עיבור (בחסידות)

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
(הופנה מהדף עיבור)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

עיבור הוא מצב בו הנפש והגוף נמצאים במצב של העלם הכוחות הגנוזים במעי האם. העיבור הגשמי מהוה משל לעיבור הרוחני המוזכר בחסידות פעמים רבות.

הנפש שבעיבור[עריכה]

בשעה שהעובר נמצא במעי אמו, לא זו בלבד שהנפש האלוקית עדיין לא נכנסה בו באופן שהיא מתאחדת למציאות אלוקית אחת, אלא שאפילו הנפש החיונית אינה מורגשת בו והיא עדיין בהעלם וכוחותיה עדיין לא יצאו מכח אל הפועל. שהרי העובר אוכל ושותה ממה שאמו אוכלת ושותה. תחילת הנפש החיונית היא רק כשנולד, ותחילת כניסת הנפש האלוקית היא בשעת המילה[1].

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עיבור ולידת הנשמה

מוחין דעיבור[עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מוחין דגדלות ומוחין דקטנות

בקבלה ובחסידות המוחין דעיבור היא משל למצב שבו החיות האלוקית שבעולם מתכסה ונעלמת לגמרי. כך למשל נחשבו ישראל במצרים לעובר במעי אמו כמוזכר בגמרא, ועל פי ביאור האר"י ז"ל הרי זה מפני שהמוחין לא יצאו מהחב"ד לידי גילוי במידות.

מצב זה נקרא "תלת כלילן בתלת", כלומר שלשת הספירות התחתונות שהם נה"י נכללים בחג"ת ועדיין לא יצאו לידי גילוי.

הולדת המידות[עריכה]

בכמה מקומות בחסידות עיבור הוא משל לתהליך בו התבוננות שכלית מולידה רגש.

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מצרים דקדושה ודקליפה

עיבור לטיבותא[עריכה]

לעומת זאת יש לעיתים שהעיבור הוא כינוי למצב נעלה ביותר בו האדם נכלל לגמרי במקורו ושרשו העליון. החילוק בין המצב הזה למצב הקודם שבו העיבור הוא לגריעותא, הוא שבמצב הראשון אזי מציאות העיבור היה רק בחלק ההסתלקות של המוחין, אבל לא בחלק הביטול הגמור לשורש, נמצא שמצד המציאות היה העולם במצב של גילוי הנקרא זעיר אנפין, ואלא שהמוחין נסתלקו ממנו בבחינת העיבור. לעומת זאת, יש מצב שבו העולם נכלל במקורו מצב האור שבו ומניעת הפירוד, ומצב זה הוא העיבור לטיבותא. כך למשל מוסבר בחסידות כי נשמת רב המנונא סבא הייתה נשמה דאצילות מבחינת הנשמות דים העליון שבמלכות דאצילות, ולכו נקרא רב המנונא מלשון "נוני ימא".

אדמו"ר המהר"ש מסביר, שכמו הדגים שבים מובלעים במי הים והמים מתפשטים בתוך תוכם והרי הם כמו מהות המים עצמם ולכן דגים אינם טעונים שחיטה שהרי הם נתרים באסיפה כמו שכתוב "אם את כל דגי הים יאסף להם", ואפילו עופות שנבראו מן הרקק (מים ועפר מעורבים יחד) הרי הם נתרים בסימן אחד רק בהמות שנבראו מן האדמה צריכים רוב שנים דוקא, ודגים שאינם צריכים שחיטה מובן כי גם בהיותם נבראים הרי הם כמו המים, כן לענין עירוב מקואות ושפופרת הנוד וחציצה וכדומה, אנו מוצאים את אמרתו של רבן שמעון בן גמליאל "שכל שתחלת בריתו מן המים הרי הוא כמים", שמכל זה מובן הגם שנבראו להיות מהות נברא, בכל זאת הוא בטל בתכלית בים עד שאי אפשר לו לפרד כלל מן הים והוא בחינת מים גם לאחר שנברא שיש בו התפשטות המים בתוך תוכו.

על דרך זה מסביר המהר"ש, שהנשמות דאצילות כמו נשמת רב המנונא סבא היא בבחינת הביטול לגמרי, עד שאי אפשר לה לפרוד אפילו שעה אחת כחלק מהמים עצמן (- במשל הדגים), וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה עובר ירך אמו הוא, כלומר: למרות שהוא עובר, שהרי הוא מציאות נרגש בפני עצמו, מכך מקום כל זמן העיבור הרי הוא כירך אמו ואינו נחשב לדבר בפני עצמו, וזאת מפני ביטולו המוחלט לאמו במשך זמן זה, שאוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה וכדומה, וכך גם הנשמות דאצילות בהיותם בעיבור בבטן המלכות הנקרא ים סוף, הם כירך אמם ובטלים לגמרי כעובר שהוא ירך אמו וכמו דגים שבים שהם מובלעים במי הים[2].


הערות שוליים