גלות

גלות הוא כינוי למצב של מישהו שנאלץ לעזוב את מקומו הטבעי והרגיל. בדרך כלל השימוש במושג זה הוא על מצבם של בני ישראל בזמנים בהם הם אינם יושבים על אדמתם - ארץ ישראל, ונתונים תחת שעבוד האומות; וכן כשבית המקדש אינו בנוי. מבין הגלויות חמורה במיוחד הגלות הנוכחית והאחרונה, שהתארכה יותר מכל הגלויות.

תורת החסידות שמה את הדגש על משמעותה הפנימית והעיקרית של הגלות - הגלות הרוחנית, גלות השכינה - כאשר האור האלוקי אינו גלוי אלא נמצא בהסתר. בהתאם לכך, מתבארת עבודת בני ישראל בגלות כשליחות עליונה לברר את הניצוצות ולגלות את האור האלוקי שוב ביתר שאת. כאשר עבודה זו מושלמת, מגיעה עת הגאולה האמיתית והשלימה - אז יתגלה אור ה' בעולם בשלימות.

בשיחותיו מבאר הרבי פעמים רבות, מהיבטים שונים, עד כמה מצב הגלות הינו מופרך ועד כמה הכרחי סיומו המיידי בגאולה האמיתית והשלימה.

ענין הגלות ברוחניות

תורת החסידות מאריכה לבאר את ההיבט הרוחני של הגלות, ואת אופן ההשפעה האלוקית בתקופת הגלות.

האור האלוקי בגלות

בזמן הבית, האיר האור האלוקי בפנימיות ובגלוי בבית המקדש, ויהודי היה יכול לראות את הקדושה בגלוי כמו ראיה ממש (כמאמר רז"ל "כשם שבא לראות כך בא ליראות"). ואילו בזמן הגלות האלוקות נמצאת בהסתר ולכן העולם נראה כמציאות בפני עצמו.

האור האלוקי המאיר בזמן הגלות, הוא אור מקיף, שהשפעתו על העולם אינה באופן ישיר, ולכן הוא אינו מורגש. זו הסיבה לכך שבזמן הגלות נמצאים בני ישראל בשפל ולא נכרת מעלתם - כיון שכאשר ההשפעה היא באופן מקיף, לא נרגש ההבדל בין עליון לתחתון. ולכן גם בזמן הבית - כאשר ההשפעה הייתה באופן פנימי - יהודי שעבר על כרת ומיתה בידי שמים הפסיק לקבל את חיותו, אך בזמן הגלות יכול יהודי עובר עבירה לקבל חיות ושפע בעולם הזה.

לכן מצב הגלות נקרא "שינה" למעלה (כביכול) - כיון שבזמן השינה לא נרגשים כוחותיו הפנימיים של האדם, והחיות שלו היא רק באופן מקיף. בזמן השינה גם לא ניכרת מעלת המוח שבראש על שאר האברים.

עבודת ה' בגלות

ערך מורחב – עבודת הגלות

מכך נגזר הבדל משמעותי בין אופן עבודת ה' בזמן הבית, לעבודה בזמן הגלות: בזמן בית המקדש - כאשר יהודי ראה אלוקות בגלוי - היה בכוחו לעבוד את ה' מתוך ביטול פנימי, היינו, שבמוחו הוא מבין ובלבו הוא מרגיש את הצורך לעבוד את ה'. ואילו בזמן הגלות - כאשר אין ראיית אלוקות - העבודה יכולה להיות אך ורק מתוך ביטול חיצוני, היינו, שהיהודי שומר על עצמו מלעבור בפועל על רצון ה', אולם במוחו וליבו הוא אינו חדור בביטול ועבודתו נעשית בקרירות.

