הפטרה לפרשת שמיני
ההפטרה לפרשת שמיני מופיעה בספר שמואל א' פרק ו'. עוסקת באירוע של החזרת ארון הברית לישראל והעלאתו לירושלים, וקורה בה סיפור של פרץ בעוזה.
תוכן ההפטרה[עריכה | עריכת קוד מקור]
הסיפור בהפטרה מתחיל כאשר דוד המלך רוצה להביא את הארון לביתו, ומחליט לשאת אותו על עגלה, דבר שלא היה לפי ההלכה. ה' ציווה שהארון יישא על ידי הכוהנים, על כתפיהם, ולא על ידי בהמה. כאשר הארון הוסע על העגלה, נשמט הבקר שנשא אותו ועלה החשש שהארון יפול, ועוזה שלח את ידו לתמוך בו. ומפני זאת ה' העניש אותו ומיהר להכות אותו, והוא מת במקום.
הגמרא[1] מסבירה שהארון בשעברו בני ישראל את הירדן, נשא את נושאיו, וכאן עוזה נענש על כך שחשב שהוא צריך לישא את הארון שלא יפול.
לאחר המקרה, דוד המלך, שנשבר מאוד ממה שקרה, לא רצה להביא את הארון לביתו אלא החזיר אותו לבית עובד אדום, שם נשמר הארון במשך שלושה חודשים. במהלך הזמן הזה, בית עובד אדום זכה לברכה רבה. בעקבות זאת, דוד המלך הבין שה' אכן מברך את מי שנוהג עם הארון בצורה נכונה, והחליט להחזיר אותו לביתו בירושלים.
כאשר הארון הוחזר, דוד המלך יצא לקראתו בשמחה ובחגיגה רבה, רוקד ומפזז לפני ה', ומביא עמו קורבנות רבים. מיכל בת שאול, אשתו, לא שמחה בצעד הזה וחשבה שזה מעשה בלתי ראוי מצד דוד, אך דוד המשיך בשמחתו הבלתי מסויגת. והוא לא התבייש בשמחתו עבור ה'.
הקשר לפרשת השבוע[עריכה | עריכת קוד מקור]
הפטורה זו קשורה לפרשת שמיני, כי פטירתו של עוזה דומה לפטירתם של נדב ואביהוא. בפרשת שמיני, נדב ואביהוא, בני אהרון, הקריבו אש זרה לפני ה', והתקרבו יותר מדאי לה', ולכן מתו. בהפטרה, גם עוזה נענש כאשר התקרב יותר מדאי לארון הברית.
בחסידות[עריכה | עריכת קוד מקור]
נשיאת הארון על העגלה[עריכה | עריכת קוד מקור]
![]() | ערך מורחב – משא הארון בכתף |
בסיפור של ההפטורה מוצאים דבר מעניין, שנשאו את ארון ברית ה' על עגלה, שלא כפי הציווי של התורה שיש לנשוא את הארון על הכתפיים "בכתף ישאו"[2].
מוסבר על כך בגמרא[1] שזה בא לדוד המלך כעונש על שקרא לתורת ה' בשם זמירות "זמירות היו לי חוקיך"[3], שבזמן של כל צרותיו הוא השתשע בתורה. ועל כך הקב"ה אמר לו שהתורה שעליה נאמר[4] "התעיף עיניך בו ואיננו", היתכן לקרוא "זמירות", ועל זה קיבל העונש ששכח את ההלכה שאפילו תשב"ר יודעים, שיש לנשוא את הארון על הכתפיים.
אדמו"ר הזקן מסביר[5] ביאורו הפנימי על מה קיבל דוד המלך עונש, הוא על כך שבזה שדוד המלך מציין את שמחתו מהתורה בשיר וזמרה - "זמירות", כיצד דקדוק קטן במצוות משפיע על כל העולמות. הוא מתייחס להיבט החיצוני של התורה, של פעולתה בעולם "כמו אחוריים" של התורה, ולא כמוה לפנימיותה – מעלתה האמיתית של התורה, שהיא לא רק בהשפעתה על העולמות, אלא זה שהיא מיוחדת ישירות לאור אין סוף ברוך הוא, ולגבי זה כל העולמות הם כאין ואפס.
ועל כן העונש שהוקבע לדוד על שיבחו את התורה על חיצוניות של התורה "האחוריים" - הוא "שכחה", היינו שהידע או ההבנה שלו אודות התורה לא יוכל להיות שלם. השכחה, לפי הסבר זה, היא עונש מידה כנגד מידה – דוד המלך, ששיבח את התורה בצורה חיצונית בלבד, נענש בשכחה שמתפשטת מתוך הנפש וקשורה לתחום ה"אחוריים".
