עצם הנשמה

עצם הנשמה (או עצם הנפש, מהות ועצמות הנפש) הוא הכינוי בו משתמשים בתורת החסידות לתאר את החלק העמוק והפנימי ביותר של נשמת היהודי, המופשט מכל כח ותכונה כלשהי.

דרגתו

בספר התניא מתייחס אדמו"ר הזקן אל עשרת כוחות הנפש - שלשת המוחין ושבעת המידות - כאל "מהות ועצמות הנפש".

אמנם, בלקוטי תורה מפרט יותר ומבאר שעשר הכוחות, ואפילו ראשיתם שהיא ספירת החכמה, אינם אלא כלי לעצם הנפש; אבל עצם הנפש עצמה היא"חלק אלוה שאינו בגדר עשר בחינות שיש להן גדר מיוחד אלא אור פשוט כו'".

במקומות רבים בתורת החסידות מוסבר שעצם הנשמה היא בחינת היחידה שבנפש, הנקראת כן על שם שהיא מאוחדת עם הקדוש ברוך הוא הנקרא 'יחיד'. אמנם, במקומות רבים אחרים מבואר שגם ה'יחידה' היא דרגה נוספת על עצם הנשמה - על יסוד מאמר חז"ל "חמשה שמות נקראו לה, נפש רוח נשמה חי' יחידה", היינו, שכל הבחינות (כולל ה'יחידה') אינם אלא "שמות" לעצם הנשמה.

עצם הנשמה היא מציאותה האמיתית של הנשמה כפי שהיא מאוחדת עם הקדוש ברוך הוא (כלשון הזהר "ישראל וקודשא בריך הוא כולא חד"). ולכן, התבטאותו של עצם הנשמה היא לאו דוקא בתנועת הביטול והמסירות נפש (הקשורים לבחינת היחידה), אלא בעצם מציאותו של יהודי כמו שהיא.

התבטאותו

בעבודת האדם מתבטא עצם הנשמה בענין המסירות נפש, המבטא שהקשר שלו לקדוש ברוך הוא טבוע בעצם מציאותו.

בעומק יותר, מתבטא עצם הנשמה דוקא כאשר יהודי משתוקק להדבק באלוקות גם במצב רגיל, ללא הניסיון של מסירות נפש. ולכן, רצונו הוא לא להסתפק בגילויים של גן עדן או עולם הבא אלא הוא חפץ בגילוי העצמות. ולכן, גם כאשר ישנה הרחבה בגשמיות וברוחניות, הוא שבור ומזועזע מכך שנמצאים עדיין בגלות והוא דורש את הגאולה האמיתית והשלימה.

במהלך היום מתבטא עצם הנשמה בעיקר ברגע קומו של היהודי משנתו, שאז מתגלית עצם מציאותו, ובמציאותו זו הוא כבר קשור לקדוש ברוך הוא אפילו לפני שהוא עושה פעולה מסויימת לבטא זאת, כמו אמירת "מודה אני".

בשיחות הדבר מלכות מבואר שניצוץ משיח הנמצא בכל יהודי הוא דרגת "עצם הנשמה" (ולא רק יחידה, כמבואר במקומות קודמים). ולכן הקשר של יהודי למשיח הוא תמידי, בעצם מציאותו - כמרומז בלשון חז"ל "כל ימי חייך להביא לימות המשיח": "שהחיות שלו (בכל רגע ורגע) הוא בהבאת ימות המשיח, כלומר, לא רק בשעה שחושב ומדבר ועושה פעולות להבאת המשיח, אלא עצם חיותו ("חייך") הוא להביא לימות המשיח".