מסיבה זו נמשלה הגלות לעיבור (והגאולה ללידה): כיון שעל העובר אמרו חז"ל "למה הולד דומה במעי אמו - לפינקס מקופל, ראשו בין ברכיו ועקבותיו על עגבותיו, ואוכל ממה שאמו אוכלת.. ופיו סתום וטבורו פתוח". כאשר ראשו של הולד בין ברכיו, הוא אינו יכול לחשוב, להרהר ולראות. בדומה לכך גם בני ישראל בזמן הגלות לא יכולים לראות אלוקות. "פיו סתום וטבורו פתוח", היינו שהולד אינו יכול לאכול את מזונו דרך הפה ולהזין בכך את המוח והלב, אלא המזון נכנס דרך הטבור ומזין אך ורק את אברי הגוף. בדומה לכך, "מזונם" של בני ישראל בזמן הגלות - קיום המצוות - אינו מזין את הלב והמוח, ידיעת ה' ואהבתו, אלא נעשה בצורה טכנית בלבד.

השינויים ההלכתיים בגלות

להבדל בין זמן הבית לזמן הגלות, מבחינת ההסתר על האור האלוקי, ישנן גם כמה השלכות הלכה למעשה:

• חומרות ודקדוקי סופרים - בזמן הבית היה קל לעבוד את ה' ולהתעורר באהבה אליו, אך בזמן הגלות נתמעטו הלבבות וקשה יותר להתעורר באהבת ה'; מסיבה זו נוספו בגלות עוד הרבה דקדוקים וחומרות שתיקנו חז"ל, שלא היו בזמן הבית.
• יום טוב שני של גלויות - בזמן הבית, הנשמות היו גבוהות יותר והיו יכולים לקבל את ההתגלות האלוקית המאירה ביום טוב ביום אחד. אך בזמן הגלות הנשמות נמוכות יותר, והגילוי צריך לרדת מדרגה לדרגה, לכן נדרשים שני ימים יום טוב כדי לקבל אותו.

המצאות השכינה בגלות

בחסידות מבואר רבות, על כך שהשכינה נמצאת תמיד עם בני ישראל בגלות אף שלא תמיד מרגישים אותה. כמאמר רשב"י: "כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה - שבכל מקום שגלו שכינה עמהן, גלו למצרים שכינה עמהן.. גלו לבבל שכינה עמהן.. ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן, שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך - והשיב לא נאמר אלא ושב, מלמד שהקב"ה שב עמהן מבין הגליות". ענין זה מתאים לדין "תלמיד שגלה, מגלין רבו עמו".

הרבי מבאר כי שני ענינים מודגשים בכך: (א) מחד גיסא, אין המדובר רק שהקדוש ברוך הוא נמצא בגלות, אלא הכוונה היא שהוא סובל (כביכול) את צרת הגלות, כמו שכתוב "בכל צרתם לו צר"; וכפי הדיוק מגלין רבו עמו, היינו שהרב סובל בצער הגלות. (ב) לאידך, אין הכוונה רק שהקדוש ברוך הוא מצטער בצער הגלות, אלא הוא עצמו נמצא עם בני ישראל - לא כמלך הנמצא בהיכלו ומצטער מצרת בנו הנמצא בגלות, אלא כיורד עם בנו לגלות, או שגם טוחן עמו בבית האסורים.

בכך גם מודגש ההכרח לבואה המיידי של הגאולה במהירות האפשרית, שכן לא רק בני ישראל סובלים בגלות, אלא גם הקדוש ברוך הוא כביכול.

הרבי מדגיש את העובדה שהשכינה נמצאת עד הרגע האחרון של הגלות ("כשהן עתידין ליגאל") יחד עם בני ישראל. לא שהקדוש ברוך הוא יוצא מהגלות ולאחר מכן מוציא את בני ישראל, אלא הוא נמצא עם בני ישראל עד לגאולה.

המקום המיוחד והעיקרי בו נמצאת השראת השכינה בגלוי - הוא בבתי הכנסיות, ובהם גופא, במיוחד בבית הכנסת של נשיא הדור - כדברי הגמרא: "ואהי להם למקדש מעט - אמר רבי יצחק: אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל, ור"א אמר: זה בית רבינו שבבבל". מכך מובן גם שבשעת הגאולה ("כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן"), תתחיל גאולת השכינה מאותו מקום בו שרתה קודם לכן - זאת אומרת, שבית המקדש יתגלה תחילה בבית הכנסת של נשיא הדור (דהיינו - 770), ומשם ישוב לירושלים.

