בית כנסת מרכז חב"ד תל אביב (נחלת בנימין)

הכניסה לבית הכנסת. תמונה מסביבות שנת תש"ל

בית כנסת מרכז חב"ד תל אביב (ידוע גם בשם נחלת בנימין על שם מיקומו ברחוב נחלת בנימין 23) הוא בית כנסת חב"די מהראשונים בארץ הקודש.

הבית כנסת היווה את המרכז של קהילת חב"ד בתל אביב, שהייתה מהקהילות המרכזיות בארץ בעשר שנים האחרונות של הדור השישי ובימי הבראשית של הדור השביעי.

היסטוריה

התוועדות בבית הכנסת "נחלת בנימין"

קבוצה גדולה מהחסידים שיצאו מרוסיה בשנים תרצ"ד-ז עלו לארץ ישראל, ורובה התיישבה בתל אביב, שהייתה אז פסיפס לכל יהודי הארץ, חרדים ושאינם, עולים וותיקים, חדשים ואף בני הישוב הישן. גם היהדות בעיר פרחה, היה זה אך טבעי שהחסידים יתיישבו אף הם במקום.

תחילה, שכרו החסידים בית כנסת קטן ברחוב מונטיפיורי 36, ובו התפללו, התוועדו וחיו את חייהם החסידיים. רב בית הכנסת היה הרב שלמה יוסף זווין עד מעברו לירושלים, אז מינה הרבי הריי"צ את הרב חיים אליעזר קרסיק לתפקיד.

הקהילה החב"דית במקום הלכה והתרחבה, ובית הכנסת הישן ברחוב מונטיפיורי היה צר מהכיל את המתפללים. בשנת ת"ש עברו המתפללים להתפלל בבית הכנסת החדש, במקום שכור בדמי מפתח ברחוב נחלת בנימין 23. בית הכנסת מוקם בקומה ראשונה, ובקומה השניה שכן 'שטיבל' של חסידי גור.

ספרי התורה בבית הכנסת, היו מושאלים, וביוזמת המתפללים החלה בשנת תש"ב כתיבת ספר תורה במיוחד לבית הכנסת, ובו' בכסלו תש"ג הוכנס הספר.

הרב אליעזר קרסיק שכיהן כרב הקהילה, כאב את העובדה שטרם נבנה בית הכנסת ראוי לשמו, שכן גם מבנה בית הכנסת בנחלת בנימין היה צר מהכיל את מתפללי בית הכנסת ואת ההתוועדויות החסידיות שנערכו בו. באותו אירוע רב משתתפים של הכנסת ספר תורה, הוא נשא דברים בנושא. בפתיחת דבריו ציטט ממכתב אדמו"ר הריי"צ, בנוגע לבניית בית הכנסת. ולאחר מכן דיבר אודות מעלת וחשיבות בניית בית כנסת חב"ד בתל-אביב: "אני חושב שלמותר לבאר לאנ"ש גודל הנחיצות בבנין בית כנסת חב"ד, כל אגודה ואגודה פה יש לה מקומה, ואנחנו שהננו באמת כל העורק חיים ביהדות אין לנו מקום, ביומא דפגרא כמו בי"ט כסלו וכדומה, מוכרחים הרבה אנ"ש ללכת הביתה באין אפשרות בשום אופן להיכנס, ואם היה אצלנו מקום קבוע היו מתרבים המתפללים כל השנה".

ועד הבנין

בו במקום נבחרו חברי ועד הבנין מקרב המתפללים הקבועים: הרב אליעזר קרסיק עצמו, ר' נחום יהושע ארשלר, ר' פנחס אלטהויז, ר' משה גוראריה, ר' יצחק אייזיק קריבושיי, ר' ישעיהו גינזבורג, ר' נפתלי דוליצקי, ר' ברוך אליהו שניאורסאהן ור' משה פישקין.

שבוע לאחר מכן התקיימה אסיפה ראשונה, במהלכה מונה רב הקהילה ליו"ר הועד. באסיפה הוחלט כי הועד צריך להשיג מגרש לבנייה במרכז העיר, שיתאים לבנין בית כנסת גדול עם כל הפרטים שאדמו"ר הריי"צ דרש במכתב הנזכר.

