ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד
"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" - נאמר לאחר הפסוק הראשון של קריאת שמע. ומשמעו הוא יחודא תתאה לעומת פסוק הראשון של קריאת שמע שהוא בבחינת יחודא עילאה.
מקורו ואמירתו
הפסוק ברוך שם, או בקיצור בשכמל"ו, נאמר על ידי יעקב אבינו קודם שהסתלק.
כאשר באו אליו השבטים ורצה לגלות להם את הקץ, ושאלם קודם לכן האם הם כולם שלמים, ואמרו: "שמע ישראל - אבינו, הוי' אלקנו הוי' אחד". ואז משמחתו אמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" - שעזרני שמיטתי שלימה.
משה רבינו לא כתב פסוק זה בתורה, אך הוא עבר במסורת ונכתב בגמרא[1], הגמרא דנה האם לאומרו או לא, ומסיקה שצריך לאומרו אך בלחש.
אנשי יריחו לא היו אומרים פסוק זה כלל, כיון שרצו שאהבתם לה' תהיה באופן של יחודא עילאה - שמע ישראל. אך חכמים תקנו שיאמרוהו אך בחשאי.
בגמרא הובא משל "אמר רבי יצחק אמרי דבי רבי אמי: משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה" (מאכל זול). "אם תאמר יש לה גנאי, לא תאמר יש לה צער?" (אם לא תביא לה מפני שמאכל זה מגונה, הרי היא מצטערת כל זמן שאינה אוכלת). "התחילו עבדיה להביא בחשאי." (כלומר[2], שזהו ביזיון שאנו כביכול אומרים קריאת שמע כמו בני יעקב, שאמרו זאת כיון שנסתפק אביהם).
טעם נוסף שהובא בספרים הוא: שמלאכי השרת אומרים פסוק זה, וכך הוא לשון האדמו"ר הזקן בשלחן ערוך[3]:
כשעלה משה למרום שמע למלאכי השרת שהיו מקלסין להקב"ה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד
- והורידו לישראל וצוה להם לאומרו בחשאי משל לאדם שגנב חפץ נאה מתוך פלטרין של מלך ונתנה לאשתו
- ואמר לה אל תתקשטי בו אלא בצינעא בתוך ביתך לכן כל השנה אומרים אותו בלחש.
- אבל ביום הכיפורים שאנו דומין למלאכים כמו שאיתא בסי' תר"י אנו אומרים אותו בקול רם בפרהסיא:
פירוש המילים
ברוך הוא מלשון המשכה, כמו "המבריך את הגפן", או "את המעיין".
שם כבוד מלכותו, הם שלושה כינויים לירידת החיות:
שם כמו מלך ששמו נקרא על כל המדינה.
כבוד התפשטות ההארה של המלך, שלכן הוא נראה מכובד.
מלכותו, מלכות היא דבר המתפשט לאנשי המדינה.
לעולם הוא המשכה לתוך עולמנו זה הגשמי.
ועד הוא באופן נצחי ללא הפסקה.
תוכנו הפנימי
אמירת בשכמל"ו (ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד) מורה על כך שבחינת מלכותו ית' היא זו שמחיה ומהווה את כל העולמות מאין ליש, שיראו העולמות כמציאות נפרדת כביכול לעיני בשר.
כלומר, שגם האדם בליבו יבין שנמשך (ברוך) הארה מהאור אין סוף ב"ה בכדי שיהיה כבוד מלכותו, והארה זו היא באופן של "לעולם ועד", כלומר, למטה עד אין קץ, שיורד עד למדרגות הכי תחתונות ומהוום, וזאת מכיון שאין מלך בלא עם.
ענינו של בשכמל"ו הוא "ביטול היש, כלומר, שספירת המלכות שהיא בבחינת מציאות (שהיא כביכול נפרדת, ואין נראה האחדות שבה), בטילה אליו יתברך, וביטלוה הוא יותר מק"ש שהוא ביטולה על ידי עלייתה בז' תחתונות של בינה.
ידוע, שבכל מקום שנאמר "ועד", אין לו הפסק. ולכן גם כאן, בבשכמל"ו שפועל ביטול היש - שהנברא מכיר שיש מציאות עליונה ממנו שממנה נמשכת חיותו ובטל אליה, אזי להכרה וביטול זה אין הפסק לעולם, שהוא בחינת "אור אין סוף", שהוא כמו באצילות.
ציקי קדרה
בגמרא נאמר (הובא קודם) משל מבת מלך שהריחה ציקי קדרה, וזו בושה לאכול וסכנה שלא. ולכן אוכלת בחשאי.
