אברהם דונין
הרב אברהם דונין (ז' חשון תרח"צ – כ"ב טבת תשע"א) היה חסיד נלהב של הרבי, ושליח הרבי למושב מיטב שבחבל תענך.
תולדות חיים
הרב אברהם דונין נולד באור לז' חשון תרח"צ בחיפה, לאביו הרב תנחום ולאמו מרת פייגא-רייזל.
למשפחה אמנם היו שרשים חב"דיים, ואב סבו, ר' אברהם דאנין היה מחסידי אדמו"ר הרש"ב אך עם השנים הקשר החב"די של המשפחה לחסידות התרופף.
אביו ר' תנחום למד בבחרותו בישיבה ליטאית, והחינוך בבית היה באווירה ליטאית, ואף שלח את ילדיו לחינוך ליטאי.
לאחר שר' אברהם סיים את לימודיו בתלמוד-תורה ליטאי מפורסם בחיפה, עבר (בשנת תשי"ד) ללמוד בישיבה הקטנה "עטרת ישראל", ולאחר שסיים את לימודיו בישיבה קטנה, הלך ללמוד בישיבה הליטאית הגדולה בבני-ברק - ישיבת פונביז'. באותה התקופה התיידד עם הרב אליהו לנדא והחל להתקרב מעט לחסידות חב"ד.
מה שפעל בו את השינוי הפנימי היה מופת אישי גלוי של הרבי שזכה לחוות בקשר לסיבוך בהריון של אחותו הגדולה. הקשר שלו עם חסידות חב"ד התחזק כאשר לאחר אחד משיעורי המוסר בהם השתתף יחד עם ידידו אליהו לנדא, תבע ממנו חברו להשקיע יותר בלימוד החסידות, וסיפר לו על שיעור חסידות המתקיים באופן מחתרתי, המיועד לתלמידי הישיבה הליטאית.
השיעור נמסר על ידי ר' לייב זלמנוב, והבחורים למדו בהתחלה את קונטרס "ומעיין" של אדמו"ר הרש"ב, ובהמשך השיעור - את ספר התניא.
נפשו נמשכה אל לימוד החסידות, וחברו הציע לו ללמוד שיעור נוסף בחסידות (בנוסף לשיעור עם הרב זלמנוב) יחד עם אביו, רבה של בני ברק בימים ההם, הרב יעקב לנדא. במקביל לשיעורים השבועיים, השתתפו תלמידי השיעור בהתוועדויות עונתיות שהתקיימו מפעם לפעם עם ר' רפאל (פולע) כהן, והדברים שאמר בהתוועדות השאירו עליו רושם בל ימחה.
ההתקשרות לרבי
לאחר שכבר נכנס עמוק בעולמה של החסידות, כתב מכתב לרבי בו הודיע שהוא מגזע חסידי חב"ד ועל לימוד החסידות שלו, וביקש את ברכתו. הרבי עודד אותו בדרכו החדשה בה צעד והורה לו ליצור קשר עם רבני חב"ד.
חודשים ספורים עברו, והוא עבר ללמוד בישיבת תומכי תמימים בלוד. בתחילה נרתע מהמצב הגשמי הקשה ששרר במקום, אך לאחר שכתב לרבי וקיבל את ברכתו ועידודו, עבר ללמוד במקום באופן קבוע.
כשסיים את תקופת הלימודים בישיבה, הנהלת הישיבה רצתה לצרף אותו לצוות המגידי שיעורים בישיבה בשל כשרונותיו, הוא כתב על כך לרבי, ובמענה הרבי הורה לו להתעסק דוקא במשרה הקשורה עם בתי הספר של 'רשת אוהלי יוסף יצחק'.
הנסיעה לרבי
בערב חג הפסח תש"כ נסע לראשונה אל הרבי יחד עם חברו לספסל הלימודים ר' אברהם יצחק ששונקין[1], על-אף כל הקשיים שעמדו בדרכם, ולמרות ההוצאת כספים הגדולה שהייתה כרוכה בנסיעה באותם ימים. מי שלקח ערבות על חזרתם על מנת שיקבלו אישור יציאה מהצבא, היה מר יונה כסה, יליד העיר יקטרינוסלב שהיה ידיד אישי של משפחת הרבי, וכיהן באותה תקופה כמזכיר מרכז מפלגת מפא"י.