בשביל ההתחלה, תרם כל אחד מהנוכחים סכום כסף לבניית בית הכנסת. כשבוע לאחר האסיפה, בכ"ב כסלו, כתבו חברי הועד לרבי הריי"צ אודות הקמת הועד, וכי כבר החלו ברישום הועד בממשלה. החברים אף ביקשו מהרבי ברכה, וסיוע כספי.

לאחר קשיים רבים הפעילות להקמת בית הכנסת הופסקה. גם בשנים הבאות נערכו ניסיונות שונים להתארגן לקראת בניית בית כנסת ראוי לשמו, אך ללא הצלחה. כך נותרה קהילת חב"ד בתל אביב במשך עשרות בשנים במבנה הצר יחסית.

שיפוץ המקום

אזור "נחלת בנימין" כיום נחשב למקום יוקרתי של אמנים, אך שנים רבות המקום היה פשוט וזול.

בית הכנסת היה פשוט במראהו, בהתחלה היה שני חדרים, ולאחר מכן בנו את העזרת נשים בשלושה שלבים. קודם לכן היה שמה מרפסת אבנים פשוטה.

הרב חיים שמריהו גוראריה תרם את הארון קודש, ונמכרה לו הזכות בשש וחצי אלף דולר, סכום שהספיק לא רק לבנין ארון קודש מפואר אלא גם לדברים נוספים.

בכותלי בית הכנסת היו בנויים ארונות ספרים, עם ספרי נגלה וחסידות, ובראשם ספרי הרבי.

בפינה דרומית מזרחית יש מקום מיוחד לרב בית הכנסת. על המפה בסטנדר של החזן מוזכר הרב הראשון של בית הכנסת הרב קרסיק.

בשנות הממי"ם, יהודי שהתקרב לתורה ומצוות על ידי הרב בוטמן בשם משה גוסרוו לנצ'ביקי, תרם ריהוט ושיפוץ של כל בית הכנסת. וכן המנורות, אך שלטי ההקדשות על המנורות נשארו ישנים שתרמו זקני החסידים על שם יקריהם.

על הקיר המערבי של בית הכנסת תלוי השלט בלה"ק ובאנגלית "מצוה לפרסם עושי מצוה הריהוט של בית הכנסת כולל של עזרת הנשים נתרם על ידי הנדיב היקר איש טוב וחסד מר משה גוסטרוו לנצ'ביצקי מיאמי פלורידה", שתרם ריהוט חדש לבית הכנסת, אך על פי הוראת משפיע בית הכנסת הרב שלום דובער בוטמן, נשארו שני שולחנות ישנות וספסל כהמשך של הדורות: "כי עליהם חסידים בכו ביום הכיפורים, ורקדו בשמחת תורה" כדבריו.

במערב בית הכנסת היה מטבחון קטן, שממנו הוציאו במהלך השנים כיבוד להתוועדויות ולקידושים. בקיר הצפוני של בית הכנסת. היתה תלויה תמונה של הרבי. ולידה לוח כולל חב"ד.

בשנים האחרונות הקימו אוהל גדול בחצר האחורית של בית הכנסת, במקום בו עמדה הסוכה, בו התקיימו הקידושים וההתוועדויות לנשים.

תוך כדי השיפוצים הודיעו בעלי הבנין שרוצה לשפץ כל המקום, ובנתיים עברו המתפללים למקום חילופי וכשתסתיים הבניה יחזור בית הכנסת למקומו באופן רחב יותר.

מאז שנת תשמ"ו השטח שלפני הבית הכנסת נהפך להיות
שגיאות פרמטריות בתבנית:מונחון
לא נמצא templatedata תקין מדרחוב.

האווירה בבית הכנסת

התוועדות ב'נחלת בנימין'. בראש השולחן יושבים הרב שניאור זלמן גרליק רבו של כפר חב"ד והרב זיסלין, מאחור עומדים ר' ישראל צבי הבר ור' יעקב פלס

על האווירה המיוחדת בבית הכנסת בימים ההם, סיפר הרב יצחק (איצק'ה) גנזבורג: "בית הכנסת שקק חיים מהשעות המוקדמות של הבוקר, עד השעות המאוחרות של הלילה. הרב קרסיק מסר שיעור בגמרא; הרב שלמה תומרקין מסר שיעור בעין-יעקב, והרב נחום גולדשמיד מסר שיעור בחסידות. "היתה תקופה שבכל שבת בבוקר היו הולכים לביתו של אחד מאנ"ש לשיעור חסידות, כל שבת בבית אחר. פעם זה היה בביתו של הרב קרסיק, פעם בביתו של הרב משה ירוסלבסקי, ופעם בביתינו. הרעיון היה להפיח חיים בבתי אנ"ש. רק לאחר השיעור היו הולכים כולם יחד להתפלל בבית-הכנסת."

