נשיאת הארון בכתף

נשיאת הארון בכתף היא המצווה שהכהנים נצטוו לשאת את הארון על הכתף, וזה היה בהכרח כאשר היו נושאים את הארון ממקום למקום – בעת הצורך כמו מלחמה או כל סיבה אחרת. הארון לא יכול היה להישא על גבי בהמה או בעגלה, כפי שקרה כאשר דוד המלך שגה ושם אותו בעגלה, דבר שהוביל לפרץ בעוזא.

מקור המצווה

וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ

— במדבר ז, ט

מטעמי המצווה

המצווה הזו נועדה להדגיש את כבוד התורה והארון. מאחר שהתורה היא עיקר כבודם של ישראל והם נבדלו בזכותה, ראוי ששום דבר לא יפגע בכבודה – לכן הכהנים, שהם מקודשי העם, נצטוו לשאת את הארון על הכתף. כך מבאר הרמב"ם, שמציין את החשיבות שבנשיאת הארון בכתף, ומסביר שמי שנשאו על העגלה – כמו דוד – לא פעל כראוי, וזה גרם לנזק. התורה אינה מציינת שיש לנשוא את הארון בעגלה או על בהמה, אלא רק בכתף, כדי להצביע על ייחודיות וכבוד.

בחסידות

בהבנה פנימית, מצוות משא הארון בכתף מסמלת את החיבור בין הפנימיות לחיצוניות של התורה. הארון, שבו נמצאים הלוחות, הוא סמל לחכמה אלוקית עליונה. הלוחות נכתבו משני הצדדים, מה שמעיד על גילוי פנימי של חכמה עליונה, שלא ניתן להשיג בתודעתנו הרגילה. כפי שכתוב בירושלמי, הלוחות נקראו מכל הצדדים, דבר שמרמז על גילוי אלוקי שאין בו פנימיות או חיצוניות. כל צד שווה, כי החכמה האלוקית היא אינסופית ואינה נתפסת על ידי גבולות של זמן או מקום.

וזהו מעלתו של לוחות הברית על תורה שבכתב, כי התורה כפי שניתנה למשה, היא בבחינת "נובלות חכמה" – כלומר, ההשגות האלוקיות שניתן להביא למודעות, שמגיעות מתוך ההשפעה אל העולם, מתפשטות דרך התורה. הרעיון הוא שהתורה שניתנה לנו, וכוללת את כל מצוות הל"ת והעשה, היא גילוי של חכמה אלוקית שמתגלה במדרגות החיצוניות.

ושורשה של התורה היא פנימיותה, ופני לא יקרו שאף לא נתגלת למשה רבינו. אך יש לה עדיין בחינת פיניות וחיצוניות.

המצווה לשאת את הארון בכתף מבטאת את המיוחדיות שבלוחות הברית שאין בה אחור, אין חילוק בין הפנימיות לחיצוניותה.

הכתף, שהיא החלק האחורי של הגוף, מקבלת בחסידות את המשמעות של החיבור בין הפנימיות להאחור – ולכן את הארון שבו לוחות הברית נושאים באופן שאין אחוריים, אלא פנים כנגד פנים ואחוריהם לחוץ ופניהם לפנים.