נכנס ליחידות בפעם הראשונה בסמיכות לל"ג בעומר, ולאחר מכן - לקראת יום הולדתו, בתחילת חודש חשוון תשכ"א. במהלך היחידות הגיש לרבי פתק בו היה כתוב כי יום הולדתו חל ב-ו' בחשוון. הרבי לקח את הפתק לידיו, וכשהגיע לתאריך יום ההולדת קרא בקול: "ו', ז'" ומהתייחסות זו של הרבי הבין בצורה ברורה שחלה טעות בחישוב תאריך יום-ההולדת שלו, דבר שקיבל את אישור אימו לאחר שחזר לארץ.
למרות שנגמרה אשרת השהיה שלהם, קיבלו השניים אישור מהרבי להישאר תקופת זמן נוספת, אך לאחר תקופת זמן נוספת הורה להם הרבי לחזור לארץ על מנת שלא לנעול את הדלת בפני בחורים אחרים.
בדרכו חזרה לארץ נסע באניה והרבי הטיל עליו ועל כל אחד מאלו שהיו בנסיעה עמו, לשהות בחניית הביניים במדינה אחרת ולהפיץ בה חסידות. אלו שהיו עמו היו הרב דב טייכמן שעצר באיטליה והרב אברהם ששונקין שעצר באנגליה, והוא עצר בברינואה שבצרפת.
ההצטרפות ל'רשת' והחתונה
כשחזר משהותו אצל הרבי, חזר ללמוד בישיבה במשך חצי שנה, עד שבאחד הימים הגיע הרב זלמן אבלסקי לישיבה, וניסה לגייס מורים ל'רשת אהלי יוסף יצחק'. בעקבות תשובה ברורה שקיבל מהרבי, פנה לרב דוד חנזין, והצטרף לעבודה ב'רשת' בבית הספר בקריית גת.
ביו"ד סיון תשכ"ב התחתן עם רעייתו מרת רחל, בתו של ר' אשר סאסאנקא ונכדתו של נחום שמריהו ששונקין רב קהילת חב"ד בירושלים. החתונה התקיימה בחצר בית הספר, ואף בבוקרו של אותו יום לימד ר' אברהם את תלמידיו. בשנה הראשונה שלאחר נישואיו המשיך בעבודתו בבית הספר לבנים בקריית-גת, ורעייתו לימדה בכיתה א' בבית הספר לבנות, ולאחר מכן בעקבות בקשתו של הרב דוד חנזין והוראתו של הרבי, עברו הזוג הצעיר יחד עם ר' משה סלונים לבית הספר של הרשת בחבל התענכים שבצפון הארץ.
לאחר מספר שנים, נקרא ר' אברהם לנהל את בית הספר של ה'רשת' במושב ברוש שבנגב, וניהל אותו במשך שש שנים במסירות נפש, כשאשתו נותרת באביטל, וממשיכה את תפקידה כמורה בבית הספר. רק לאחר שש שנים חזר לתענך, ואת מקומו בניהול בית הספר במושב ברוש החליף ר' ישבעם סגל.
הם התגוררו ביישוב 'מיטב', ולאחר ששימש במשך שנה כמורה בכיתה ח', מונה למנהל בית הספר, וניהל אותו ביד רמה במשך ארבע שנים. בחלוף ארבע שנים, סיים את תפקידו כמנהל, והמשיך לשמש כמורה בבית הספר.
פעילות תוססת
באותם שנים, מספרם של חסידי חב"ד בכל הצפון היה מועט ביותר, והחסידים המעטים שהתגוררו באזור היו צריכים לפעול בכל האזור כולו. הזוגות הצעירים שהתרכזו סביב בית הספר בתענך, היו יוצאים ל"ערבי חב"ד" ול'מבצעים' בכל אזור הצפון.
עוד לפני שהרבי יצא ב'מבצע חינוך', הבינו הרב דונין ואשתו כי הרבי רוצה שיפעלו עם הילדים הצעירים של המושב, ויצאו במבצע 'יבנה וחכמיה', במהלכו שיננו התלמידים את י"ב הפסוקים, צברו נקודות, חזרו דברי תורה, וקיבלו ממתקים ופרסי עידוד. הרבי רווה נחת רוב רב מפעולות אלו, ובאחת מהיחידויות שנכנסו בני הזוג דונין, רמז להם הרבי כי ברצונו לקבל אלבום תמונות מהפעילות הברוכה.