הרב חיים אשכנזי סיפר:

""מרכז החיים היה בבית הכנסת: ההתוועדויות, השיעורים וכל הווי החיים היה בבית הכנסת. תמיד חיפשו 'יומא דפגרא' או סיבות אחרות כדי לבוא לבית הכנסת, מי שהיה לו קצת זמן פנוי, הגיע לבית הכנסת ישב ולמד, זה מה שאיחד את הקהילה, התוועדו, התפללו יחד, למדו חסידות ונגלה, התווכחו ביחד, התחבקו ביחד. הכל היה בבית הכנסת. בתור ילד שמעתי סיפור מפי אמא הרבנית דבורה ע"ה, שיכול להמחיש את האווירה בימים ההם. בתקופה ההיא, הפרנסה היתה קשה עד מאד, סבתא הרבנית לאה קרסיק הקימה מעין קונדיטוריה בבית, היא היתה אופה עוגות ומוכרת אותן לחנויות. אבא, היה האיש שהוביל את העוגות לקונדיטוריות למכירה ומכך התפרנסו. אבא היה מיודד עם החסידים ר' משה דובינסקי, ר' נחום גולדשמיד ור' פינייע אלטהויז, למרות שהיה צעיר מהם. פעם הלך אבא ברחוב עם עוגה בדרכו לאחת הקונדיטוריות, כשבדרכו פגש את ר' משה דובינסקי ור' נחום גולדשמיד שהיו חברים טובים. "משה, מה אתה סוחב איתך?" אמר להם "עוגה". "אה, יופי! לנו יש 'משקה' ולך יש עוגה, זו סיבה להתוועד", אמרו. נכנסו לבית כנסת והתוועדו במשך כמה שעות..."

ההתוועדויות

מרכז החיים בבית הכנסת היו ההתוועדויות.

בכל 'שבת מברכים' ובשבתות הקרובות ליומי דפגרא, עם סיום תפלת שחרית ומוסף, היו מתיישבים המתפללים להתוועדות חסידית. המתוועדים, רובם בוגרי ישיבת 'תומכי תמימים' ליובאוויטש, השרו אווירה חסידית מיוחדת.

ביומי דפגרא חסידיים כמו י"ט כסלו וי"ב תמוז, היו נערכים התוועדויות בהשתתפות הקהל הרחב, וחשובי החסידים היו נואמים: הרב קרסיק, הרב שאול דובער זיסלין, ר' נחום גולדשמיד ועוד.

הרב משה גוראריה והרב קרסיק, היו מראשי המדברים בהתוועדויות בשבתות, בעוד שעל מלאכת הניגונים ניצחו ברמה ר' נחום גולדשמיד ור' פינייע אלטהויז, שניהם היו בעלי מנגנים מופלאים. כשהם היו מנגנים, היתה משתררת דממה. היו להם ניגונים קבועים מהחביבים עליהם, עד שהיו נקראים "הניגון של נחום" ו"הניגון של פינייע".

על ההתנהלות בהתוועדויות, סיפר הרב חיים אשכנזי:

"ההתוועדויות היו מתקיימות כמעט כל שבת, והיו נמשכות עד שעת מנחה בערך. ולאחר מנחה הייתה חזרת חסידות. לא תמיד היו חוזרים הביתה בצהרי יום השבת. בשבת חזון, לדוגמא, היו מתוועדים כל היום ממש".

הרב חיים אשכנזי סיפר, שכשהיו המתפללים מאריכים להתוועד במועדים אחרים, היו סבתו - מרת לאה קרסיק, ואימו - מרת דבורה אשכנזי שואלות: "מה קרה? הרי לא שבת חזון היום!"