הגאולה כמטרת ופנימיות הגלות

בחסידות מבואר, כי למרות שהגלות היא ירידה גדולה והסתר פנים, לאמיתו של דבר הסתר זה אינו מוחלט. זאת מכיוון שמטרת הגלות היא הכנה לעלייה הגדולה של הגאולה. יתירה מכך, הגלות עצמה מהווה שלב בעלייה, היא אינה רק הכנה אלא שבה עצמה מתגלים הגילויים הנעלים ומאפייניה הם תוצאה מהתגלות זו, אלא שזה הוא רק 'פנימיות' הגלות, ובגלוי הגלות היא ירידה והסתר פנים, (הסיבה לכך הוא משום שהגלויים אינם נמשכים בגלוי בעולם הזה הגשמי ויתגלו בגאולה השלימה).

זהו ההסבר לכך שאודות רגע החורבן, אמרו חז"ל: "אמר ריש לקיש בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה" - מצב המעיד על הקרבה וגילוי של הקב"ה לעם ישראל, בניגוד מוחלט למצב הגלוי באותו הזמן. וזאת מכיוון שתוכנו הפנימי של הגלות הוא הכנה והתחלה לגילויים שיהיו בגאולה, ובקודש הקדשים האיר מהותם האמיתי של החורבן והגלות, שהוא גילוי הקשר הפנימי ביותר של בני ישראל והקדוש ברוך הוא ולכן עניין זה האיר שם בגלוי. לכן ברגע החורבן שאז הייתה המשכת האור האלוקי הנעלה, בדוגמת מאמר חז"ל: "חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך", נראה בגלוי עניין זה בקודש הקדשים. ומאז, וכתוצאה מזה כל ימי הגלות התגלות זו נמשכת יותר ויותר (כהתפתחות העובר בבטן אמו, הנמשך לאחרי הפקידה) עד שתתגלה בגלוי בגאולה השלימה (לידה)..

באופן זה מוסבר גם המדרש שביום חורבן בית המקדש נולד המשיח - הרגע הראשון של החורבן, הביא עמו מיידית את התחלת תהליך הגאולה, שהיא היא מטרתו האמיתית של החורבן (כ"סותר על מנת לבנות").

משלים לנושא

כמה וכמה משלים הובאו בחסידות, הממחישים את הירידה בחיצוניות שבפנימיותה מהווה עליה גדולה:

• זריעה - כשם שכאשר זורעים את הגרעין, הוא נטמן באדמה ונרקב, אך על ידי זה צומח הרבה יותר - כך עבודת בני ישראל בגלות היא הזריעה המביאה את צמיחת הגאולה.

• מסחר - כשם שהסוחר מפזר את כל כספו על מנת להגיע לרווח גדול בהרבה, כך פיזור בני ישראל בגלות הוא על מנת להגיע לרווח הגדול של הגאולה.

• השפעה מרב לתלמיד - כאשר רב מלמד את תלמידו, עלול להיות מצב שבו נופל לרב רעיון חדש ועמוק. על מנת שיוכל להעביר את הרעיון לתלמיד כראוי, עליו לעצור את שטף הלימוד וההשפעה לתלמיד, ולהתרכז בקליטת הרעיון החדש שנפל במוחו. וככל שהרעיון עמוק יותר, כך הפסק ההשפעה ארוך יותר; אך הפסק זה בהשפעה הוא חיצוני, ולאמתו של דבר, הוא מראה על אהבתו של הרב לתלמיד ורצונו להעביר לו את הרעיון העמוק יותר.

• אב המסתתר מבנו - לפעמים מסתתר האב מבנו על מנת לעורר את הבן לחפשו. על הבן להבין שהסתר זה אינו אמיתי, אלא האב נמצא איתו. כאשר הוא מבין זאת, הוא מחפש את האב ומוצא אותו שוב - ואז האהבה ביניהם גדלה ביתר שאת.

• לידה - ימי הגלות נמשלו לתשעת חודשי העיבור. והלידה לגאולה.