ודווקא בקשר ל"נשיאת הארון, מצוות "נשיאת הארון בכתף" יש בה גם את הרעיון של החיבור בין הפנימיות (הארון ולוחות הברית) לבין החיצוניות (הכתף). הארון, שמכיל את לוחות הברית – היה בו רק פנים, כי הכתב היה כתוב בו משני הצדדים (בדרך נס), והמצווה היא לנשאו על הכתף, שהיא המייצגת שיש חובה לשלב את הפנימיות והחיצוניות יחדיו. ובענין זה נענש, כי תפס את התורה בחיצוניותה[6].
הטעם שדוד המלך שיבח את התורה בכך, הרבי מסביר[7], שלמרות שכל העולמות בטלים לגבי מעלה של התורה, היא רק לגבי מעלת התורה מצד עצמה, אך לגבי התורה איך שהיא מושרשת בעצמותו התברך, שהוא יתברך נתאוה להיות לו דירה בתחתונים ושהדירה בתחתונים תהיה על ידי התורה, הרי מעלת התורה היא דווקא בפעולתה למטה בעולמות התחתונים, ובזה שיבח דוד המלך את התורה, לגבי שורשה בעצמות.
ואף על פי כן נענש, כי שבחים הם שייכים לגילויים (ולא שייך לעצמות), ולגבי גילויים הרי כל העולמות בטלים לגבי התורה.
דוד חגור אפוד בד ושמחתו בהבאת הארון[עריכה | עריכת קוד מקור]
בההפטרה מתואר מעמד הבאת ארון ה' לעיר דוד על ידי דוד המלך. טרם כניסתו לעיר, מתואר דוד כ"חָגוּר אֵפוֹד בָּד" – לבוש בעל משמעות רוחנית, המסמל את הכנתו למעמד של השראת שכינה ונבואה. לפי המסורת, משמעות לבישת האפוד היא הכנה לנבואה, וכפי שנאמר "וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה'" – מפני שאין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה. מכאן שהשמחה שגילה דוד הייתה ביטוי לגילוי רוחני עמוק ולהתגלות שכינה.
כאשר נכנס דוד לעיר דוד, נאמר "וְדָוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר" – לשון כפולה המדגישה את עומק השמחה שהגיעה עד רגליו, עד כדי תנועה גופנית חיצונית. שמחה זו הייתה חסרת גבולות, למעלה מטעם ודעת, ושיקפה ביטול עצמי מוחלט מתוך דביקות בה'.
שמחתו זו של דוד עוררה את מורת רוחה של מיכל בת שאול, אשר ראתה בכך פחיתות כבוד מלכות. בתגובה ענה לה דוד: "לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ", והדגיש כי בחירת ה' בו למלוכה נבעה דווקא מעבודתו הרוחנית בקבלת עול ובביטול עצמי – שלא כעבודת שאול שהייתה על פי טעם ודעת. כי שלמות העבודה היא כאשר היא נובעת ממסירות נפש למעלה מהשכל, ומשום כך זכה דוד למלכות נצחית[8].
![]() | ערך מורחב – שמחה |
הרמב"ם מביא[9] "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן. עבודה גדולה היא . . וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה. וכן דוד מלך ישראל אמר ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני. ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' וגו'".
הרבי עורר ודיבר על כך רבות.
![]() | ערך מורחב – שריקה |
וכמו כן ביאר את הנהגתו שבעת ההתוועדות וניגוני שמחה לשרוק, ולהורות לאחרים לשרוק[10].
המנהגים בההפטורה[עריכה | עריכת קוד מקור]
קריאת ההפטרה לפרשת שמיני מתחילה בשמואל ב' תחילת פרק ו' "ויוסף דוד".
ומסיימים את ההפטרה לפי מנהג הספרדים, וכן הוא מנהג חב"ד עד סוף פסוק י"ט "וילך כל העם איש לביתו".
האיטלנים ממשיכים עד פרק ז' סוף פסוק ג'.
האשכנזים ממשיכים עד פרק ז' סוף פסוק י"ז.
- כשפרשת שמיני חל בערב ראש חודש מפטירין ההפטרה לערב ראש חודש
- כשפרשת שמיני חל בפרשת פרה מפטירין ההפטרה לפרשת פרה
- כשפרשת שמיני חל בפרשת החודש מפטירין ההפטרה לפרשת החודש
ראו גם[עריכה | עריכת קוד מקור]
קישורים חיצונים[עריכה | עריכת קוד מקור]
הערות שוליים
- ↑ לקפוץ מעלה אל: 1.0 1.1 סוטה לה, א.
- ↑ במדבר ז, ט.
- ↑ תהלים קיט, נד.
- ↑ משלי כג.
- ↑ קונטרס אחרון - פרק ו'.
- ↑ ראה גם דרך מצוותיך מצות משא הארון בכתף.
- ↑ ד"ה ויקרא אל משה תשל"ב, סה"מ מלוקט (הישן) חלק ד'.
- ↑ לקוטי שיחות חלק א' סוף שיחת פ' שמיני.
- ↑ סוף הלכות לולב.
- ↑ ראה שיחת פורים תשל"ו.