"בהתוועדויות בשנים הראשונות, לא היה אוכל בשפע כנהוג היום. היו מביאים 'הערינג' ומעט מזונות, 'משקה' ומים מהברז. אפילו 'שתיה קלה' לא הייתה, גם לא סודה. בפעם הראשונה שהביאו בקבוקי סיפון וסודה. הייתה התנפלות רבתי, וזרקו אותם מהשולחנות. להביא סודה להתוועדות?!, הדבר היה מופרך.

בשלב מסויים התחילו להביא כוסות תה מהמֵחם הגדול של השטיבל הגוראי בקומה השניה. בפעמים הראשונות סילקו את כוסות התה. אבל במשך השנים, זה התחיל לחדור. אנשים ישבו להתוועדות בשביל לשמוע ולא בשביל לאכול.

למרות חוסר הכיבוד ולמרות האריכות, החסידים לא היו עוזבים באמצע ההתוועדות. אברך שהיה צריך ללכת הביתה, עשה תחבולות שונות כדי שלא ירגישו בזה. בהתחלה היה שולח את אחד הילדים עם הטלית החוצה מבלי שיבחינו, ואז הוא כביכול יצא לשירותים, והלך לביתו. אם היו 'תופסים' אותו בשעת מעשה, אבוי... גם כשהיה חוזר למנחה, היה מביט באי-נעימות לצדדים, ומשתדל לבלוט כמה שפחות.

על התוועדות באחת השבתות, סיפר הרב אורי בן שחר:

"פעם, בעת התוועדות חסידית בבית הכנסת, פרץ ויכוח לגבי ענין מסויים בעבודת השם בין הרב קרסיק וגיסו, ר' משה. הויכוח עבר לטונים גבוהים, כאשר כל אחד מן השניים משמיע בתוקף את עמדתו, ובלהט הויכוח אף נפלטו הרבה מלים חדות... "בזמן הויכוח נקלע יהודי אחד, שלא היה נמנה על חסידי חב"ד, לבית הכנסת, ולאחר שהאזין זמן-מה לויכוח הסוער, יצא לדרכו. לאחר שעה קלה חזר לבית הכנסת, ומה מאד נדהם כאשר ראה את שני בעלי הפלוגתא יושבים יחד, בצוותא, כאילו לא קרה דבר! "היהודי ביטא את פליאתו באזני אחד החסידים, באמרו, שכאשר שמע את הויכוח היה ברור לו ששניים אלו ישארו שונאים זה לזה עד יומם האחרון, והנה כאן יושבים בצוותא, בשלום וריעות, כאילו מאומה לא קרה! "יהודי זה ראה באופן מוחשי, מה זה ביטול חסידי. הוא נוכח לדעת, שיתכן שחסיד אחד משמיע מלת-ביקורת חריפה כלפי רעהו, אך הדברים נאמרים מתוך אהבה, ולכן אין הם גורמים חלילה לרגשי איבה".

אסיפות בבית הכנסת

אסיפת אגודת חסידי חב"ד ב'נחלת בנימין' בשנת תשי"ב. מימין לשמאל: ר' משה גורארי', ר' צבי גנזבורג, הרב קרסיק, הרב יודאסין, ר' פינייע אלטהויז, ר' שמרל גורארי', ר' שמואל זלמנוב. צולם על ידי ר' שלום חסקינד

אסיפות רבות נערכו בבית הכנסת. בינהם גם חלק מאסיפות אגו"ח ארה"ק.

לדוגמא, בעת שהורה הרבי להקים בתי ספר של רשת אהלי יוסף יצחק בכל מקום, התכנסו הסידים לאסיפה, אחד החסידים טען שמדובר בדבר בלתי אפשרי, לדבריו "אם הרבי היה מבקש מאיתנו לקפוץ מקומה שלישית על הקרקע, היינו עושים זאת, אבל לקפוץ מן הקרקע אל הקומה השלישית, איננו יכולים!".

אך למרות זאת, הצליחו החסידים להתגבר והשתדלו בכל כוחם למלאות בקשתו של הרבי.

אספת ההכתרה של הרבי

אחת האסיפות החשובות, הייתה ביום ראשון בערב, י"א בשבט תש"י, מיד לאחר שהגיעה הבשורה על הסתלקותו של אדמו"ר הריי"צ.

עוד לפני אסיפה זו, נערכה פגישה מקדימה לא מתוכננת בבית רב הקהילה הרב קרסיק. בבית נכחו גדולי וחשובי החסידים בתל אביב, אשר כולם זכו לחסות בצל אדמו"ר הרש"ב ואדמו"ר הריי"צ, הרב זיסלין, הרב יודאסין, ר' שמערל גוראריה, ר' משה גוראריה ור' פינייע אלטהויז.

