ונפילת אפיים [22], והאבל לא יעלה לתורה, אפילו אם בטעות קראו לו.

בסיום התפילה ואמירת שיעור התהילים היומי (שגם אותו מסיימים האבלים בלחש[23]), מסיים אחד המתפללים את פרקי המשניות בקול והאבלים אומרים קדיש, ולאחר מכן אומרים המתפללים את מזמור מ"ט בתהילים והאבל אומר קדיש נוסף.

גם בתפילת מנחה נוהגים לומר את מזמור מ"ט.

לימוד תורה[עריכה]

האבל אסור בלימוד תורה, ואיסור זה כולל גם קריאה בתורה בשעת התפילה ועליה לתורה[24], אך מותר לו ללמוד את ספר איוב, ואת נבואת ירמיהו על החורבן, וכן את הלכות אבלות בשולחן ערוך ואת פרק 'אלו מגלחין' שבמסכת מועד קטן, וגם זה מותר לו ללמוד רק לעצמו אך לא ללמד לאחרים[25].

מותר ללמוד חסידות - ספר המנהגים (ע"ז?) והחי יתן אל ליבו עמוד נב

והרבי אף הסביר את הטעם לכך שהיות וכתוב ש"אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו", וטעם איסור לימוד תורה באבלות היות שדברי התורה משמחים לב, אין סתירה בין איסור הלימוד לבין ההיתר ללמוד חסידות שהינה רזי תורה ונמסרת רק למי שלבו 'דואג בקרבו'[26].

הספדים[עריכה]

על פי מנהג חב"ד, לא מספידים את הנפטר, אך בימי השבעה מספרים סיפורים ופתגמים אודות הנפטר.

אבלות בשבת[עריכה]

בערב שבת מתפללים מנחה מוקדם ככל האפשר, ולאחר תפילת מנחה לא אומרים את פרק מט, ומזמן מנחה קטנה ואילך מותר להתחיל בהכנות לשבת, ומי שנוהג לטבול במקווה - יכול לטבול בערב שבת אף כשהוא אבל.

בשבת אסורים לנהוג במנהגי אבלות שבפרהסיא, ובשל כך מותר ללכת להתפלל בבית הכנסת, ללבוש בגדים מכובסים, ונשים מותרות להתאפר, ויש להיזהר מלהראות מנהגי אבלות ברבים.

מנהגי אבלות שבצנעה נותרים גם בשבת, והאבל אסור בלימוד תורה ובתשמיש.

סיום השבעה[עריכה]

ביום האחרון של השבעה נוהגים להתפלל מוקדם יותר משאר הימים[27].

לאחר התפילה יושבים האבלים, והמתפללים במניין יוצאים מהחדר וחוזרים ומנחמים אותם, ולאחר מכן גוערים בהם ומקימים אותם, אומרים "המקום יגדור פרצות עמו ישראל" ומברכים אותם באריכות ימים ושנים, ולאחר מכן נועצים מסמר ברצפה[28] במקום שישבו שבעה.

נוהגים לומר 'לחיים' בסיום השבעה[29].

אין נוהגים להקיף את הבית בו ישבו שבעה[30], ויש הנוהגים להיכנס לבית של גוי בסיום השבעה[31].

לאחר שקמים מהשבעה, בטלים דיני אבלות ומותר להתרחץ ולהחליף את הבגדים, ונוהגים לעלות אל הקבר ולומר שם פרקי תהילים[32] וקדיש.

בתורת רבותינו נשיאינו[עריכה]

  • היות שעיקר מצוות הניחום הוא שדעתו של האבל תתיישב על ידי דברי הניחומים, ניתן לנחם גם על ידי מכתב[33]

אבלות אצל רבותינו נשיאינו[עריכה]

אדמו"ר הזקן[עריכה]

לא ישב שבעה. אף שידע ברוח הקודש על פטירת אביו ר' ברוך ובנו ר' משה, לא רצה לשבת שבעה כדי שלא תיגרם קולא בעקבות שימוש ברוח הקודש.