העבודה לגלות את פנימיות הגלות

לאור הנ"ל, מוסבר בתורת החסידות כי ענין זה עצמו הוא עבודה עיקרית של בני ישראל בגלות: להכיר בכך שהגלות אינה אלא גילוי נעלה יותר, ולגלות את פנימיותה האמיתית - ובאופן אוטומטי מתגלית הגאולה.

ענין זה מרומז גם בשמה של הגאולה - המכילה אותם אותיות של המילה גולה, רק בתוספת אל"ף:

כיון שהגלות בפנימיותה היא גילוי אלוקי נעלה יותר - לכן הגאולה אינה מבטלת את הגלות, אלא רק מכניסה ומגלה את האל"ף - אלופו של עולם, הקדוש ברוך הוא - בתוך הגולה-גלות. כל הדברים החיוביים שישנם בגלות ישארו גם בגאולה, אלא שתתגלה פנימיותם האמיתית - כיצד הם מגלים את כבודו של הקדוש ברוך הוא בעולם.

[מסיבה זו, מדגיש הרמב"ם שענינו של מלך המשיח אינו לעשות אותות ומופתים, ועניינה של הגאולה אינו לשנות את טבע העולם; בכך כוונתו להדגיש את הרעיון הנ"ל - שהגאולה חודרת בתוך הגלות ומגלה את פנימיותה החיובית, מבלי "לשבור" ולבטל אותה באמצעות שידוד מערכות הטבע].

היחס לגלות

על פי ההסברים הנ"ל במהותה של הגלות - מבואר באריכות בחסידות ובמיוחד בשיחות הרבי, כיצד צריך להיות יחס היהודי לגלות. על היהודי לכלול בתוכו את שני הצדדים - מצד אחד, לעשות ככל שביכלתו לעמוד בתוקף ולמלא את שליחותו בתוך זמן הגלות, בלי להתפעל מהחושך וההסתר; ומצד שני, להכיר בכך שהגלות היא מצב זמני, למאוס בה ולתבוע בכל נפשו את הגאולה.

עמידה בתוקף בזמן הגלות

בשיחת ג' תמוז תרפ"ז, טרם צאתו לגלות בקוסטרמה תחת שבי הקומוניסטים, נשא אדמו"ר הריי"צ דברים תקיפים באזני קהל המלווים הגדול, ובו חזר על דברי אביו אדמו"ר הרש"ב (כאשר דרשה הממשלה באסיפת הרבנים להנהיג שינויים בחינוך ובעניני רבנות):

לא מרצוננו גלינו מארץ ישראל, ולא בכוחותינו אנו נשוב לארץ ישראל. אבינו מלכנו יתברך הגלנו מאדמתינו ושלח אותנו בגלות, והוא יתברך יגאלנו ויקבץ נדחינו. אבל זאת ידעו כל העמים אשר על פני האדמה: רק גופותינו ניתנו בגלות ובשעבוד מלכויות, אבל נשמותינו בגלות לא ניתנו ובשעבוד מלכויות לא נמסרו. חייבים אנו להכריז גלוי לעין כל, אשר בכל הקשור לדתנו, לתורת ישראל מצותיה ומנהגיה, אין מישהו יכול לכפות עלינו את דעתו ואין שום כח של כפיה רשאי לשעבדנו

— לקוטי דבורים (בלה"ק) חלק ד' ע' 933, ועוד

על דברים אלו חזר הרבי פעמים רבות. הרבי מבאר כי לאמתו של דבר הנשמה נמצאת תמיד מעל הגבלות הגלות.

ואף שהגלות הרי פועלת גם על הנשמה, כפי שנתבאר לעיל (בפסקה עבודת ה' בגלות) - הרי כאשר יתבונן יהודי בכך שגלות זו היא על פי רצון ה', ובוודאי שכוונתו בירידה היא לטוב ולצורך עליה, מובן אם כן שגם לעבודה בזמן הגלות יש תוקף נצחי, ואפילו יותר מבזמן הבית. והתבוננות זו תביא ליהודי חיזוק להתגבר על הסתר הגלות. יתירה מזו, גם כאשר היהודי אינו מרגיש באמת את התוקף והעילוי שנפעל על ידי הגלות, עצם המחשבה על כך גורמת לו לצאת מהגבלות הגלות (כי "במקום שמחשבתו של אדם שם הוא נמצא").

