טעם – הבדלי גרסאות

'''טעם''' הוא כינוי לטעמו של דבר גשמי, הטעם מורגש ב[[פה|פיו]] של ה[[אדם]]. הטעם שייך רק אצל אדם שמורגש אצלו [[תאווה|תאוות הגוף]], מקורו של הטעם הוא ב[[קליפת נוגה]]{{הערה|ראה ב[[תניא]] בעשרות מקומות את עניין מהות האוכל}}.

הטעם מוגדר בחסידות כ[[תאווה]] השייכת ל[[קליפת נוגה]]. הטעם הוא דבר שעדיף להימנע מלהרגישו ולהבליטו.

ב[[תניא]] נכתב{{הערה|תניא, פרק כ"ז, ועוד.}} כי אדם שאוכל [[מזון]] בגלל טעמו הטוב ובשביל לספק את תאוות גופו, אז אפילו אם אם אוכל מאכלים מותרים המזון הולך ישר ל[[שלוש קליפות הטמאות]], וזה ממש כאילו אוכל טריפות ונבלות{{הערה|ראה במקורו.}}. אך כאשר אדם אוכל מזון כדי להחיות את נפשו ובשביל שיוכל ל[[עבודת השם|לעבוד את השם]], ולא כדי למלאת את תאוות גופו ו[[נפש הבהמית|נפשו הבהמית]], אזי האוכל מגיע ל[[קדושה]] ונכלל ב[[הקב"ה]].

==אצל רבותינו נשיאינו==

ידוע שאצל רבותינו נשיאינו לא היה את ההרגשה בטעם האוכל, והם אכלו רק כדי להחיות את גופם ולא חלילה כדי למלאות את תאוות הגוף. בנוסף לכך לא היה אצלם בכלל את הטעם שבמזון והם כלל לא הרגישו בטעמו של המזון שהוגש בפניהם, בהקשר לכך יש הרבה סיפורים על רבותינו נשיאינו שמהם רואים שלא היה אצלם את הטעם באוכל.

כשהתארח רבי [[שלמה מקרלין]] אצל [[אדמו"ר הזקן]] לסעוד אצלו, המליחו כל בני ביתו של אדמו"ר הזקן את התבשיל ללא תיאום האחד עם השני. בעת הסעודה אכל אדמו"ר הזקן מהמאכל אך רבי שלמה מקרלין טעם מעט מהמאכל והזיזו לצד, אדמו"ר הזקן שאל את רבי שלמה למעשהו ונענה בשאלה נגדית על מעשהו הוא, בתגובה השיב אדמו"ר הזקן: "מאז שהגעתי ל[[מזריטש]] אינני מרגיש טעם באוכל". הרבי הפיק הוראה מהסיפור וביאר שבאפשרותו של כל יהודי שלא לחוש טעם באוכל בעת ששקוע ב[[עבודת ה']] באופן של [[בכל דרכיך דעהו]]{{הערה|[https://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14935&st=&pgnum=114 ליקוטי שיחות חלק י' עמ' 106].}}.

עוד סיפור שהיה עם אדמו"ר הזקן{{הערה|ראה [[ליקוטי שיחות]] חלק כ"ז, עמ' 273.}} בהקשר לטעמו של האוכל היה כאשר למד בחברותא עם ר' [[אברהם המלאך]], הם למדו דבר [[חסידות]] עמוק, ואדמור הזקן כמעט והגיע לידי [[כלות הנפש]]. כשהרגיש בזאת הלך אדמו"ר הזקן מהר למטבח ואכל בייגל עם חמאה, כששאל אותו על מעשיו ר' אברהם המלאך ענה לו אדמו"ר הזקן שעשה זאת כדי להשיב נפשו לגופו, וזאת עשה על ידי הטעם שבאכילת החמאה שבכך השיב נפשו לגופו החומרי.

גם אצל [[הרבי]] לא הייתה ההרגשה שבטעם האוכל. מסופר שב[[שבת]]ות נהג הרבי לשים הרבה מלח על הדגים, עד שכמעט ולא ראו את הדג. וכן בזמן שהרבי אכל את המרק הוא היה בסך הכול נוקש עם הכף על הצלחת שייראה כאילו הוא אוכל, ובפועל הוא לא היה אוכל בכלל{{הערה|מעדות הבחורים שזכו לאכול עם הרבי.}}.

 

מכך רואים את הדבר הפשוט שאצל רבותינו נשיאינו לא היו כל העניינים של תאוות הגוף, ובתוכם את עניין הטעם שבאוכל הגשמי.