ע"פ חסידות כך הוא ביאור המשל:
בת מלך, היא מלכות דאצילות, שנקראת "בת" ל"אביה" - חכמה דאצילות (אבא יסד ברתא). והריחה ציקי קדירה, הכוונה היא, שהריחה את התועלת מהבירורים דבי"ע.
והיינו, שיש ב' סוגים של הנאות: מדבר שהוא טוב. והנאה מדבר שהיה קודם ההיפך ממנו, ואף מנגד לו; וכאשר הופכו ומנצחו, אזי גדולה הנאתו, אך אין זה "עונג עצמי".
"ובגשמי' הוא כמו העונג במה שנשרף באש ונשאר בקדרה מפסולת המאכל המבושל אחר שיצא ממנו כל הטעם הטוב ונדבק בכותלי הקדרה ובשוליה שזהו הנקרא ציקי קדרה".
ובמלכות, כמה שתקבל בדרך הטוב, שמקבלת מז"א דאצילות דרך סדר ההשתלשלות, אמנם מתענגת, אך כאשר רואה את גודל ההנאה שתקבל על ידי עבודת הבירורים, והיינו, שע"י ירידתה לבי"ע על מנת להוותם ולחיותם, על ידי זה יורדת ממדרגתה עד שבאה להריח ריח זה, שהוא מעליית ניצוצות הקדושה שנפלו בבחינת הגבורות, וע"י עלייתם גורמים ליותר השבת הנפש מאשר מאכל רגיל שהוא מתוק בעצם.
ולכן לאדם שנתעלף נותנים להריח דוקא דבר חריף, כי על ידי בירורו באים למדרגה יותר גבוה.
מקומו בתפילה
בקריאת שמע אומרים לאחר הפסוק הראשון - שמע ישראל, ברוך שם כמל"ו, אמירה זו הינה בעצם השלמה לפסוק שלפניה:
באמירת שמע, הרי האדם מגיע למצב שבו אין עולם מולו, אלא כשם שהיה קודם בריאת העולם, כן הוא גם כעת. ומציאות העולם אינה אמיתית. וכמה שיגיע האדם על ידי התבוננות זו הרי די בה, שיכול להגיע למדרגות הנעלות ביותר של אהבת ה' על ידי זה.
ואמנם קודם חורבן בית המקדש הראשון שהיו נשמות ישראל במדרגה גבוהה, יכלו לומר רק שמע ומיד להמשיך לואהבת, אך לאחר החורבן איננו יכולים להגיע למדרגת ההאהבה, אם לא שקודם כל נקבל עלינו עול מלכות שמים באופן של יחודא תתאה, כלומר, שנוגע גם בנו ולא רק במדרגות העליונות, וכך נוכל להתעורר באהבה לה'.
ההשפעה
נאמר לעתיד לבוא "ושמתי כדכד שמשותיך", והנה בבשכמל"ו ישנן כ"ד אותיות, ואומרים קריאת שמע פעמים בכל יום, וזאת אומרת - פעמיים כ"ד, שהן כד כד. וע"י זה נעשית בחינת אשת חיל עטרת בעלה.
כלומר, שהאשת חיל, שהיא בחינת המלכות, היא ממשיכה את "עטרת בעלה", כלומר, את בחינת הכתר לז"א שהוא "שמע" בעצמו, והיא ממשיכה מבחינה יותר גבוה.
uעיקר בחינת המשכת של כבוד ה שהוא מדרגת הרצון של אנא אמלוך בעצמות אין סוף, הוא באמרו בשכמל"ו.
והמשכה זו נעשית דוקא על ידי יעקב, מכיון שנאמר "יעקב חבל נחלתו", שהוא (יעקב) חלק ה' ממש, כמאמר חז"ל "ישראל עלה במחשבה" סתם. ומחשבה זו היא המחשבה הכללית כשהיה הוא ושמו בלבד בעולם לפני הצמצום, שצמצם את עצמו בכדי שיהיה לו רצון ומחשבה בגילוי ש"אנא אמלוך" כנ"ל. ולכן ביכולתם (של ישראל) להמשיך משם להיות גילוי ההעלם, כלומר, שתתגלה בחינת מלכותו למטה. וז"ש שמע ישראל ה' אלקינו ישראל דוקא, מטעם זה. ומטעם זה דוקא יעקב אמר בשכמל"ו, ולא משה:
כיון שכמו שכתוב בזהר "משה מלגיו יעקב מלבר" (משה מבפנים ויעקב מבחוץ). שמשה הוא כנגד בחינת הדעת; ויעקב הוא כנגד בחינת התפארת. ומשם דוקא (מבחינת התפארת) שייך לעורר את המלוכה, אך לא מבחינת הדעת שהיא דרגת משה רבינו.