הדמעות נשפכו כמים, ובכל אופן החלו דיבורים על השלב הבא, וכולם הגיעו להחלטה פה אחד: חייבים להכתיר את "הרמ"ש" לרבי. בהחלטה חשובה זו יצאו כולם לבית הכנסת נחלת בנימין, שכבר היה מלא וגדוש בחסידי חב"ד כואבים.

בתחילה נערך מעמד ה'קריעה' וישבו על הקרקע כמחצית השעה. לאחר תפילת ערבית החלה אסיפת חירום בהשתתפות רבנים, משפיעים, חברי אגודת חסידי חב"ד ורבים מחסידי חב"ד מתל אביב וסביבותיה.

ההלם היה גדול, תחושה קשה מילאה את האוויר. כמה מהחסידים הכירו את הרמ"ש, הלא הוא הרבי, עוד מהתקופה בה גרו בברית המועצות, ואחרים פגשוהו כאשר נסעו בשנים האחרונות לניו יורק אל הרבי הריי"צ. אולם ברגעים אלו היה קשה לדבר.

לפתע, קם ר' אברהם פריז מתוך הקהל והכריז קבל עם ועדה, כי הוא מכיר את הרבי ועל כולם להתקשר אליו: ""רבותיי, אני מכיר את הרמ"ש. עבדתי אתו יחד בחדר אחד כעשר שנים, שולחן ליד שולחן. אני כלל לא עבדתי, כל הזמן הסתכלתי עליו, לראות מה הוא עושה. ואני אומר לכם שהוא מסתיר את עצמו, הוא גונב את דעת כולנו, אני אומר לכם – שהוא הרבי!"."

קריאה זו התגלגלה בקרב אנ"ש חסידי חב"ד בכל רחבי הארץ. הייתה זו התחלה של פעולות רבות ומורכבות שנעשו בחודשים הבאים על מנת לקשר את כל חסידי חב"ד בארץ הקודש לרבי.

שמחת תורה בבית הכנסת

שמחת הקהילה בשמחת תורה החלה בבית אחד החסידים, התפרצה לרחוב והתכנסה לאווירה משמחת במיוחד בבית הכנסת. בתחילה היו מתוועדים בליל שמחת תורה עד שעה מאוחרת בבית ר' שמואל זלמנוב, ובשנים הבאות בבית הרב קרסיק. בתום ההתוועדות היו הולכים בתהלוכה לבית הכנסת כשלאורך כל רחוב מזא"ה היו עושים 'קולע'ס' ורוקדים. במצב זה היו מגיעים אל בית הכנסת בשעה מאוחרת למדי, ומתחילים ב'אתה הראת'. בשעה הזאת סיימו כבר מתפללי שאר בתי הכנסת את ההקפות ואת סעודות החג, והיו מגיעים לראות את ההקפות של חסידי חב"ד ובית הכנסת היה מלא מפה לפה.

שמחה אמיתית שררה במקום. החסידים כולם שהיו אחרי הרבה 'משקה', 'הוציאו' יותר מהפנימיות שלהם, והיה מה לשמוע ולראות.

גם בלקיחת 'משקה' היה סדר מיוחד. היו חסידים שלקחו 'משקה' בליל שמחת תורה, כמו ר' בן ציון וונגרובר ועוד, והיו שלקחו משקה ביומו של שמחת תורה (ואף פעם לא שינו את הסדר!) כמו ר' יודל שמוטקין ור' ניסן עבער. זו לא היתה שתיה לשם שתיה, אלא ביטוי חסידי אמיתי של תחושת השמחה.

קירוב אישי ציבור

בית הכנסת, נודע בין היתר, כמקום בו התקרבו אישי ציבור לחב"ד. מר זלמן שז"ר, לימים הפרזידנט של מדינת ישראל, התקרב בחזרה לחסידות חב"ד בעיקר דרך התוועדויות אלו בנחלת בנימין.