פסקה זו לוקה בחסר. הינכם מוזמנים להרחיב אותה

אדמו"ר הצמח צדק[עריכה]

ראה חיים עם אשה אשר אהבת, וביאור הרבי.

פסקה זו לוקה בחסר. הינכם מוזמנים להרחיב אותה

אדמו"ר הרש"ב[עריכה]

אבלות בערב חג, הספיק לשוחח בלי נעליים עם הרי"מ בזפלוב.

פסקה זו לוקה בחסר. הינכם מוזמנים להרחיב אותה

אדמו"ר הריי"צ[עריכה]

אחר הרבנית שטערנא שרה[עריכה]

אמו, הרבנית שטערנא שרה נפטרה בי"ג שבט תש"ב, בהיותו בשיקגו. מי שהתעסק עם סידורי הלוויה והקבורה היה חתנו, הרבי.

כאשר הגיע לניו יורק, נהג במנהגי השבעה.

פסקה זו לוקה בחסר. הינכם מוזמנים להרחיב אותה

הרבי[עריכה]

פסקה זו לוקה בחסר. הינכם מוזמנים להרחיב אותה

הפעם הראשונה שאמר קדיש במחיצת אדמו"ר הריי"צ היה בראש השנה, וגם הרבי וגם אדמו"ר הריי"צ הזילו דמעות.

ניחום אבלים אצל רבותינו נשיאינו[עריכה]

לאורך השנים, אירעו מספר הזדמנויות שהרבי הלך בעצמו לנחם אבלים[34]:

לקריאה נוספת[36][עריכה]