יחד עם עיסוקיו הרבים בהפצת היהדות, דאג גם לעזרה גשמית ליהודים שהתגוררו בסמיכות אליו, ומדי יום חמישי היה יוצא אל השוק בעפולה ומתרים את בעלי הדוכנים על הסחורה שנותרה להם עבור משפחות נזקקות.
כשהוקם תיכון 'בית חנה' בצפת, התנדב ר' אברהם להגיע מידי שבוע למסור חוג שבועי לבנות התיכון, כשאת הדרך הארוכה היה עושה בטרמפים, ומכתת את רגליו במשך שעות רבות.
לאחר שפרש לגימלאות, הקים את ארגון הבוגרים הפרטי שלו, בו איגד את הכתובות ומספרי הטלפון של תלמידיו, ושמר עמם על קשר לאורך כל השנה, בביקורי בית ובשיחות טלפוניות. שיאה של הפעילות היה בסמיכות לחג הפורים, בו היה שולח אלפי משלוחי מנות לתלמידיו הרבים הפזורים ברחבי הארץ.
בשנותיו האחרונות, שימש כמשגיח של מחלבת תנובה ב'תל יוסף' מטעם הרב ויטמן, ובזמנו הפנוי היה פועל בקרב העובדים בחיזוק היהדות ובהפצת מעיינות החסידות.
פטירתו
ביום הכיפורים תשע"א חש ברע, וכאשר ביקר בחודש חשון אצל חתניו בדרום הארץ, חש חולשה רבה והובל לבדיקה בבית הרפואה סורוקה שבבאר שבע, ובצילומי CT התגלתה בגופו המחלה הארורה.
במשך חצי שנה סבל הרב דונין את כאביו וייסוריו בדומיה, ונשאר צלול בדעתו עד יומו האחרון. ביום שלישי כ"א טבת, היה שרוי בחולשה גדולה, ולא יכל להניח תפילין.
בשעת אחר הצהריים, התאספו אצלו שלשת חתניו שיחיו והוא ביקש לפתע טלית קטן חדשה. בשעה ארבע אחר-הצהריים סייעו לו שלושת חתניו להתעטר בתפילין, לבקשתו, והוא קרא 'שמע ישראל'. כמה דקות אחר כך - בשעת בין השמשות, איבד את הכרתו, וזמן קצר לאחר מכן השיב את נשמתו ליוצרה[2], ונטמן בבית העלמין בהר הזיתים בירושלים.
אל המעיין
בשנת תשל"א החל לעסוק בהכנת דף שבועי, המלקט את שיחותיו של הרבי על פרשת השבוע, שנקרא בשם 'אל המעיין'.
היוזמה התחילה כעזרה טכנית לאחותו הצעירה מרת שרה אייברהמס, שלמדה באותה עת בתיכון 'בית יעקב', ונדרשה להגיש חומר שבועי על פרשת השבוע, וביקשה את עזרתו בהכנת החומר ועריכתו. לאחר תקופת זמן ממושכת, הצטבר אצלו חומר תוכני ערוך, וכאשר הוקם הסניף של ה'רשת' בבית הספר בנצרת עלית בניהולו של ר' איצ'קע גאנזבורג - חליט ר' איצקע להוציא לאור דף צבעוני שבועי (דבר נדיר ביותר באותם ימים) ובו נקודה אקטואלית משיחותיו של הרבי בקשר עם פרשת השבוע.
בתחילת הוצאתו לאור, יועד הדף לבתי כנסת, שם היו תולים את הדף על לוח המודעות, ותדירות הוצאתו לאור של הגליון הייתה אחת לחודש. לאחר שר' איצ'קע נפל למשכב ונאלץ לעזוב את תפקידו כמנהל בית הספר, חיפש אדם אחראי שיקח על עצמו את המשך הוצאתו לאור של הגליון, והרב דונין לקח זאת על עצמו יחד עם גיסו, הסופר יצחק מרקוביץ' מבני ברק.