היו אישי ציבור נוספים שהתקרבו בצורה כזו או אחרת ליהדות וחסידות, על ידי תפילה או התוועדות בה נטלו חלק בבית הכנסת. דוגמא למה שהתרחש הוא סיפור התקרבותו של משה ארם:

ר' פינייע אלטהויז הכיר את חבר הכנסת משה ארם, שהיה מראשי פעילי השמאל, מהאגף האנטי דתי של מפלגת המערך. הוא פעם פגש אותו בכנסת והתברר שנולד בליאדי ומתגורר בתל אביב. "בוא אלינו לבית כנסת לנחלת בנימין ל'כל נדרי'", הזמין אותו ר' פינייע. היה זה לפני החגים, איש לא ידע מהאורח העתיד לבוא לבית הכנסת. שלוש דקות לפני התחלת 'כל נדרי', הגיע חבר הכנסת משה ארם כשקסקט לראשו, נבוך מהסיטואציה של ביקור בבית הכנסת, ר' פינייע שהיה בעל חוש הומור מפותח, עשה עצמו כאילו לא הכירו, וניגש לקדם את פניו. "אולי כבוד הרב היה בליאדי בתור ילד?" השיב מר ארם בנימה מבודחת. התשובה היתה שלילית. ר' פינייע הראה במחזור את תפילת 'כל נדרי', ואמר לו: "כתוב פה על דעת המקום .. להתיר להתפלל עם העבריינים. כל השנים לא היה לנו עבריין, וסתם היינו אומרים את 'על דעת'; והנה עכשיו כולם אומרים זאת בלב שלם..." מר ארם הבין יפה את ההומור הדק.

היה זה בשנת תש"כ, ומאז מדי שנה בשנה, היה מגיע לבית כנסת ביום הכיפורים, במשך חמש עשרה שנים.

חוזרי מאמרי חסידות

בדרך כלל היו שניים שחוזרים חסידות בשבת בשעת רעוא דרעוין: הרב קרסיק, וגיסו הרב משה גוראריה. הם היו חוזרים דא"ח לסירוגין. המתפללים זוכרים כי כולם ישבו ושמעו את המאמר גם כאשר שבת יצאה זה מכבר.

סדר זה, נמשך עד לפטירתו של הרב קרסיק בשנת תש"כ, ולאחר מכן נוספו לחוזרי המאמרים עוד כמה מן המתפללים הקבועים, וביניהם: הרב ישראל צבי הבר והרב לייב כהן.

משפיעי בית הכנסת

התוועדות בבית הכנסת. מימין לשמאל: ר' מיכאל דבורקין, ר' שלמה אורנשטיין, ר' פיניע אלטהויז, ר' משה אשכנזי ור' צבי גינזבורג

בבית הכנסת היו דמויות הוד רבות, חלקם באופן קבוע וחלקם כמבקרים.

בשנים הראשונות, היו משפיעי בית הכנסת ראשי החסידים שהגיעו לארץ, הלוא הם החסיד עובד ה' הרב זלמן משה היצחקי, והמשפיע הנודע ר' מיכאל דבורקין.

לאחר שר' זלמן משה לקה בשיתוק, ור' מיכאל עבר לחצרות קודשנו, נטלו את ההנהגה, לצידו של רב בית הכנסת הרב קרסיק, גיסו המשפיע המשכיל הנודע בחסידות הרב משה גוראריה, ואחיינם החסיד הרב נחום גולדשמיד. השניים היו משלימים אחד את השני כל אחד עם גישתו שלו, לעיתים היו ביניהם אף מחלוקות שהם לשם שמיים, אך אחוות החסידים ניצחה לבסוף.

לאחר פטירתם הותירו חלל ריק, שכן בני הדור הקודם רובם נפטרו, ולא היה מי שימלא את מקומם.

מספר שנים חלפו, ובהתוועדות י"ט כסלו תשל"ז הורה הרבי כי בכל קהילה חב"דית, יש צורך למנות משפיע אחד או שניים. בעקבות הוראה זו, מונו משפיעים בקהילות חב"ד בכל רחבי תבל.

בעקבות כך בקהילה הוחלט למנות את הרב ישראל צבי הבר ואת הרב שלום בער בוטמן. סוכם כי הרב הבר יתוועד באידיש, והרב בוטמן בעברית, וכך לא יפול הנטל על אחד מהם.

