מלאכת אופה

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
צליה - בכלל מלאכת מבשל
אפייה

מלאכת אופה ומבשל היא אחת ממלאכות שבת. שכן במשכן היו מבשלים סממנים לצבוע בה, ולא בישול במים בלבד אלא אף הטיגון והאפייה והצלייה הן בכלל בישול, וכן כל מי שריפה גוף קשה באש, כגון המתיך אחד ממיני מתכות, או המחמם את המתכת עד שנעשה גחלת, וכן הממסס השעוה או החלב או הזפת והגפרית באור או שהקשה גוף רך באש, כגון המניח כלי אדמה באש עד שנעשו כלי חרס, חייב משום מבשל[1].

בישול בדבר לח[עריכה]

כל דבר לח יש בו בישול אחר בישול דהיינו תבשיל לח שנתבשל כבר כל צרכו ונצטנן, ואפילו לא נצטנן לגמרי אלא שאין היד סולדת בו וחממו בשבת עד שהיד סולדת בו חייב משום מבשל, אבל אם הוא חם כל כך עד שהיד סולדת בו ומרתיחו יותר אין בזה משום בישול ומותר אפילו לכתחלה להרתיחו סמוך לאש במקום שאין לחוש לחיתוי כמו שיתבאר, (ואם מותר ליתנו על גבי כירה או תנור נתבאר בסימן רנ"ג), ויש אומרים שאפילו נצטנן לגמרי אין בישול אחר בישול ומותר להרתיחו בשבת סמוך לאש במקום שאין לחוש לחיתוי.

ונהגו להקל אם לא נצטנן לגמרי אלא ראוי עדיין לאכול מחמת חמימותו, אבל אם נצטנן לגמרי נוהגין כסברא הראשונה אפילו לענין דיעבד כמו שנתבאר בסימן רנ"ג ואפילו ליתנו על תנור בית החורף קודם שמסיקו הנכרי כדי שיתחמם כשיסיקנו אסור, כמו שנתבאר שם, וכן בכל דבר שיש בו משום בישול[2].

עירוי חמין לצוננין[עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עירוי חמין לצוננין
האם מותר להוסיף מים חמים מכלי ראשון על שיירי תה קר?

עירוי חמין לצוננין היא שאלה הלכתית הנוגעת למעשה האם מותר לשפוך מים חמים על מים קרים, באופן שהמים הקרים נעשים רותחים על ידי הערבוב.

י.png הַמֵּחַם שֶׁפִּנָּהוּ, לֹא יִתֵּן לְתוֹכוֹ צוֹנֵן בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּחַמּוּ, אֲבָל נוֹתֵן הוּא לְתוֹכוֹ אוֹ לְתוֹךְ הַכּוֹס כְּדֵי לְהַפְשִׁירָן י.png

בגמרא (מב, א) מובא עוד: "ת"ר נותן אדם חמין לתוך הצונן ולא הצונן לתוך החמין דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים בין חמין לתוך הצונן ובין צונן לתוך החמין מותר בד"א בכוס אבל באמבטי חמין לתוך הצונן ולא צונן לתוך החמין ורבי שמעון בן מנסיא אוסר".

עירוי מכלי ראשון[עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עירוי מכלי ראשון

כלי ראשון אפילו לאחר שהעבירוהו מעל האש מבשל כל זמן שהיד סולדת בו, לפיכך אסור ליתן לתוכו תבלין, וטוב למנוע מלתת תבלין בכלי ראשון אפילו אין היד סולדת בו כדי לעשות הרחקה וסייג לדבר, אבל מלח מותר ליתן בתוכו כיון שהעבירו מעל האש שהמלח צריך בישול רב כמו בשר שור ואינו מתבשל אלא על האש, ומכל מקום בשר שור אסור ליתן בכלי ראשון שאף שהבשר אינו מתבשל מכל מקום הלחלוחית שעליו מתבשל, אלא אם כן שהוא יבש שאין עליו לחלוחית כלל, ויש אומרים שהמלח אינו צריך בישול אלא מעט ואסור ליתנו אף בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו והמחמיר תבוא עליו ברכה[3].

בסידורו מוסיף אדמו"ר הזקן מספר חומרות בענין זה, ועיקרה - שגם דבר יבש שחוזר ונמחה יש לו דין של דבר לח שיש בו בישול אחר בישול: "אף על פי שאין בישול אחר בישול בדבר יבש מכל מקום אם חוזר ונמחה ממנו קצת יש בו משום בישול אחר בישול בלחלוחית המחוי עם היד סולדת בו. ולכן צריך ליזהר במאד שלא להחם בשר או עופות צלוים או מבושלים אם יתחמם המוהל הנמחה מהם עד שהיד סולדת בו משום איסור סקילה וכרת ח"ו, וכן שלא לשפוך בכלי ראשון שהיד סולדת בו על צוקער, כי מאחר שהצוקער נמחה יש בו משום בישול. ולכן אין להקל במלח שלנו אף שנתבשל תחלה שמאחר שחוזר ונמחה אין להקל בו יותר מבמלח שבימיהם לפי חילוק הדעות שבשלחן ערוך שיש אוסרים אפילו ליתן בכלי שני שהיד סולדת בו. והמחמיר תבוא עליו ברכה".

הערות שוליים

  1. שו"ע אדמו"ר הזקן סימן שיח
  2. שו"ע שם
  3. שו"ת אדמו"ר הזקן סימן שיז סעיף יז