הערות שוליים

  1. אך אם לא הספיקו להתחיל לשבת שבעה, וכן כאשר נפטר בחג ונטמן בחול המועד וכיוצא בזה - השבעה נדחית ויושבים שבעה ימים לאחר החג.
  2. דף יד.
  3. בראשית פרק כה פסוק י"א.
  4. פרק יד, הלכה א'.
  5. תלמידי רבינו יונה על מסכת ברכות, ריש פרק 'מי שמתו מוטל לפניו'.
  6. תולדות הרשב"א חלק א' סימן י"ח, אבודרהם שער ג.
  7. עירובין מו, א: "הלכה כדברי המקל באבל". הובא על ידי הרבי בנוגע להנחת תפילין לאחר הקבורה ביום הראשון של האבלות בלא ברכה (תורת מנחם מנחם ציון, ח"ב ע' 356).
  8. סימן שפח סעיף א. דין הנלמד מהפסוק 'פארך חבוש עליך'.
  9. מובא במעבר יבק מאמר שפת אמת פרק לד. וכן נהג אדמו"ר הריי"צ באבלות אחר אמו הרבנית שטערנא שרה. מדברי הרבי בניחום אבלים אצל משפחת גורדון, תורת מנחם מנחם ציון, ח"ב ע' 356.
  10. להרחבה בנושא, ראו חקרי מנהגים להרב אליהו יוחנן גוראריה חלק א'.
  11. לסעודה זו יש מספר יוצאים מן הכלל: א) כאשר הנפטר נקבר לאחר חצות של יום שישי שאסור לקבוע סעודה. ב) כאשר הנפטר הוא תינוק שלא מלאו לו שלושים יום. ג) כאשר האבל יושב בנידוי.
  12. כאשר הרבי היה באבלות, ישב על הארגז שישב בציבור בתשעה באב.
  13. תשובות וביאורים, סימן רכא.
  14. ש"ך, שולחן ערוך סימן שפז סעיף קטן א.
  15. דרכי חסד סימן כה סעיף ב.
  16. ביאור הנוסח, ראו אגרות קודש חלק כ"ג עמוד רז. לקוטי שיחות חלק י' עמוד 209. תורת מנחם מנחם ציון חלק ב' עמוד 347.
  17. אלא אם כן הם מוכרחים עד שלא יהיה להם מה לאכול אם לא יעסקו בכך, שאז מותר להם לעשות בדוחק בצנעה.
  18. למעט מה שהותר לכתוב בחול המועד.
  19. איסור היציאה הוא לצורך טיול ולצורך מסחר, אך במקרה הצורך מותר בשביל דברים אחרים.
  20. רחיצה של כל הגוף (את הפנים והידיים מותר לרחוץ במים קרים), סיכה, נעילת נעלי עור, ותשמיש המיטה.
  21. תורת מנחם חלק מא עמוד 44.
  22. גם במקרה שהתפילה בבית הנפטר מתקיימת שלא בנוכחות אחד האבלים.
  23. תורת מנחם רשימות היומן עמוד תיג. צדיק למלך חלק ז' עמוד 234.
  24. כך פסק ר"ת וכן נהג הרבי באבלות אחר קרוביו, בשונה מאדמו"ר הריי"צ שעלה לתורה, ואף בעליות שלא היה רגיל בהם שלא בזמן האבלות ועל כך כתב הרבי: "לא מצאתי טעם על זה, ובמילא לא מלאני ליבי לנהוג ככה" (אג"ק ח"ו ע' קד).
  25. לרב מורה הוראה שיושב שבעה מותר לענות באופן פרטי למי ששואל אותו.
  26. המלך במסיבו חלק ב' עמוד סא.
  27. אף שכתוב 'בהשכמה', לא נהג כך הרבי בסיום השבעה אחר הסתלקות הרבנית חיה מושקא, וכשנשאל על כך על ידי הרב גבריאל ציננער, השיב הרבי שזה לאו בדוקא היות וקשור עם טרחא דציבורא (נטעי גבריאל הלכות אבלות חלק א' עמוד תשמז.
  28. ספר המנהגים עמוד 77: "נועצים מסמר באבן פשוטה שאין שם כלי עליה במקום שישב שם האבל". אדמו"ר הריי"צ הורה שינעצו דווקא באבן ולא בברזל.
  29. כך שאל הרבי את חותנו בסיום השבעה, והסכים עמו, וכן נהג בעצמו לאחר סיום השבעה אחר הרבנית חיה מושקא, שהורה לערוך התוועדות בביתו הפרטי (יומן שנת הקהל תשמ"ח עמוד 171).
  30. בסיום השבעה אחר אמו הרבנית חנה הקיף הרבי את הבית, אך בשנת תשמ"ח בימי האבלות אחר רעייתו הרבנית חיה מושקא בירר הרבי את מקור המנהג, ומשלא מצא את מקורו לא הקיף את הבית בסיום השבעה.
  31. קובץ יגדיל תורה חלק א' עמוד כ"א בשם אדמו"ר הצמח צדק, שביאר את הטעם לכך שהשטן לא שולט בשתי אומות. וכן נהג הרבי בסיום השבעה אחר אמו בשנת תשכ"ה, שניגש לחנות של גוי וקנה מספר פריטים (אך יש הטוענים שהיה זה מכיון שהקימה הייתה בערב יום כיפור כאשר כל החנויות היהודיות סגורות).
  32. נוהגים לומר מזמורים: ל"ג, ט"ז, י"ז, ע"ב, צ"א, ק"ד, וק"ל, וכן לומר מתוך פרק קיט את קבוצות הפסוקים המתחילים באותיות שמו הפרטי של הנפטר וכן אותיות 'נשמה'.
  33. תשובות וביאורים, סימן רכא.
  34. דברי הרבי במעמדים אלו נדפסו בספר תורת מנחם מנחם ציון חלק ב'.
  35. נפטר בכ"ב תמוז תשי"ג.
  36. כאשר ניגש רב ושאל את הרבי בנוגע לרצונו לערוך ספר על דיני אבלות, השיב לו הרבי: "אצלנו אין כותבים ספרים על אבלות, כתוב ספר על מועדים וימי שמחה". אך כאשר נשאלה אותה שאלה על ידי הרב גבריאל ציננער, השיב לו הרבי שזה נצרך, וכדאי לתרגם את הספר גם לאנגלית (שלחן מנחם ח"ד ע' רמד).