מיד כשלקח על עצמו את האחריות, הגביר את תדירות הוצאתו לאור של הגליון, ואף הרחיב את דפי הגליון לארבעה עמודים שבועיים, בהם הופיעו מלבד הנקודות משיחותיו של הרבי, אמרות חסידיות, תשבץ הקשור עם תוכן הפרשה, ושאלות ותשובות מעוררות ענין, שנועדו לגרות את סקרנותם של הקוראים.
באותה תקופה עדיין לא הומצא מכשיר הפקס, ולצורך הכנת הגליון היה הרב דונין נוסע מידי שבוע עד לבני ברק, שם היה עמל במשך לילה שלם יחד עם גיסו על כתיבת העלון, ומיד עם סיום הכתיבה היה יוצא בדרך חזרה לתענך, לשם היה מגיע בשעות הבוקר המוקדמות, ומתחיל להתכונן לתפילת שחרית ולסדר יומו הרגיל - לימוד עם בני כיתתו, וביקורי בית במושב מיטב. כשנצרך, היה לוקח כדורי מרץ, על מנת שלא להירדם על משמרתו.
העלון הופץ על ידי בית חב"ד בעפולה, ואף נשלח בדיוור ישיר לאלפי מנויים בכל רחבי הארץ.
לאחר מספר שנים של הוצאה לאור, התאספו גליונות רבים שהיוו יחד חומר רב ויקר ערך. הרב דונין אסף את כל השיחות הערוכות שהתפסמו בגליון במשך הזמן שחלף, הדפיס אותן בספר, ושלח עותק אחד למזכירות הרבי, לרב חדקוב. באותה הזדמנות לא זכה לקבל מענה מהרבי, אך כשהגיע לאחר מספר שנים לביקור אצל הרבי ונכנס ליחידות, דיבר איתו הרבי על החשיבות הרבה בהפצת המעיינות, ואז הבין שהרבי מכוון להדפסת הספר.
כשחזר לארץ החל להתעסק במשנה מרץ בהוצאתו לאור של הספר, וקרא לו בשם "מן המעיין". הביקוש לספר היה גדול ביותר, והוא אזל מן השוק במהירות. המהדורה השניה, "נחטפה" אף היא תוך פרק זמן קצר, וכך גם אירע עם שאר המהדורות שיצאו לאחר מכן.
משפחתו
- אחיו המשפיע ראובן דונין
- חמיו הרב אשר ששנוקין
- בתו מרת שרה, אשת הרב ישראל הרשקוביץ - שליח הרבי באופקים
- בתו מרת סימה, אשת הרב זאב פיזם - שליח הרבי בשדרות
- בתו מרת חנה, אשת הרב חיים ישראל ליפש - משלוחי הרבי בנתיבות
מקורביו
- פרופסור אליהו סורקין, מנהל יחידת טיפול נמרץ בבית הרפואה בבאר שבע.
- הרב דוד קרץ ע"ה - משפיע קהילת חב"ד בעפולה.
לקריאה נוספת
- חוברת זכרון, (שכתב נכדו) שלמה צבי ריזל, כ"ב טבת תשע"ב.
- הטרקטוריסט של הרבי, ישראל אלפנביין.
קישורים חיצוניים
- הראיון הראשון והאחרון של הרב דונין
- אתר COL - המושבניקים לא שוכחים את הרב דונין -
- תחנות חייו של הרב אברהם דונין - שטורעם. נט
הערות שוליים
- ↑ לימים התחתן הרב דונין עם מרת רחל ששונקין, בת דודתו של אברהם יצחק ששונקין, והם הפכו לבני משפחה.
- ↑ יום קודם לכן, במוצאי כ' טבת, כתב אחד מחתניו בקשת ברכה מהרבי באמצעות האגרות קודש, ובמענה קיבל מכתב בכרך טז, עמ' רי"ב: "נעם לי לקבל ידיעות אשר השיעור נלמד בקביעות ובהמשך ובאותם הענינים בם למדו בחיים חיותו של בעלה הרב ע"ה להבדיל בין חיים וכו'. והרי זוהי המעלה הכי גדולה בקורת רוח שגורמים לנשמת הנפטר כשממשיכים באותן ד' אמות כפשוטו ובד' אמות רוחנים, ז. א. המשפחה בכללה ובני הבית ביחוד, באותו הכיוון הגורם עליית נשמה בעולם האמת".