כרמלית

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שדה חקלאי נחשב לכרמלית

כרמלית היא אחת מההגדרות ההלכתיות לסוגי ה'רשויות' השונות הקיימות בהלכות שבת.

הגדרה

הגדרתה של ה'כרמלית' היא מקום שאינו רשות הרבים כלומר שאינו מקום שניתן להגדירו כרשות הרבים מבחינת גודל השטח (ט"ז אמה), או מפאת היותו מקום שאינו מיועד לשימוש הציבור (כגון מדבר), או מכיון שאין שישים ריבוא איש המתהלכים בו בקביעות (לפי שיטת אותם ראשונים הסבורים שתנאי זה הוא חלק מהגדרות רשות הרבים).

בהלכה

ההלכה היא שהכרמלית נחשבת רשות נפרדת לעצמה ואסור לטלטל מתוכה לרשות היחיד או לרשות הרבים, וכן להיפך. איסור הוא מדרבנן, מכיון שהכרמלית דומה במקצת לרשות הרבים (בכך שאין בה שלושה מחיצות גמורות), ובמקצת לרשות היחיד (בכך שאינה שטח המסור לציבור), ולכן גזרו חז"ל שיש להתייחס אליה כרשות נפרדת שאסור לטלטל מתוכה ואליה.

נמצא כי לא רק מדבר או יער נחשבים ל'כרמלית', אלא גם כל שטח שאינו רשות היחיד ואינו רשות הרבים מוגדר כ'כרמלית'. נמצא כי לפי שיטות של רבים מהראשונים, שרשות הרבים היא רק כזאת שיש בה שישים ריבוא, נמצא כי גם רחובות של עיר שאין בה שישים ריבוא נחשבים ככרמלית.

הכשרת הכרמלית לטלטול בשבת

מכיון שכך, תיקנו חז"ל שיש לערב את כל רחובות העיר על ידי שותפות, דהיינו נתינת פת המשותפת לכולם, כלומר שכל אחד מהם נותן פת לרב המערב שהוא מזכה את כולם בפת שלו, ובכך שכולם שותפים בפת זאת, נחשבים כולם כמתגוררים ברשות משפטית אחת, וממילא מבחינה הלכתית טהורה הרי זה כאילו רק משפחת אחת מתגוררת בעיר, ואם כן כל העיר נחשבת רשות היחיד.

כיום, ההנחה המקובלת בהלכה, שכמותה השתרש המנהג ההלכתי הרווח, היא כי יש להתייחס לכל שטח ציבורי ככרמלית, מכיון שאין בימינו שום מקום בעולם שעונה על כל הכללים של "רשות הרבים", מכיון שלא קיים שטח שמסור באופן קבוע לשימושם של שישים ריבוא בני אדם, ושאינו מוקף במחיצות כלל, וששטחו ט"ז אמה, ומכיון שכך ניתן לערב אותו על ידי עירוב חצירות ושיתופי מבואות. במקרה שהשטח אינו מוקף בשלושה מחיצות, יש גם להניח "לחי" (מוט מאונך) או "קורה" (מוט או חוט מאוזן כתקרה קטנה) בפתח ה'כרמלית'.

כך גם קובע אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך[1] כי למרות שחז"ל אסרו לצאת לרשות הרבים בערב שבת סמוך לשקיעת החמה עם כלי או בגד בידו מחשש שמא תשקע החמה וימשיך לטלטלו ברשות הרבים, הרי שכיום אין גזירה זו נוגעת להלכה, מכיון שכיום אין רשות הרבים להלכה וכלשונו " בזמן הזה שפשט המנהג כהאומרין שעכשיו אין לנו רשות הרבים גמורה אלא כרמלית... אין איסור כלל לצאת סמוך לחשכה אפילו בחפץ שבידו שהרי איסור ההוצאה בכרמלית אינו אלא גזרה מדבריהם, ואין גוזרין גזרה לגזרה".

בתורת החסידות

בתורת החסידות משמשת הכרמלית כדוגמא לכללי ההלכה שאינם ניתנים להבנה על פי השכל, והם ביטוי של חלק התורה אשר למעלה מהשכל. כך למשל כותב אדמו"ר הצמח צדק[2] " הנה אנו רואים שגם בבחינת חכמה שבתורה הנגלית לנו בדברים גשמיים הוא למעלה משכל אנושי... וכמו ענין דיני כרמלית ורשות הרבים ורשות היחיד... שאין שכל אנושי משיג למה יחייב אופן רשות הרבים וכרמלית בכך, ורשות הרבים אינו תופס אלא עד עשרה טפחים ורה"י עד לרקיע והכרמלית יש בו מקולי שתיהן כו'".

גם ענין הנחת ה'קורה' כדי להכשיר את השטח לטלטול מוזכר בתורת החסידות. בכתר שם טוב מובא כי פירוש העניין הוא על פי מה שכתב בפרי עץ חיים בשם ה' גדליה בשם האריז"ל, שבתחלה היה בחינת יראה בספירות, על כן לא רצה העילה (המשפיע) לרדת ממדריגתו להשפיע להעלול (המושפע) שלא תתפגם קדושתו, וכן לא רצה העלול התחתון לעלות לעליון שלא יתבטל ממציאותו. וזהו בחינת עלה במחשבה לברוא במדת הדין, היינו במדת יראה, ואחר התיקון היה שנבראו במדת אהבה, שהעילה תרד ותשפיע, והעלול יעלה ויקבל.

זהו גם ההסבר למה שכתוב "ביום עשות" (רומז על אהבה ויראה) "ה' אלהים ארץ ושמים", שיתף מידת הרחמים, דהיינו בחינת אהבה, והקדימו למידת הדין שהוא בחינת יראה, כי יחד עם מידת האהבה נצרכת גם בחינת יראה שלא יעלה העלול למעלה ממדריגתו, וכן שלא לרדת העליון למטה יותר מהראוי, והם על ידי שם מ"ב ושם ע"ב, שלא יעלה ולא ירד כל אחד חוץ מתחומו, אלא רק עד תחום הראוי לו.

מסיבה זאת, "קורה של מבוי שהיא למעלה מכ' אמה ימעט", וכן מ"למטה מעשרה טפחים" אין הקורה כשרה, כדי להורות על כך שנצרכת גם מידת היראה שלא יעלה העלול (הקורה) למעלה ממדריגתו, והקורה או לחיין שאמרו גבהן לא פחות מי' טפחים, כדי להורות על כך שנצרכת גם מידת היראה שלא ירד העילה (הקורה) למטה ממדריגתו, וכן לפירוש הנ"ל שנצרכת בחינת האהבה שהעילה תרד והעלול יעלה אמרינן "פי תקרה יורד וסותם", ו"גוד אסיק מחיצתא"[3].

הערות שוליים

הערות שוליים