כארבע שנים כיהנו שני המשפיעים; הם התוועדו יחדיו, וסייעו למתקרבים חדשים בתחילת דרכם. כעבור ארבע שנים נסע הרב הבר לרומניה בשליחות הרבי, ומאז ועד היום מכהן הרב שלום בער בוטמן כמשפיע קהילת חב"ד בתל אביב. בנוסף, הרב בוטמן משמש כבעל קורא בבית הכנסת.

בית הכנסת כיום

הבניין בו שכן בית הכנסת חב"ד הנוסטלגי ב'נחלת בנימין' בתל-אביב, ורשם פרק מפואר בתולדות ימי חב"ד, נהרס בשנת תשע"ט עד יסודותיו בהחלטת הבעלים של הבנין על מנת להקים בנין חדש וגדול יותר.

כשיבנה במקום בניין חדש יוקצה מקום לבית הכנסת.

חלק מבני הקהילה, בראשות הרב שלמה הלפרן, עברו להתפלל במבנה ברחוב יבנה הסמוך.

רבני בית הכנסת

רב בית הכנסת הוא באופן קבוע גם רב הקהילה החב"דית בתל אביב.

• הרב חיים אליעזר קרסיק - מהקמת בית הכנסת עד פטירתו בשנת תש"כ.
• חתנו - הרב משה אשכנזי - עד פטירתו בשנת תשס"ז.
• בנו - הרב חיים אשכנזי - עד פטירתו בשנת תש"ע.
• חתנו - הרב שלמה הלפרן - כיום. מוסר בבית הכנסת שיעור בחסידות בליל שבת ובשבת בבוקר לפני התפילה.

גבאי בית הכנסת

בית הכנסת הצטיין תמיד בסדר וניקיון, כיבוד כדבעי בקידושים ובהתוועדויות, ועליות מסודרות, וזאת בזכות הגבאים וביניהם:

• הרב שלום חסקינד.
• הרב אלתר חנין.
• הרב ישראל צבי הבר.
• הרב יחזקאל רייכמן.
• הרב שלום בער בוטמן - כיום.
• הרב בועז סגל - כיום.

מתפללים מפורסמים

בית הכנסת הינו אבן שואבת לאנשים מכל החוגים והסגנונות שהיו מגיעים במיוחד להנות מהאווירה המיוחדת של בית הכנסת, להלן רשימה, של מתפללים קבועים או מבקרים, שהיוו או מהווים חלק מהפסיפס המיוחד של בית הכנסת.

הרשימה דלהלן, לא כוללת הרבנים המשפעים הגבאים וכיוצ"ב. (שמופעים ברשימות הסמוכות).

• הרב ישראל אריה לייב שניאורסון, אחיו של כ"ק אדמו"ר שליט"א.
• הרב בן ציון שניאורסון, גיסו של אדמו"ר הריי"צ.
• הרב ברוך אליהו שניאורסון, נכד האדמו"ר הרב שמריה נח מבוברויסק.
• הרב רפאל נחמן כהן.
• הרב שמער'ל גוראריה.
• הרב שמואל זלמנוב.
• הרב שאול דובער זיסלין.
• הרב פנחס טודרוס אלטהויז.
• הרב יואל כהן.
• הרב מרדכי דובינסקי.
• הרב מיכאל דבורקין.
• הרב אורי בן שחר.
• הרב יצחק גנזבורג.
• הרב יעקב פלס.
• הרב אליהו דז'יאלובסקי.
• הרב יהודה שמוטקין.
• הרב משה דובער גנזבורג.
• הרב נפתלי דוליצקי.

ראו גם

• בית הכנסת אהל יצחק (יפו)
• בית כנסת גאולת ישראל

לקריאה נוספת

• אוצר החסידים בארץ הקודש, יוסף אשכנזי.
• הרב מרדכי שמואל אשכנזי (ספר), יוסף אשכנזי.

קישורים חיצוניים

• בתי כנסת חב"ד בתל אביב, שניאור זלמן ברגר
• חסידים 'בוערים' ב'נחלת בנימין', מנחם זיגלבוים
• רגע לפני הריסת בית הכנסת: הרב בוטמן משחזר
• 'אש בוערת' בנחלת בנימין
• תלמידי נווה צדק התוועדו ב'נחלת בנימין'
• מעמד הכתרת הרב חיים אשכנזי לרב בית הכנסת
• חבר הכנסת דב חנין, זוכר את בית הכנסת "נחלת בנימין"