בשיחות רבות מדגיש הרבי את הצורך לעמוד בתוקף ולא להתפעל מהגלות, וכך למלא את השליחות בגאון ולהצליח לשגשג בגשמיות וברוחניות גם בזמן הגלות.

הדרישה לצאת מהגלות

ערכים מורחבים – ציפיה לגאולה, עד מתי

לאידך, מדגיש הרבי פעמים רבות עד כמה הגלות היא מופרכת וכל רגע נוסף בה הוא אסון, שאמור לזעזע את היהודי ולגרום לו לצעוק לקדוש ברוך הוא שיסיים את הגלות.

ענין זה מבואר במאמר חז"ל שאחד הדברים שהקדוש ברוך הוא מתחרט על בריאתם, הוא הגלות. ומכך מובן, שבריאתה אינה במטרה להשאיר את בני ישראל בגלות חס ושלום, אלא היא מיועדת להתבטל.

הרבי מסביר כי גם במצב של גאולה רוחנית, גאולה פרטית, או במצב של רווחה בגשמיות וברוחניות - ההכרח לזעוק "עד מתי" ולדרוש את הגאולה הוא בתקפו. וזאת משום שלגבי גילוי הקשר של בני ישראל עם הקדוש ברוך הוא, וגילוי האלוקות בעולם, שיהיה בגאולה - גם השלימות היחסית בגלות, אינה נחשבת למאומה.

גלות פרטית

בנוסף לענינה של הגלות הכללית - גלות השכינה ועם ישראל - ניתן דגש בתורת החסידות גם על הגלות הפרטית בעבודת ה' של כל יהודי.

בחסידות מבואר כי העובדה שפנימיות הלב, עצם הנשמה של היהודי נמצא בהעלם והסתר, והיהודי איננו מרגיש בגלוי את נשמתו האלוקית שרצונה להדבק בה' גובר על שאר הרצונות האחרים - הוא לפי שהניצוץ האלוקי שבנשמתו נמצא בגלות, והוא מכוסה ומוסתר בעניני העולם והתאוות.

כאשר יהודי עובר עבירה, הוא גורם לירידה וגלות חמורה יותר כאשר הוא מסתיר על גילוי נשמתו עוד יותר וממשיך השפעה אלוקית לקליפות. כאשר יהודי חוזר בתשובה, הוא מגלה את נשמתו שוב ומסלק את השפעת השכינה מהקליפות חזרה למקומה, בדומה לשיבת השכינה הכללית בגאולה.

כשם שבגלות ישראל הכללית נאמר ש"בכל מקום שגלו שכינה עמהן", כך גם בגלות הנשמה האלוקית - על יהודי לזכור שלמרות היותו נמצא במצב שפל ואינו מרגיש את אור הנשמה, השכינה נמצאת עמו בכך שניתן לו הכח להתבונן באחדות ה' וכך להרגיש אלוקות.

אמנם, הכח לצאת מהגלות הפרטית כיום אינו בשלימות; ואף שעל ידי ההתבוננות יכול היהודי לגלות את פנימיות נשמתו בשעת התפילה וכדומה - בסופו של דבר עדיין תשאר הנשמה בהסתר מסויים. ושלימות יציאת הנשמה מהגלות תהיה רק כשיבוא המשיח בגאולה הכללית, והנשמה תתגלה בשלימות.

ראו גם

• עבודת הגלות
• סיום עבודת הגלות
• עקבתא דמשיחא
• ערי מקלט

לקריאה נוספת

• מגולה לגאולה, חלק ראשון - "גלות"

קישורים חיצוניים

• מה לבני ישראל ולגלות?! - משיחת ג' טבת תשמ"ו

שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים
פרמטרים [ טורים ] לא מופיעים בהגדרת התבנית ==הערות שוליים==